תשובות ריב"ש/רכח

אל הנכבדים נאמני קהל ברצלונה י"ש צ"ו.

וזהו הכתב ששלחו על השאלה לישר הדורים ומכשול מדרך להרים שלא להתגרות ברעה בידך מקל ורצועה להבין שמועה לתקוע שופר בגבעה וזאת המרגעה להחיש מפלט מרוח סועה ואם אמרנו לספר כמו תלאה היד ולא יספיק נייר לכתוב המקרה אשר קרה קרא לזבוב ולדבורה בסופה ובסערה כל אחד באונו אל אלהים שרה ישראל שה פזורה בעצה נבערה בא שטן וערבב את השורה מדון יגרה בן סורר ומורה בראש דרך איש ברא כאזרח רענן מתערה אכזרים מתנכרים אשת נעורים נאוו לחייהם בתורים גרשו היום מהסתפח בנחלת ה' והוא גנאי כל אחד צובר חמרים חמרים חרבות צורים על כן אמרנו לשאת עינינו אל ההרים לראות מה קול התרועה במחנה העברים כל הנחרים ימותו ערירים פתוחי חותם עליהם תפתח והיית לנו לעינים תעיין בשכלך הדין עם מי תנהלנו בנועם אמריך כי נחה שקטה הסכמתנו לשלוח אל יודעי דת ודין היושבים ראשונה על מי אמנה לדעת לעות את יעף דבר נקי ובר כאשר תראה בענין השאלה והתשובה אשר השיבו היודעים בפני בעל הריב יבושו הבוגדים יחתו המריבים ותראה בשמחתנו ותשיב הנפרד לשרשו והענף לעקרו וצורת המקטרגים לבלות שאול כי גדלה צעקתם כחך יגדל לחתום עם החתומים הוציאו לאור משפט אחר העיון ולך האדון חסד דורשים שלום תורתך מתאוים לראותך אנו החתומים נאמני קהל ברצלונה וידאל אשקאפט הלוי בנדיט אשתרוק חן שלמה וידאל אשקליטה:

שאלה לקדם רבותינו שבגלילות קטלוניא וארגון ישמרכם השומר אמת לעולם הרי שקהל קדוש אחד מקטלוניא יש להם חותם מאדונינו המלך יר"ה נותן כח לשלשת הנאמנים ולבית דין שיעשו ברירת שלשים אנשים יפקחו על עסקי הקהל בעניני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושיחדשו הנאמנים והבית דין הנזכר ברירת השלשים הנזכרים משלש לשלש שנים ושיעשו ברירה זו כלם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כלם לעשותה ביושר ובאמונה לתועלת הקהל וזה לשון הקפיטו"ל שבתוך החותם איטום קשיאה רינובלאדה לה אלקיסיאון דילש שלשים דג' אן ג' אנש איקיפושקין רומניר טוטאש או פרטידה דאקלש אי קי ליש טריאן לוש שגריטאריש אי לוש גוטגי"ש קי שיראן אן אקיל טימש אליש מיש ויווש ליאל מינטי אי אגואל אפרופיט דלה אלג' מה לה קואל אל קשיאון שי פאסה אפשגרמיט אי קי אגין אקונשנטיר לוש דאמיש דלש שאגריטריש עד כאן:

עוד יש בחותם הנזכר קפיטול אחר וזה לשונו איטם קיניגון קראשטיאה נופושקה קאביראנא לקונה אלאקאסיו די לה אלגמה עד כאן והקהל הנזכר לפי שרבו המחלוקת ביניהם וכל אחד היה מבקש שררה ונוטל עטרה נעשית תורה כאלף תורות קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עמהם לקיים את כל תוקף החותם הנזכר ואת כל דברי הקפיטולוש באלה ובשבועה והחרימו את כל מי שיגרום ויסבב דבר שיוכל לבא כנגד שום קפיטול מהחותם הנזכר וזה על דעת המחמיר שבקהל ותקנו שיקרא השליח צבור לשון החרם הזה מדי שנה בשנה בשבת שבתוך המועד בפסח והנה עתה מקרוב הנאמנים והב"ד היו נושאים ונותנים ביניהם לעשות ברירת השלשים הנזכרים ומתוך שלא היו מסכימים בה נתרצו בשני אנשים שיעשו ברירת השלשים הנזכר ושיקיימו כלם ברירת השלשים שיעשו השנים הנזכרים