תשובות ריב"ש/רכב
למוקדמי טירול י"ש צ"ו
יושבי על מדין והולכי על דרך מוצאו כשחר לאמת יוציאו משפט מחוורין הדברים כשמלה חדשה כשלג ילבינו וכצמר צחר הגיעני כתבכם עם טופס פרוסיש הנעשה בפניכם בענין הריב שבין דון שלמה ן' יחייא י"א ובין דון יהודה ן' יחייא י"א ובינותי בטענות שתי הכתות הנזכרים ורואה אני שהדין עם דון שלמה המוכר הנזכר כי מאחר שנעשה המכר בפני עדים ונתקיים בשטר ובקנין ושניהם מודים בזה לא נתבטל המכר מחמת מה שטען דון יהודה הקונה שנפל מחלוקת בינו ובין גקמי בוניט במשקל הצמר ובברירתה וסגר הדלת אז ומאן לתתה אליו ואף אם אנגקמ"י הנזכר הוא המוכר הראשון שמכרה לאינגר"ב בוניט שמכרה לדון שלמה הנזכר שהרי המוכר הראשון לא בטל מכירתו מפני סירובו לתתה ביום ההוא למשקל ולברירת אני יהודה מחמת המחלוקת ההוא שנפל ביניהם אז ואף אם היה מבטלה בפירוש לא היתה מבוטלת שהרי אנגיר"ב בוניט שהוא הקונה שלו ובעל דברים דידיה לא הסכים בבטולה וגם לא דון שלמה שמכרה לדון יהודה ודון יהודה איהו דאפסיד אנפשיה בשלא הודיע לדון שלמה שלא היו רוצים למסור לו הצמר כראוי לתתה ברורה ונקיה ולפי המשקל הנהוג ולהתרות לו על ההפסד וההוצאות אם לא ימסרנה לו מיד כמו שדרך הסוחרים לעשות בכדומה לזה ואחרי שלא עשה כן איך המכר המקויים בקנין ובשטר יתבטל בשתיקה ואין לומר שכשהמחה דון שלמה את דון יהודה אצל אגגר"ב בוניט מפי כתבו נסתלק דון שלמה מחיובו על דון יהודה ונסתלק גם דון יהודה מחיובו על דון שלמה וקם תחת דון שלמה ובמקומו אנגרי"ב הנזכר מדין מעמד שלשתן כדקיי"ל מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כדאיתא בפ"ק דגיטין (י"ג:) ובהרבה מקומות ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכיון שנסתלק דון שלמה אינו יכול לחזור ולתבוע את דון יהודה דמעתה לא בעל דברים דידיה הוא אלא גרב בוניט הוא בעל דברים דידיה ויתבענו הוא ולא דון שלמה. הא ליתא מכמה טעמי חדא דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא כדאיתא התם (י"ד.) ומשמע דליתיה מפי הכתב אלא במעמד שלשתן ממש דהבו דלא לוסיף עלה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל מטעם זה דליתיה ע"י שליח שישלח הנותן לנפקד ע"י שלוחו שיתן הפקדון למקבל והכי משמע מעובדא דאיסר גיורא דבפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ט.) דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזלינא ולא משכח שום גונא דלקנינהו רב מרי להנהו זוזי אי לא אזיל רבא לגביה ואם איתא הרי יכול להקנותן לו במעמד שלשתן ע"י שליח או מפי כתבו. ואם תדחוק דתקיף ליה עלמא טובא לאיסור שלא יוכל לכתוב כלל ושידע זה רבא מ"מ שמעי' דע"י שליח לא אלא הוא עצמו והכי נמי איכא למימר דמפי כתבו וכ"ש הוא אם ע"י שליח שהם שלשתם במעמד אחד השליח והנפקד והמקבל לא מהני כ"ש מפי הכתב *( ב"י ח"מ סי' קכו מחו' ז' ושו"ע שם סעי' כא:) שאין כאן מעמד שלשתן אלא הנותן מדבר לנפקד לבד שיתן לפלוני ואיך ידע הנותן אם המקבל שם בעת שיקרא הנפקד הכתב כדי שיקנה לו ואין זה הכתב אלא כמו כתב חליפין שרגילין הסוחרים לעשות זה לזה שאף כשמודה מי שנשתלח לו הכתב שישלים למקבל לא נפטר המשלח מן המקבל וא"כ עדיין נשאר דון שלמה מחוייב לדון יהודה בצמר אם לא יתננה לו אנגיר"ב וכן דון יהודה לדון שלמה בערכה אלא שאם נתן הנפקד למקבל ע"פ כתב הנותן נפטר בכך כי כן רגילים הסוחרים כמו"ש הרב אלפסי ז"ל אבל שיקנה מדין מעמד שלשתן שלא יוכל אחד מהם לחזור בו ושיסתלק הנותן מחיוב המקבל לא. ועוד ר"ת ור"י בעל התוספות (גיטין שם בתוס' ד"ה במע"ש) הסכימו דבמעמד שלשתן ליתיה בכותי דלא תקנוהו אלא בישראל וכיון שהנפקד שהצמר בידו הוא כותי לא זכה דון יהודה בצמר שביד הכותי ונשאר חיובו על דון שלמה וחיוב דון שלמה עליו. ועוד שבכאן לא היה מע"ש והמחאה כלל על שעבוד הקניה שיאמר דון שלמה לדון יהודה בפני אינגיר"ב שעבוד דמי הקניה שיש לי עליך תנהו לאנגיר"ב בוניט על דעת שיפטר דון שלמה משעבוד גר"ב הנזכר ויכנס תחתיו דון יהודה שהרי אנגיר"ב לא קבל עליו זה אלא שיתן לו הצמר אם יתן לו המעות וגם שבדיניהם לא נפטר דון שלמה מדון גרא"ב וכיון שדון שלמה נשאר מחוייב ומשועבד בקניה לאנגיר"ב והוא חוזר עליו א"כ דון יהודה נשאר מחוייב ומשועבד לדון שלמה ויכול לחזור עליו. אין צריך לומר לדעת בעל העטור והרא"ש ז"ל דאפילו במעמד שלשתן גמור אם לא נתן הנפקד למקבל יכול לחזור על הממחה מההיא דפרק המקבל (בבא מציעא קי"ב.) דקיי"ל התם כרבה דאמר המחהו אצל חנוני חוזר עליו כיון שהנותן היה מחויב למקבל לא נפטר בהמחאה אא"כ פטרו בפירוש וההיא דהמחהו אצל חנוני בכי האי גוונא היא שהבעל בית היה חייב לשכיר וההיא דרב הונא דבמעמד שלשתן מיירי במתנה כדקאמר תנהו לפלוני ולדבריהם ז"ל אפי' היה כאן מעמד שלשתן גמור יכול דון שלמה לחזור על דון יהודה בשעבוד דמי הקניה כיון שלא נתנה לנמחה שהוא אנגיר"ב בוניט. ולכן איני רואה שיהיה בכאן מקום ספק כלל. אבל מה ששאלתם מענין ההוצאות ודאי דון שלמה פטור מכל אותן הוצאות שתובע ממנו דון יהודה שהרי אחרי שכבר עשה לו בשעת המכירה הכתב ההוא לאנגיר"ב בוניט למסור לו הצמר. וגם היה מבקש ממנו תמיד לקבלה ובעבור דון יהודה וסבתו נדחה הדבר. וגם בעת שנפל המחלוקת בין דון יהודה ואנג קמי בוניט לא הודיעו ולא בקש ממנו למסור לו הצמר אבל היה שותק להיותו רצונו שיתבטל המכר אם כן אין ספק שאין על דון שלמה חיוב כלל בהוצאות דון יהודה והפסדו אבל מה שטוען דון שלמה לדון יהודה הוצאות כיון שדון יהודה יוצא מחוייב בעת הריב בזה דעו שמדין תורתנו אין היוצא מחוייב בדין חייב בהוצאות מדתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ז:) אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר ומפרש בגמרא מאי שטרי ברורין שטרי טענתא אלמא ששכר כתיבת טענות הכתות על שניהם ולא אמרו שיפרע אותם היוצא מבית דין חייב *( עי' לקמן (סי' תע"ה) וב"י ח"מ סי' י"ד מחו' יא:) וכן נמי משמע מדאמרינן בפרק זה בורר בסופו (ל"א:) גבי שנים שנתעצמו בדין זה אומר לדון כאן וזה אומר נלך לבית הועד דאמרינן התם כופין אותו ודן בעירו כי קאמר מלוה כדי שלא יוציא מאתים על מנה ואם היה חייב בהוצאות היוצא חייב מב"ד לאו טעמא הוא שהרי יפרע האחד ההוצאות כשיתחייב במנה אלא שנראה שאין על המחוייב בדין חיוב ההוצאות אלא דוקא הוצאות שיעשה כדי להביאו לדין אם הוא מסרב כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב:) דבעי למיתן לספרא זוזא דפתיחא ולכן אין על דון יהודה לפרוע מן הדין בהוצאות שיעשה דון שלמה אבל אם נתחייב ונשתעבד בהן בשטר הקניה חייב דתנאי שבממון הוא וקיים: