תשובות ריב"ש/רפג
שלשונה לחתני החכם ניצק בונפוש י"א
שאלת המספק גפן בארץ שידוע שאין בו משום ערלה מדאמרי' בת"כ (סדר קדושים פרשה ג') ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב דאלמא הברכה אין בה משום ערלה עמד הספוק שני ערלה ואחר כך נפסק מונין לו שני ערלה או לאו כי יש בכם מי שאומר דההיא דאמרי' במס' ערלה פ"ק הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה לו משעת הפסקה ההיא דוקא בשנפסקה תוך שני ערלה והביא סיוע לדבריו ממ"ש רבינו שמשון בפירושיו ז"ל דבריכה כל שלא נפסקה מן האילן הזקן אין בה משום ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שתים נעשית לה ערלה ומונין לה משעה שנפסקה ע"כ. דמשמע מדבריו דדוקא תוך שנה או שנתים הא לאחר ג' שעברו עליה שני ערלה לא. ואתה אמרת דלא שנא והבאת סיוע לדבריך ממה שהוקשה לראשונים *( עי' ר״ה ט: בתוס׳ ד״ה מרכיב ובר"ן שם ועי׳ ב"י יו"ד סס״י רצד בד"ה כתב הר״ן:) ז"ל מדאמרי' בת"כ ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב מכאן אתה אומר ספוקי גפנים וספוקי ספוקי מותר ובפ"ק דר"ה (ט:) משמע דיש ערלה בהברכה מההיא דגרסי' התם אחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ותירצו דההיא דפרקא קמא דר"ה מיירי בשנפסקה מאביה אבל כל זמן שלא נפסקה מותר הרי שלא פסקו לה זמן ושאלת לבאר לך הדין עם מי:
תשובה נ"ל ברור שהדין הוא כמו שאמרת אתה שאפילו נפסקה אחר שני ערלה ערלה נוהגת בה דזיל בתר טעמא כיון שעקר' יניקתו מן האב ואם היה נפסק בתוך שני ערלה מונין לו משעת הפסקה דחשביק ליה כאלו נטעה עכשיו א"כ אפי' כשנפסק לאחר שני ערלה כיון שקודם הפסקה היה יונק מן האב הרי הוא כשנפסק כאלו נטעה עתה ולא דמי לאילן שנטעו לסייג ולקורות שהוא פטור מן הערלה ואם חזר וחשב עליו למאכל בתוך שני ערלה חייב בערלה ואם חשב עליו למאכל אחר ג' שנים פטור כמו"ש הרמב"ם ז"ל דהתם ליכא למימר דמחשבתו משויא ליה כאלו נטעו עתה שהרי נטוע גמור היה ועברו עליו שני ערלה משעת נטיעתו אלא שמחשבתו שנטעו לסייג ולקורות עשאו כאלו אינו עץ מאכל כל זמן שמחשבתו ההיא קיימת וכשנמלך למאכל כבר עברו שני ערלה משעת נטיעתו והותר שהרי אפי' נמלך למאכל בתוך שני ערלה לא אמרו שיהיה מונה לו משעת מחשבתו אלא משעת נטיעתו כדאיתא בתוספתא דערלה פ"ק נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו אבל בבריכה היונקת מן האב אפי' נפסקה לאחר שני ערלה הרי היא כאלו נטעה עתה כיון שבתוך שני ערלה מונין לה משעת הפסקה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל וז"ל הרי שהבריך בד בארץ וצמח והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח והבריך מן השלישי אפי' הן מאה מעורבין זה בזה הואיל ולא נפסקה מן העיקר הראשון הכל מותר ואם נפסק עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסקו ע"כ. ובודאי כל שצמחו מאה זה אחר זה בודאי עברו לבדים