כי מתוך שרובם נשבעו שלא ליתן כח לשום אדם בענין הברירה הנזכר לקחו דרך זה רצוני שימשכו אחר עצתם והשנים הנזכרים הסכימו בלא שבועת שניהם בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראית עיני רוב הנאמנים והב"ד עד שאחרי התפרסם ברירת השלשים על פי השנים הנזכרים מאנו הנאמנים והבית דין או רובם לכתוב ולחתום הברירה הנזכרת בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה מהשני בוררים שכתב הברירה שעשו וחתם אותה הוא ואחד מהבית דין וז"ל אנו הנאמנים והב"ד החתומים למטה אחר שנשבענו להתנהג בברירת השלשים ביושר ואמונה לתועלת הקהל הסכמנו כלנו לדעת אחת בברירת השלשים מזמן פלוני לשלש שנים רצופות ואלו הן וכו' והששה הנשארים מהנאמנים והב"ד מאנו לחתום בברירה כי לא ישרה בעיניהם אלא שאחרי שאיים אותן חצרן א' מאדונינו המלך יר"ה שנעשית הברירה לפניו והיה מצוה להם לחתום הברירה כנהוג מבלי שיזכירו שום אונס ושום צואה שנים מהב"ד חתמו בברירה הנזכרת אלא שמסרו מודעא שהיו חותמין מתוך האונס והד' הנשארים רצוני שנים מהנאמנים וב' מהב"ד מאנו לחתום עם כל האיומין עד שצוה החצרון הנזכר לתפסם ולאסרם והושמו בבית הסוהר וצוה לשוער אדונינו המלך יר"ה לשמרם ושלא יניח ליכנס להם שום מטות לשכב עליהם ולא שום דבר מאכל עד שיחתמו בברירה הנזכר' כדרך הנהוג לחתום בלי זכר אונס וצואה והארבעה הנזכרים בראותן חמת החצרן הנזכר ומיראתם אותו בקשו ערכי אחד ומסרו מודעא בפניו ובפני עדים כשרים שמתוך אנסם היו חותמין בברירה ולא שהיו מסכימים בה חלילה כמו שמוכיח זה השטר שנעשה בגופן שלהם וחתמו הברירה הנזכרת והנה נולד עתה מחלוקת בין הנאמנים והבית דין או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקים לומר שהברירה הנזכרת שרירא וקימא אחר שהסכימו בה השנים אע"פ שהנאמנים והב"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו בקהל הנזכר שנים או ג' פעמים שהיו הנאמנים והבית דין חולקין בברירת השלשים והיו מסכימים למסור הברירה ביד אחד ואחר שהיה האיש ההוא מסכים בברירה היו הנאמנים והב"ד מקיימין אותה ואע"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמין אותה כנהוג בברירות האחרות והיו כותבין כן אנו הנאמנים והב"ד החתומים למטה אחר שנשבענו לעשות מנוי השלשים ביושר ובאמונה לתועלת הקהל הסכמנו כלנו לדעת אחת בברירת השלשים ואלו הן וכיוצא בזה ואחר שנהגו בכך נראה שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת. והנאמנים והב"ד או רובם וכת אחרת עמהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה והרי היא כאלו אינה וזה שאין ספק שאין לנאמנים ולב"ד כח למנות מי שיעשה הברירה כי להם נתנה רשות והכח לעשות הברירה אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מינו השנים לעשות הברירה אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו הפעמים שמסרו הברירה ההיא ביד אחר שהיו מקיימין אותה אחרי כן כמו שמוכיח בלשונם כנזכר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראויה כלל למראית עיניהם אין ספק שאין לברירה ענין ועוד שמתוך שנשבעו שלא למסור הברירה לשום אדם לא אמרו להפקידה ולמנות שום אדם אלא שימשכו אחר עצתם וכיון שלא נמשכו כי חסו על כבוד קונם ועל תועלת הקהל אין ספק שאין הברירה כלום וכל מי שישתדל לחזק הברירה הנזכרת הוא ברשות האלה והשבועה והחרם להיות גורם ומסבב דבר כנגד הקפיטול הנזכר וכן נמי מי שיתנהג במינוי ההוא בעצמו להיותו ג"כ גורם ומסבב דבר כנגד הקפי' ההוא אלו דברי הכת הזאת השנית ולפי שקצת האנשים מן הכת הראשונה אינן שומעין לדברי הכת הזאת השנית אתם הרי ישראל להרים מכשול מדרך עמנו יבא נא דבריכם והורונו הלכה למעשה הדין עם מי:

תשובה נראה שבכל התורה כלה שליח עושה שליח אע"ג דלא פירש לו הבעל דבר במידי דליכא קפידא ולא הוה מילי דכיון דאית לן הכי בגרושין כדנפקא לן בפ' האיש מקדש (קידושין מ"א.) ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח הכי נמי אמרינן במילי אחריני משום דילפינן מגרושין ואע"ג דכי בעינן למילף התם קדושין מגרושין פרכינן מה לגרושין שכן ישנן בעל כרחה וכן כי בעינן למילף תרומה מגרושין פרכינן מה לגרושין שכן חול היינו למילף עקר שליחות מהתם שיהא אפשר לעשותו ע"י שליח אבל בתר דאית לן דבכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו שפיר ילפינן מגרושין שהשליח עושה שליח ולא פרכינן דגלויי מלתא בעלמא הואי ועוד י"ל בדרך אחרת דכי ילפינן (שם מ"ב.) שלוחו של אדם כמותו מדכתיב בפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כמותו ממש ילפינן שהרי קרא השליח בשם כל הקהל וא"כ השליח כבעלים לגמרי ובגרושין דלא קרא השליח בשם הבעל אלא שריבה הכתוב מושלח שהבעל יכול לגרש ע"י שליח איצטריך רבויא אחרינא לומר שהשליח עושה שליח והשתא לא אצטריך לרבויא בגרושין שהשליח השני יוכל לעשות שליח שלישי ואע"פ שהדין כן כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כ"ט:) משום דכיון דשלוחו של אדם כמותו לגמרי כדנפקא לן מפסח הרי גם השליח הב' יהיה כמו השליח הראשון לגמרי ויכול למנות גם הוא שליח ג' וכן לעולם ומדגלי קרא בגרושין שהשליח עושה שליח גם השליח השני עושה שליח ג' בגרושין כמו בפסח ולא פרכינן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח או שכן ישנם במחשבה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכיון דנפיק לן מפסח וגרושין שליחות בכל התורה כלה אית לן שהוא כמותו לגמרי והשליח ראשון עושה שליח שני ושני שלישי וכן לעולם במידי דליכא קפידא אע"פ שלא פירשו הבעלים לשליח ראשון שיוכל למנות אחר תחתיו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכן כתב (פ"ג מה' שלוחין ושותפין) ואין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר ואחר לאחר הרי השליח כותב הרשאה לשני וב' לג' הכל לפי תנאו עכ"ל. נראה מדבריו דכל היכא דליתיה לטעמא שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כההוא עובדא דפ' המפקיד (נ"ו.) דהנהו גנאי דכל יומא הוו מפקדי מריהו גבי ההיא סבתא וכו' וכגון ההיא דאמרינן התם כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד יכול להרשות לאחר אע"פ שהמורשה שליח הוא כדקיי"ל שליחא שוייה והיינו משום דבכל התורה שליח עושה שליח כל דליכא קפידא אע"פ שלא פירש ואפי' היכא דלא אניס השליח הראשון והא דתנן בפ' כל הגט (גיטין כ"ט.) חלה הרי זה משלחו ביד אחר ואמרי' בגמ' דדוקא חלה אבל לא חלה לא ואיכא דפסק דבין בהולך בין באת הולך אין עושה שליח אלא בחלה דוקא היינו משום חומרא דגט דחיישינן שמא הבעל מקפיד לגרש ע"י זה ולא שידעו הכל בגירושיו כדאמרינן בפ"ב דכתובות (כ"ג.) איכא אינשי דמגרשי בצנעה אי נמי שירע בעיניו כשהראשון בעצמו אינו עושה שליחותו ועל זה ימנע מלגרש דבקל אדם חוזר מלגרש אלא דהיכא דחלה השליח ואניס ודאי אמרינן לדעתיה דלא קפיד. ואיכא מרבוותא ז"ל דפסק דדוקא באת הולך דמשמע קפידא הוא דבעינן חלה אבל בהולך גרידא אף בלא חלה יכול השליח לשלחו ביד אחר. ומ"מ אע"ג דבעלמא שליח עושה שליח היכא דליכא קפידא בנדון זה נראה שהנאמנים והב"ד שהם שלוחי הקהל לעשות ברירת השלשים לא היו יכולין למנות אחרים תחתיהם לעשות הברירה ההיא כיון שלא פורש כן ביכולת הנתון להם לפי שיש קפידא גדולה בדבר זה שהרי בברירת השלשים תלוי כל עניני הקהל וצריכין הבוררין אותם לדקדק הרבה באומד הדעת ובמחשבה שיהיו אנשים חכמים ונבונים ויודעים בעניני הקהל במשפטיהם והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ספק שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררים ולזה נבררו הנאמנים והב"ד שבכל זמן וזמן מכח חותם אדונינו המלך יר"ה ומכח תקנת הקהל על החותם ההוא שיעשו הם בברירת השלשים באשר מנוי הנאמנות ומנוי הב"ד הם המנויין החשובים שבקהל והמתמנים בהם הם תמיד מגדולי הקהל גם דרך הקהל לדקדק יותר במנויים שיהיו חשובין מן הנהוג כשיפול שבזמן מנויים תתחדש ברירת השלשים ואחרי שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפילו יהיו כמותם בחכמה ובמנין א"צ לומר בנדון זה שהבוררים היו שמנה ומנו תחתיהם פחות מן השעור ההוא וגם שלא היו רק שנים וא"א להמצא בהם רוב ובקפיטול מזכיר שתעשה ע"פ רוב דעות ולכל הפחות לקיים זה הלשון היו צריכין שלשה למשא ולמתן כדי שיגמר בשנים. ובר מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפי' הכי אין יכולין למנות אחרים תחתיהם כיון שלא פורש בכח הנתן להם לפי שנתינת רשות לנאמנים ולב"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח דלא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך לאשתו דלאו מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח שני וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך נעשה שליח ויכול להרשות לאחר גוף הממון ולהיות השני שליח עליו כמוהו כל היכא דליכא טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל לעשות ברירה אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למסרן לשליח שני דקיי"ל כר' יוסי דאמר(גיטין ס"ו:) שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי הרי אלו ילמדו ויכתבו ויתנו ואמרינן טעמא בגמ' משום דמילי לא מימסרן לשליח ואע"פ שהם ב"ד ולא אמר להם בפירוש כתבו חלא תנו מ"מ כיון שבידם לכתוב אם ירצו הרי נעשו שלוחים לכתוב ואין יכולין לומר לאחרים לכתוב ולחתום דמילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דאניסי דהא אין יודעים לכתוב כדקתני הרי אלו ילמדו ויכתבו ואפי' ר' מאיר נמי מודה באומר לשלשה כתבו ותנו שיכתבו ויתנו אינהו אין שליח לא כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כ"ט.) ואמר רבא התם טעמא משום דמילי לא מימסרן לשליח ושמואל נמי אמר התם דשליח מתנה כשליח הגט ולא יאמרו לאחרים לכתוב דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח. בנדון זה נמי מהאי טעמא אין הבוררים הראשונים יכולים למנות לאחרים תחתיהם אא"כ נתן להם רשות בפירוש לעשות כן דאז הוי כאלו הקהל עצמם בררו אלו השנים וכן ראינו שנהגו הקהל ההוא שמעולם שום אדם מהממונים במנויי הקהל כשיוצא מן העיר אינו ממנה אחר במקומו אבל השלשים ממנים אחר בכל דבר ודבר זולתו במנויי הנאמנים מפני שכתוב כן בפי' בחותם המנך יר"ה או בתקנות הקהל שיוכל למנות אחר במקומו כשיוצא את העיר שיהיה דינו כדין הנאמן לכל דבריו. ועוד טעם אחר לפי שמזכיר בחותם שתעשה הברירה בשבועה וא"כ אף אם נשבעו השנים בעת עשותם הברירה מצי אמרי הקהל הנאמנים והב"ד שבכל זמן וזמן הני מהימני לן בשבועה אחריני לא מהמני לן בשבועה לדבר זה וכדאמרי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ו.) גבי שומר שמסר לשומר כ"ש שבנדון זה לא נשבעו השני בוררים ולא עדיפי מגברי דאתו מחמתיהו שלא היו יכולין לעשותה אלא בשבועה דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחיה מצי עביד. ואם יאמר אומר אין הנאמנים והב"ד הממונים לעשות ברירת השלשים נקראים שלוחים בזה אלא דיינים הם שנתמנו על זה מצד המלך יר"ה ומצד הקהל וא"כ אין ענין כאן אם שליח עושה שליח אם לאו ולא מילי מימסרן לשליח שכל שהן דיינין עושין שליח ואפי' אחד כדאמרינן בפ' אלמנה ניזונת (כתובות ק'.) דאיפליגו אי שליח בדיינין או כאלמנה לגבי טעות והוכיח ר"ת ז"ל דבשליח ב"ד קאמר דאי בשליח בעלמא לכולי עלמא אפי' בפחות משתות מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא מצו ב"ד לשוויי שליח ואפי' חד דהתם בשליח חד קאמרינן וכדאיתא התם בהדיא. לא היא דודאי מה שהב"ד עושין שליח זהו במה שכבר הסכימו הם עליו לעשות מן הדין עושין שליח לעשות הדבר כגון אם הסכימו למכור קרקע לפרוע לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו יכולין לעשות שליח למכר כההיא דהתם כמו שעושין להלקות ולנדות ולהחרים ע"י שליח דבי דינא למי שיצא מב"ד מחוייב לזה אבל לעשות שליח לחייב ולזכות כאשר יראה בעיניו חלילה להם והא דאמרי' בפ' החובל (בבא קמא פ"ד:) ובפ' המגרש (גיטין פ"ז:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותיהו ההוא לאו שליחות גמור הוא אלא רוצה לומר דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אנחנו נעשה עצמנו כאלו אנחנו שלוחיהם וכאלו ב"ד הגדול שבארץ ישראל הממונין על כל ישראל מימות משה רבינו ע"ה תקנו דבהנהו מילי יוכלו לדון מחכמי חוצה לארץ בלא סמיכה. ועוד שאף אם נאמר שדיינין יכולין למנות שליח מ"מ בנדון זה אין אלו כמו ב"ד דעלמא לדבר זה כיון שהם יותר משלשה אלא הולכין אחר לשון הקפיטו"ל ואין להם לשנות דבר כדאמרינן בפ' בתרא דע"ג (ע"ב.) גבי אי מזבנינא לך להאי ארעא דאי אמר כדשיימי תלתא אפי' תרי מגו תלתא שהרי כונתו היתה שיהיו כמו ב"ד ואי אמר כדאמרי תלתא עד דאמרי תלתא ואי אמר כדשיימי ד' עד דשיימי ד' וכ"ש אי אמר כדאמרי ד' הנה בכאן שכיון שאמר כדשיימי ארבעה שהם יותר משעור ב"ד הרי הוציאם מכלל ב"ד וצריך שיעשו השומא כלם לדעת אחת כאלו פירש ואמר כן אלא שכל הד' הראשונים שיעשו השומא הולכין אחריהם בנדון זה ג"כ שבארו בפירוש הנאמנים והב"ד ושתעשה על פי הרוב וגם שיהיו מסכימים בה שני הנאמנים הרי הוציאום מכלל ב"ד והדבר ברור שאין יכולין לשנות ממה שפירשו המקבלים אותם עליהם הגע עצמך שאמר כדשיימי ראובן שמעון לוי ויהודה על כרחין עד דאמרי הנהו ולא אחריני ואפי' בשליחותם דעל שומתם של אלו סמך ולא על שומת אחרים ובדוקא קאמר בנדון זה דכותה. ואם יאמר אומר הנה החותם ההוא אדונינו המלך יר"ה חננו את הקהל ואין לדון בו על פי תורתנו רק ע"פ משפטי העמים דעל דעת כן נתנו המלך יר"ה וגם הקהל כשהסכימו עליו באותן חזוקין על דעת כונת המלך יר"ה והיכולת שהוא נותן כפי דייני אומתו עשו כן ושיהו נדונין על פי חכמיהם ושמא בדיניהם הוא שכל מי שהוא ממונה בדבר מה יכול להרשות בדבר ההוא מי שירצה. נשיב אין ספק שבלא חותם אדונינו המלך יר"ה מדין תורתינו היו יכולים הקהל לעשות התקנות הם מעצמם ולנדות ולהחרים ולקנוס העובר כדתניא בפ"ק דב"ב (ח':) ולהסיע על קיצותן אלא שבאשר היה יראת המלך יר"ה על פניהם פן יאמרו המושלים לקחתם שררה לעצמיכם בלתי רשות המלך וגם לאיים על העובר שיירא מחמת המלך לזה הפיקו רצון מאדונינו המלך יר"ה על החותם ההוא ואיברא שאין כונת הקהל אלא על מה שמספיק כח החותם ההוא לפי משפטי העמים ע"פ חכמיהם הבקיאין והנקיים מהטות משפט ולא להרחיב התקנות שתקנו הם ביותר מן הכח שיש להם מן המלך יר"ה ע"פ חכמי העמים ואף אם יהיה לשון תקנתם כולל יותר מן השעור ההוא אין הולכין אחר לשונם אלא אחר הכונה שהיתה על הכח הנתן בחותם המלך יר"ה ולאב ביותר מכן כי אם יעשו ביותר מן הכח הנתן להם כפי חכמיו יענישם על פיהם ודמיא לההוא דתניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ה:) כיצד אמר רבי יהודה הכל לפי הנודר היה טעון צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון ולזה אם היה שלפי משפטי העמים אין כח ביד הנאמנים והב"ד לעשות הברירה ע"י אחרים אלא שיבררו הם עצמם הוה ליה כפי פשט הלשון המובן מן החותם הנה אף אם בדיננו היה הדין שיוכלו למנות אחרים נאמר ונדין שכונת הקהל היתה כפי היכולת והכח הנתן בחותם ולא יותר כדי שלא לעבור ולעשות יותר מן הכח הנתן להם אבל אם לפי משפטי העמים יש יכולת וכח לנאמנים ולב"ד למנות אחרים ולפי דין תורתינו אין יכולת בידם למנות אחרים מחמת שיש קפידא בדבר להיות הברירה נעשית על ידי עצמם ומתוך משא ומתן במעמד כלם כמו שכתוב זה בקפיטול ההוא שיעשוה הנאמנים והב"ד באמונה ובהשויה לתועלת הקהל ע"פ רוב דעות ובזולת זה יהיה נזק לקהל בזה יש לומר שאין כונת הקהל רק כפי דין תורתנו וכפי תועלתם וכפי המובן מפשט הלשון ואין כונתם על משפטי העמים שהרי למלך אין קפידא בזה אם הם מקצרים הכח הניתן להם ושלא תעשה ע"י שליח או שלוחים