תשובות ריב"ש/מד
תשובה מד[עריכה]
הוניין לרבי אפרים בן אנקאוהא י"א
האגרת מהודרת מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל מעולפת ספירים אמרים מיושרים ודברים דבורים על אפניהם בדעת ובהשכל כתפוחי זהב פרוי'(?) מזוקק שבעתים במשכיות כסף נבחר בצמר(?) שחר מעשה חרש וחושב במשפט מכלכל על דבר אמת וענוה צדק מקשיב חכמים אחור משיב [?] ודעת יסכל הובאת אלי ותגע על פי ויאורו כוכבי נשפו ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה למשאת וארוחה ממנהיג ודב' גזבר ואמרכל פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל בצדק כל אמרי פי כי לא לפניו תכף יבא וישכון ולא יכון לנגד עיני דבור שקרים וארור נוכל וכאשר צויתי אכלתי יערה עם דבשה שתיתי יינה עם חלבה ואם ארוכה מארץ מדה ורחבה למעשה ידיה אכסוף קראתיה מראש ועד סוף עד נשלמ' ותכל ראו נא כי אורו איני כי טעמתי בה טעם כעיקר פריה למאכל ועליה לתרופה ולא ימצא בה עקר ומשכל.
ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין לא אוכל ונלאיתי כלכל. אכן במה שבא בה לשאול כענין פן אהיה מונע בר אשר הוא עון פלילי, אש הוא, עד אבדון תאכל, להשיב כהלכה עלי להשכים אכן בקצרה כי אין הפנאי מסכים.
תחלה בת(?) בתוך האגרת כי יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה ויתיצבו בעדת אל לאסור את המותר ויאמרו כן פשט המנהג ולהתיר את האסור ביד רמה כי כן כתוב בתורה על פי התורה וכולי, ואפילו מזידים ע"כ.
ובזה אומר לך כי יש דברים מותרין מן הדין וישראל נהגו בהן איסור מעצמן שלא בתקנת חכמים לגרד ולהתקדש במותר להם ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי תורה. כשמנו של גיד הנשה שאמרו חכמים ז"ל שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכן בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים.
ויש מנהג שנהגו בו במקצת מקומות ולא נהגו כן במקומות אחרים, ובזה כל שבני המקום שנהגו בו איסור ידעו שהדבר מותר מן הדין אלא שרצו להחמיר על עצמן לעשות סייג לתורה בני המקום ההוא שנהגו בו איסור אסורין לנהוג בו היתר משום "אל תטוש תורת אמך".
וכן נמי מחלקת בין החכמים, זה אוסר וזה מתיר, והמקום ההוא נהגו כדברי האוסר כההיא דפרקא קמא דחולין דמוגרמתא דרב ושמואל. ואף אם הלך אחד מהם ממקום שנהגו בו איסור למקום שנוהגין בו היתר חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם כל שדעתו לחזור למקומו.
וזו היא ששנינו:
- מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין -- נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
וזהו כשדעתו לחזור למקומו. אבל אם קבע דירתו למקום ההיתר -- נוהג כמקום שקבע שם דירתו דהך מתניתין בשדעתו לחזור מוקמינן לה בפרקא קמא דחולין כדאמרינן התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל, ומקשינן רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומר מקום שיצא משם, ואסיק רב אשי הני מילי בשדעתו לחזור רבי זירא אין דעתו לחזור הוה.
וההולך ממקום היתר למקום האסור אף על פי שדעתו לחזור ומן הדין היה ראוי להיות מותר -- אפילו הכי אל ישנה מפני המחלוקת. ובזה נראה שאינו אסור אלא בפניהם אבל בצנעה שרי כיון שדעתו לחוזר למקומו שנוהגין בו היתר ואינו אסור מן הדין אלא מפני המחלוקת.
וכן נמי אמרו ז"ל מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. וכן מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין -- לפי שכל אלו הם לגדר ולעשות סייג לתורה או לדברי חכמים.
אבל אם אין עיקרו אסור גמור, לא מן התורה ולא מדברי חכמינו ז"ל, אלא שחכמים אמרו שהעושה כן אינו רואה סימן ברכה דומיא דהעושה מלאכה בערבי שבתות מן המנחה ולמעלה -- אם יש מקום שנהגו להוסיף שלא לעשות מלאכה קודם שעור זה -- אינו מנהג ואין חייבין לנהוג במנהג ההוא אפילו בני המקום ההוא. וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא, כלומר כל הלילה, אינו מנהג עד דתתפני סדרא מנהג בשני וחמישי אינו מנהג עד דתתכני סדרא דתעניתא מנהג.
וכן מקום שנהגו איסור לגדר בדבר שהוא מותר ובאו בניהם לעקור המנהג ולבטלו לגמרי -- אינן רשאין, והיינו דבני בישן דנהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אף על פי שהוא מותר להם מן הדין כדאיתא בפרקא קמא דשבת אתו בניהו(?) לקמיה דרבי יוחנן אמרי ליה אבהתון הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי טעמא אמר להו כבר קבלו עליהון אבהתכון וכתוב "ואל תטוש תורת אמך".
אמנם הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל ונהג בו איסור לא לגדר אלא מפני שטועה וסבור שהוא אסור מן הדין -- בזה אם בא לישאל כמו שנשאלין על הנדר נשאל ומתירין לו כמו שמוזכר בירושלמי הביא הרי"אף ז"ל בהלכות בפר' ערבי פסחים.
והמקום הנוהגין היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל -- אין מניחין אותן על מנהגם בשום פנים כדאמרינן בפ"ק דראש השנה כי נהגו במקום אסורא מי שבקינן להו. ואם הם בלתי מקבלים תוכחת ואינם שומעים לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם -- מניחין אותן, ומוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כמו שאמרו כן במסכת ביצה גבי תוספת יום הכפורים אף על פי שהוא מן התורה. זהו מה שראוי להורות בעניני המנהגות.
ואותן התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים -- עליהם הכתוב אומר "כי רבים חללים הפילה". רוצה לומר שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו, וחלילה שנתנה תורה על פי דעתם התועה מדרך השכל. לא אמרו חז"ל אתם אפילו מוטעים אתם אפילו מזידים אלא על קדוש החדש שעל פי בית דין הגדול כמו שדרשו על "החדש הזה לכם" לעדות זו מסורה לכם. וגם הם כשטעו בהוראה ועשו צבור מעשה על פיהם חייבין קרבן.
וגם אותן המורים הוראות על פי ספרי הר"ם ז"ל ולא קדמה להם ידיעה בתלמוד -- הרי הם בכלל 'והגס לבו בהוראה' לפי שלא יבין עיקרי הדברים על אמתתן כיון שלא ידע מהיכן הוציא הר"ם ז"ל הדין ההוא.
והנה אעתיק לך תשובת הרא"ש ז"ל לחכם הר' מצליח ז"ל וזה לשונו:
- כל המורים הוראות מתוך דבריהם ז"ל ואינן בקיאין [ב]תלמוד לדעת מהיכן הוציא דברי[ו] וטועה להתיר את האסור ולאסור את המותר כי לא עשה כשאר המחברים שכתבו ראיות לדבריהם והראו על המקום שנמצאים דבריהם בתלמוד ומתוך זה אדם יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא כתב ספר וכמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בהם סבור שמבין דבריו ואינו כן, שאם אינו בקי בתלמוד אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ונכשל בדין ובהוראה.
- לכן לא יסמוך אדם על קריאתו בספריו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בתלמוד. וכן שמעתי אדם גדול בברצלונה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר תמהני על בני אדם שלא למדו תלמוד וקורין בספרי הר"ם ז"ל ומורים ודנין מתוך דבריו וסוברין שיבינו בהם, כי אני מכיר בעצמי כי בתלתא סדרי שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו אבל כשאני קורא בספר ובהלכות קדשים וזרעים איני מבין בהם כלום וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו. עכ"ל הרא"ש ז"ל בתשובה ההיא. שפתים ישק משיב דברים נכוחים.
הערות ויקיעורכים[עריכה]
הערה א: ראה זה מצאתי באתר קוסקוס על הרב הנ"ל. -- ויקיעורך