הראשונים יותר משני ערלה ואעפ"כ אמר שמנה לכל משעה שנפסק וכלל בזה אפילו הבדים הראשונים שעברו להם שני ערלה. ואין להביא ראיה כנגד זה מדברי ר"ש ז"ל ממ"ש בלשונו בין לסוף שנה בין לסוף שנתים דנקט הכי כדי לפרש ומונין לה משעה שנפסקה דאי בנפסקה לאחר שני ערלה לא שייך למימר בה ומונין לה משעה שנפסקה דמכיון דאשמעינן דנעשית לה ערלה פשיטא דמשעה שנפסקה דאי משעת נטיעה כבר הותרה אבל בתוך שני ערלה אשמעינן דלא נמנה לה אלא משעת נטיעה:
גם מה שהוקשה לך בפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ג:) דמשני כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת אסור אמאי לא שני כדמתרצי רבוותא ההיא דערלה כאן בשנפסקה כאן בשלא נפסקה הא לא קשיא כלל דאי ברייתא בשלא נפסקה מן האב הא לא הוה ליה למעוטיה מולא חללו אלא מנטע כדממעטינן גבי ערלה מונטעתם פרט למבריך ומרכיב *( עי' שו"ת ש"א החדשות סי׳ י"ד בד"ה אבל וכו׳:) ועוד דלא נפסקה שאין בה משום ערלה מפשטיה דקרא ממעיט ואפילו לא כתב ולא חללו אלא ולא חלל הוה ממעיט מפשטיה דקרא דמשמע דבכרם דאית בה משום ערלה משתעי קרא ומשום הכי מוקמינן להו לתרווייהו בין ברייתא בין מתני' בשנפסקה ואית בה משום ערלה והוי נמי בכלל נטע אלא ברייתא מיירי בהרכבת אסור וממעיט מולא חללו כלומר מדלא כתיב ולא חלל כדממעטינן גזלן גבי בית מדכתיב ולא חנכו ולא כתיב ולא חנך כפרש"י ז"ל ולאוקמתא דרב דימי דמוקים לה לברייתא כראב"י דאמר נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא בנפסקה נמי היא דהוי כנטיעה לרבנן דפליגי עליה דראב"י ס"ל דבעינן נטיעה ממש ולא הברכה ולא הרכבה ואפילו בנפסקה והכי נמי סבירא ליה גבי ערלה דכיון דכתיב ונטעתם נטיעה ממש בעינן ולא הברכה והרכבה ואפילו נפסקה וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלראב"י כל הברכה והרכבה אפילו בנפסקה אין בה משום ערלה ומטעם זה כתב והשתא בחוצה לארץ לא נהגו ערלה בהברכה והרכבה דקיי"ל (ברכות ל"ו.) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל *(עי׳ בשו"ת ש"א שם בריש הסימן) ומיהו קשיא לי לפום הך אוקימתא דאי ר"א בן יעקב היא היכי ממעט להו מולא חללו הא מלישנא דנטע נפקא ועוד לראב"י לכתוב ולא חלל חללו למה לי. ואפשר לומר דאע"ג דאית ליה לראב"י כרם כמשמעו לא הוה אמר נטע כמשמעו ואפי' הברכה והרכבה הוו בכלל נטיעה אי לאו משום וחללו אבל מיעוטא דחללו מגלי לן דנטע דוקא כי היכי דכרם דוקא ואם היינו אומרים דדוקא לענין חזרה הוא דאית ליה הכי משום דכתיב וחללו אבל גבי ערלה דלא כתיב מעוטא ונטעתם לאו דוקא אלא אפי' הברכה והרכבה אין בה משום ערלה כל שנפסקה אתי שפיר טפי דאצטריך מעוטא דוא"ו דחללו דאי כתיב חלל לא ממעיט מפשטיה דקרא כיון דנהגה בהו ערלה אלא שכבר הורה זקן הרמב"ן ז"ל ולדבריו צריך לומר כיון דגלי לן הכא וא"ו דוחללו דנטע דוקא הוא הדין לכל מקום שנאמר שם לשון נטיעה דילפינן ליה מהכא: