תשובות ריב"ש/קפו
ואשר שאלת אם יש שום דרך למי שנשבע לחברו לתת לו איזה דבר או לפרוע לו המחויב לו לזמן ידוע אם יוכלו להתיר אותו כי הוא אצלך זר ואם יוכל היות בין בפניו בין שלא בפניו אם לא ברצונו:
תשובה הא דתניא בנדרים פרק ר' אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה מדכתיב ויאמר ה' אל משה במדין וכו' אמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתיב ויואל משה. ואין אלה אלא לשון שבועה וכו' איכא פלוגתא בירושלמי (שם פ"ה ה"ד) דאיכא מאן דפריש התם טעמא מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש התרה ואיכא מאן דמפרש טעמא מפני החשד כלומר שאם יתירו לו שלא בפניו לא ידע חברו בהתרתו וכשיראה אותו נהנה ממנו יחשדנו בעובר על נדרו ומשמע דאיכא בין הני תרי לישני *( עי' ב"י יו"ד רכ"ח ד"ה וכתוב:) דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חברו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו דהא לא שייך למימר הכא שיתבייש ממנו כיון שאין הנדר לתועלתו ולאידך לישנא דמפני החשד אפילו נדר שהוא שלא להנאת חברו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא. וכן נמי משמע דלטעמא דמפני הבושה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין מתירין לו ואף אם יודיע ההתר לחברו דהא אכתי איתיה לטעמא דמפני הבושה אבל לטעמא דמפני החשד כל שיודיעוהו די בכך ומתירין לו ולכולי עלמא כל שאין הנדר להנאת חברו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעו לו ההתר דאי מפני הבושה הא ליכא דאין נדר זה להנאתו ואי משום חשדא ליכא שהרי הודיעוהו וכן נמי בפניו מתירין לו אפילו בעל כרחו שכיון שאין הנדר להנאתו אין אנו צריכין לדעתו ואין כאן לא משום בושה ולא משום חשד שהרי בפניו הוא ואין אנו צריכין להסכמתו אבל כל שנדר להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו ואפילו ידענו שהוא מתרצה צריך שיהיה ההתר בפניו מפני הבושה וכל שאינו מתרצה אין מתירין לו אפילו למאן דאמר מפני החשד ואין די בשיודיעו לו ההתר. וכן נראה ממאי דא"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ולא הספיק לו בשיתיר במקומו ויודיע ליתרו ההתר אלא הלך שם ושאל רשות מיתרו ונתן לו כדכתיב אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום וכן הסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל אלא שדעת ר"ת ז"ל שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר אלא לכתחלה אין מתירין לו מהנהו טעמי דפרישו בירושלמי וראיה לדבריו מדאמרינן בפרק השולח (גיטין לה:) וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלה לגבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא אלא ש"מ דאפי' להנאת חברו כל שהתירוהו מותר אבל דעת הראב"ד ז"ל דכל נשבע לתועלת אין מתירין לו אלא מדעתו ואפי' התירוהו בדיעב' אינו מותר וראיתו מדכתי' גבי צדקיהו (יחזקאל י"ז.) אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר אע"פ שהתירו לו סנהדרין שבועתו לפי שהיתה שבועתו לתועלת נבוכדנצר ואם איתא דאם התירוהו מותר הרי לא בזה ולא הפר אלא סנהדרין פשעו בדבר כשהתירוהו וההיא דפ' השולח אפשר לדחותה דהכי פרכינן כיון דאין צריך לפרוט את הנדר ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ותעלים לו שנדרה ליתומים ויתיר לה והיא תטעה ותהיה סבורה שהיא מותרת. ומורי החכם הגדול הרב רבי חסדאי קרשקש ז"ל בפסקיו בגיטין הכריע כדברי רבינו תם ז"ל דאם התירוהו מותר שהרי צדקיהו צדיק גמור היה כדאמרי' בפרק חלק (סנהדרין ק"ג.) בקש הקב"ה להחזיר את העולם לתהו ובהו מפני דורו של צדקיהו נסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו ומאי דכתיב ויעש הרע בעיני ה' היינו שהיה לו למחות ולא מיחה וא"כ איך יעבור על השבועה במזיד ולמה רצה שיתירוהו הואיל והוא ידע שאם התירוהו אינו מותר ומאי דקאמר עליה קרא אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר משום דלגבי א"י חלול השם יש בדבר וגם מפני אימתו עשו סנהדרין שלא כדין שהתירוהו שלא מדעתו של נבוכדנצר ואף בתוס' כתבו דמפני שראו שצדקיהו מצטער בכך ומתבטל ממלאכת שמים עשו עול ומצאו להתירו מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה כשאמר להם נבוכדנצר אתון אמאי עבדיתון הכי מיד ישבו לארץ ידמו. וא"כ עלה בידנו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעתו של חבירו וכל ב"ד שנזקק לכך ראו להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום אבל אם התירוהו מותר כדברי ר"ת ז"ל והוא שפרט את הנדר וידע החכם שלתועלת חברו נעשה ואם העלים מן החכם אין התירו התר דהא קיי"ל צריך לפרוט את הנדר דהא רב הונא ורב פפא סבירא להו הכי (בגיטין ל"ה:) והוה ליה רב נחמן יחיד ובהא אפי' בדיעבד לא מהני כל זה כתב מורי הרב הנזכר ז"ל. והתוס' ז"ל שכתבו דאפילו נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחלה לדבר מצוה היא קולא יתירה ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ונראה לי סתירה לדברי התוס' שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש"י להוציא ישראל מתחת סבלות מצרים ואע"פ כן הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו וכן הרשב"א ז"ל כת' בגיטין בשם ר"ת ז"ל דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו כמשה רבינו ע"ה עם יתרו שמחמת השבועה נתן לו בתו וצדקיה עם נבוכדנצר שהיה מסור בידו להריגה ומחמת השבועה הצילו אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין (סוטה ל"ו:) דאמר לו פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא שמע מינה כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו. ולי נראה שאינו ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע"ג דלא ניחא לך כלומ' כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. עוד הביאו ראיה לסברת ר"ת ז"ל מדמוכח רבי יהודה (גיטין מ"ו.) דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וגו' ואי אמרת דבכל ענין אמרו אין מתירין אלא בפניו מאי מוכח מהתם דלמא התם טעמא דלא ניחא להו לגבעונים. וגם זה יש לדחות דגבעונים כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ורמו את ישראל היו מתירין שלא ברצונם מפני שהם עשו שלא כהוגן ומהא מוכח שפיר דמשום הכי לא הרגום משום דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ורבנן סבירא להו דכיון דאמרי מארץ רחוקה באנו לא חיילא עלייהו שבועה כלל אלא שמפני חלול השם לא הרגום. ובזה נדחית הראיה שהבואו התוס' מדר' יהודה דלדבר מצוה מתירין לכתחלה אע"פ שהיא לתועלת חברו ומשום הכי מוכח רבי יהודה דאי לאו מפני שידעו בו רבים היו מתירין השבועה והורגים אותם שהריגת הגבעונים מצוה לפי דעתם משא"כ דעת הרמב"ן ז"ל שכיון שעשו תשובה מקבלין אותם כדאיתא בספרי זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי אני יצחק בר ששת זלה"ה *( עי' ב"י שם ד"ה כתוב מ"ש בזה:):