שאין המלך מקפיד רק בהרחבת הכח לא בקצורו ואחרי שאין קפידא למלך בזה וגם שיש בזה תועלת מבואר לקהל וגם המלך מזכיר בחותם שיעשו הם לתועלת הקהל א"כ ודאי הקהל ע"פ דין תורתנו היתה כונתם ועל דעת כן הפיקו החותם ולא במה שהוא לחובתם כל שאין קפידא למלך בזה דלא מקדים איניש חובתא לנפשיה וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שלא על דיני העמים אמרו דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד על דינין ידועים שזה בא ומחדש ומפרש דינין לפי דעתו ושכלו ואחר בא ומהפך דבריו ואין למלך בזה הקפדה כלל אלא אם כן הם נימוסין ידועין עשויים מצד המלכות ובמצוה שלא ידונו אלא כך כאותה שאמרו ומלכא אמר לא ניכול איניש ארעא אלא בשטרא (ב"ב נד:) כל זה כתב הרשב"א ז"ל וכיון שאין המלך מקפיד בזה כלל א"כ אף על החותם שהוא נותן אינו מקפיד אם יהיה נדון על פי תורתנו כל שלא ירחיבו הכח ביותר בדיננו ואדרבה אפשר לומר שיקפיד המלך שלא נדון כפי דיניהם בהרחבת הכח אלא כפי דיננו בקצורו שעל דעת כן הודה בו שילכו להחמיר בקצורו וגם שזה תועלת הקהל אשר למלך יר"ה ברחמיו ורוב חסדיו חפץ בו. והנה התבאר שלא היה רשות ביד הנאמנים והב"ד למנות אחרים תחתיהם לעשות ברירת השלשים ועדיין נשאר לבעל הדין לחלוק ולומר שמצד אחר ברירה זו קיימת לפי שהנאמנים והב"ד לא נתנו כח לאותן השנים לעשות הם הברירה אבל הם עצמם הסכימו באותה ברירה שיבררו הם וכשבררו השנים כל השלשים הוברר הדבר למפרע שהנאמנים והבית דין בררו אותם וכל שהם עצמם עושין הברירה ולא השנים מכח שליחות אין לדקדק עליהן אם לא עשאוה מתוך משא ומתן כמו שלא נדקדק עליהם אם נעשית באמונה ובהשויה ולתועלת הקהל אם לא לפי שזה תלוי באמונתם ובשבועתם וקולר תלוי בצוארם לעשותה כראוי ואם נראה להם שזה הדרך ראוי להם והוא תועלת לקהל כדי להסיר המחלוקת שהיה ביניהם על זה הרשות בידם שהרי מ"מ הם עצמם עשו הברירה בזה יש לומר כיון שהנאמנים והב"ד היה להם לברור השלשים הם עצמם ולא אחרים כמו שנתבאר ובשעה שהם הסכימו בברירה עדיין לא נבררו השלשים אלא לאחר מכן הוא שבררו אותן השנים אין לומר הוברר הדבר למפרע שאלו השלשים הנבררים מן השנים הם ממונים מהסכמת הנאמנים והבית דין עצמם דהא קיי"ל כרבי הושעיא דאמר בפרקא בתרא דביצה (ל"ח.) דבדאורייתא אין ברירה וכמו שהעלה כן ר"ת ז"ל והנך מילי דאורייתא נינהו דומיא דדיני ממונות דאמרי' בהו אין ברירה כדקיי"ל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ה.) דאחין שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה וכו' מטעמא דמוכר בעין יפה מוכר ומדלקוחות הן אלמא אין ברירה לגבי דיני ממונות וכל שכן הכא דאיכא אלות ושבועות ואיברא שאם השנים עשו הברירה ואח"כ הסכימו עליה הנאמנים והבית דין אעפ"י שעדיין לא ידעו מי הם הברירה קיימת לפי שכיון שכבר נעשית אין אנו צריכין לסמוך על ברירה והויא כההיא דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין ל"ו:) אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם כלומר בשעת קניית הערוב דהיינו בין השמשות כבר בא חכם ואין צריך לברירה ואע"פ שלא ידע זה המניח הערוב עד למחר ליכא קפידא בהכי דגלויי מילתא בעלמא הוא. ובנדון זה נמי אם היה שאחר שנבררו השלשים מן השנים הסכימו עליהם הנאמנים והבית דין ואע"פ שלא ידעו מי הם מכל מקום כשנתגלו לאחר כן חלה ברירתם עליהם למפרע משעה שהסכימו בה כיון שאותה שעה כבר נבררו מן השנים וכן נמי אם לא נבררו עדיין אם אמרו הנאמנים והבית דין שהם מסכימים באותה ברירה שיבררו השנים לאחר שיבררו אותם אז לא היינו צריכים לטעם יש ברירה כיון שאין הסכמת הנאמנים והבית דין חלה למפרע אלא אח"כ כמ"ש התוספות בפרק מרובה (בבא קמא ס"ט.) בההיא דהצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות אלו והוכיחו התוספות דהתם בשאומר כל הנלקט לאחר שיהיה נלקט קאמר ואע"ג דאי אמר כל מה שילקטו לא מהני דאין ברירה היכא דאמר לאחר שיהיה נלקט מהני דהשתא כיון שאין החלול חל עד לאחר לקיטה ולא למפרע לא שייך התם טעמא דברירה דהיכא דאמר כל המתלקט או כל מה שילקטו שמשמע שהחלול חל מעכשיו אז אנו צריכין לטעם יש ברירה וכן נמי בההיא דאם בא חכם אעפ"י שבשעת התנאי כשהוא מניח הערוב עדיין לא בא חכם כיון שבשעת קניית הערוב דהיינו בין השמשות כבר בא אין אנו צריכין לטעם ברירה ולומר הוברר הדבר למפרע וכי אמר ר"י וכבר בא חכם ר"ל קודם בין השמשות והכא נמי בנדון זה אם אמרו כן בפיר' שהם מסכימים בברירת השלשים שיעשו השנים לאחר שיעשוה אז לא היינו צריכין לטעם ברירה אבל כיון שבשעה שהסכימו עליהם לא נתבררו עדיין וגם לא אמרו בפירוש שתחול הסכמתם לאחר שיעשוה השנים א"כ אין לומר בשום פנים שאז עשו הם ברירת השלשים שבררו השנים אא"כ נאמר יש ברירה וכשבררום השנים הוברר הדבר למפרע שאלו הם שבררו הנאמנים והבית דין ואנן קיי"ל דבכי האי גונא אין ברירה. ועוד נראה דבכיוצא בזה אין ברירת השלשים מוסכמת עד אחר חתימה ולא בהסכמת דבור לבד דכיון שדרכן לעולם לחתום בברירה לא סמכא דעתייהו בהסכמתם עד שעת חתימה אלא א"כ פירשו דומיא דמאי דאמרינן בפ"ק דקדושין (כ"ו.) גבי קרקע שנקנה בכסף לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ובנדון זה הרי חזרו בהם קודם שחתמו עליה ואף מיד ששמעו מי הם הנבררים ומה שחתמו עליה מתוך הפחדת אונס ואיומין אין החתימה ההיא כלום כל שהמאיים יש לאל ידו לעשות רע כדאמרינן בפרק חזקת (מ"ר) דאי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכן נמי אמרינן התם (מ':) מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא ואין צריך לומר כשיש מודעא דמודעייהו מודעא אף אם לא ידעי עדים באונסייהו דאינהו מהימני לומר דאניסי דהא לא מקבלי זוזי בברירה זו ואם לאו דאניסי מה להם לחתום ולמסור מודעא על חתימתם והוי דומיא דמודעא דגיטא ומתנתא דאמרי' התם דאין צריך שידעו העדים באונסיה דגלויי מלתא בעלמא היא כדאיתא בפ' חזקת (שם) ועוד נראה מבואר ממה שנשבעו קצת מן הנאמנים והב"ד שלא לתת כח לשום אדם שלא היתה כונתם להסכמה מוחלטת אלא במי שמבטיח בדבורו לעשות וכיון שחזרו בהם לא נתקיימה הברירה ויכולין הנאמנים והבית דין לעשותה כפי הכח שיש להם טרם זה זהו מה שנראה בעיני ועלה בידי לא כמורה הוראה ופוסק הדין רק כנושא ונותן וחתמתי שמי פה יצחק ב"ר ששת זלה"ה: