תשובות ריב"ש/יא
גם כן לו לרבי עמרם אפרתי בן מרואס י"א
אח יקר ונעלה, ישמרך שומר ישראל, הן אמת כי הגיעו לי אגרותיך. הראשונה אשר שאלתני בה מענין גט האנוסה שחתמו בו אנוסים וכן מענין אשה גרושה מניקה ואין הוולד מכירה אם צריכה להמתין כ"ד חדש. והאגרת השנית אשר נפלאת בו על לא השיבותיך על האגרת הראשונה ויראת פן באולי לא הגיעה לידי ובאת ליד אחר -- אל תירא כי באו לידי כלנה. ואשר לא השיבותיך אז בבא הראשונה היתה נסבה להיותי אז טרוד מאד להיותי מעתיק דירתי מן הבית שהייתי דר בו כי סתרוהו על מנת לבנותו והוצרכתי לשנות דירתי בבית צר וקטן מהכיל גם להפקיד ספרי ביד שנים שלשה עד כלות בנין הבית ההרוס ואשוב למקומי הראשון.
תשובה יא
[עריכה]ואשר שאלת מאשה אנוסה שנתגרשה מבעלה שהוא אנוס ועידי כתיבת הגט וקיומו ומסירתו כולם אנוסים, והאשה ההיא בחסד השם ובהשתדלותה יצאה מן הארץ אשר שם השמד ובאה לארץ ישמעאל לעבוד השם בנחת בלי פחד. ואמרת כי העדים ההם הוחזקו בכשרות בין עם השם וההפך בין הגוים ומקצתם נמנע היכלת לצאת לסבות מרובות ונסתפק לך אם האנוסים הם בגדר רשעי ישראל שהם פסולי עדות מן התורה אחר שהוברר שהם עומדים לשם בעד חמוד ממונם ויהיו פסולים מן התורה אפילו לרבא דמכשיר משומד אוכל נבלות לתאבון משום דבעי רשע דחמס.
ואם ת"ל שהאנוסים הם בכלל 'רשע דחמס' אם יכנסו כולם תחת זה הגדר או נוציא קצת מהם הפורשים עצמן מעון כפי יכלתם או נגזור מעוטא אטו רובא.
ואם תמצי לומר להחמיר, אם יהיה כן באסורא כמו בממונא. ובפרט בעדות אשה משום עגוני כמו שהכשירו מטעם זה גוי מסיח לפי תומו. או אם נאמר שגרע עדות אלו האנוסים מגוי מסיח לפי תומו ויהיה הכל שוה לאסור. כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת השמד שאולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד לצלם זולתי חנניה מישאל ועזריה ולא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא פסולי עדות וכולי -- אולי כוונת הר"מ ז"ל היא לאחר שחזרו בתשובה שהרי כתב הוא ז"ל (פרק יא מהלכות עדות) "המוסרין והאפקורסין והמינין והמשומדים לא הוצרכו חכמים ז"ל למנות אותן בכלל פסולי עדות והם פחותים מהגוים שלהם לא מורידין ולא מעלין ולמשומדים מורידין ולא מעלין". עד כאן תורף דבריך.
תשובה: דע שמי שעבר על כל מצות התורה באונס ואפילו עבד עבודה זרה שהדין הוא שיהרג ואל יעבור – אם עבר ולא נהרג – לא נפסל לעדות כיון שעשה כן באונס ומפני אימות מות נפלו עליו שהרי אין בית דין עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות דאנוס רחמנא פטריה מ"ולנערה לא תעשה דבר". ואף על גב שבאותן עברות שדינם שיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג לא קיים מצות ו"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו'" ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל לא קיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ועבר על "ולא תחללו את שם קדשי" – מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין בית דין עונשין אותו.
וזהו לשון הגמרא בפרק זה בורר: "עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר" בתמיהה. וזהו לשון הר"ם ז"ל (פרק י מהלכות עדות): "איזהו רשע? כל מי שעובר עברה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע וכולי"". גם בפרק ההוא כתב בבאור זה "וכבר מנינו כל עברה שחייבין עליה מלקות" רמז למה שמנה כל הלאוין שחייבין עליהם מיתה או מלקות (בפרק יט מהלכות סנהדרין). וכן כתב (בפרק ב מהלכות סנהדרין) "כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס – אין בית דין ממיתין אותו. ואפילו היה מצוה שיהרג ואל יעבור – אף על פי שחלל את השם – הואיל והוא אנוס – אינו נהרג שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" זו אזהרה לבית דין שלא יענשו האנוס". עד כאן.
גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה: "ישראל שנשתמד מחמת יראה אף על פי שחטא ישראל הוא ואף על פי שהיה לו ליהרג ואל יעבור מדכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – מכל מקום כיון שמחמת יראה הוא עושה, ר"ל מפחד שלא יהרגוהו כיון שאין עליו חיוב בית דין בשביל כך וכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם – ישראל הן ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען", עד כאן.
ומה שכתב הר"ם ז"ל שהמשומדים פסולין לעדות ושהם פחותין מן הגוים – זהו במשומדין ברצון ושלא מחמת אונס. אבל מחמת אונס לא, שהרי פטור הוא מדיני אדם ואף בדיני שמים פטור מן הכרת כמו שדרשו רבותינו ז"ל בתורת כהנים מה שנאמר בנותן מזרעו למולך "ושמתי פני באיש ההוא" "לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה".
אמנם מה שאמרתי שמי שנשתמד מתוך האונס עדיין ישראל הוא אף על פי שעבד עבודה זרה וחלל שבתות בפרהסיא כיון שלא עשה כן אלא מחמת האונס – ראוי להבין שזהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עברות שבתורה בכל יכלתו. אבל אם אפילו בינו לבין עצמו ושלא במקום שיראוהו גוים, אם עובר על אחת מכל הלאוין שבתורה שחייב עליהן מלקות כגון שאוכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס, אף על פי שאינו כגוי גמור כיון שאינו עובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא ברצון – מכל מקום פסול הוא לעדות דקיימא לן כאביי דלא בעינן רשע דחמס, ואפילו אוכל נבלות להכעיס דלאו רשע דחמס הוא – פסול. אין צריך לומר במשומד לתאבון דלכולי עלמא פסול דרשע דחמס הוא משום דכפין אכיל וכפין סהיד.
ובזה נפלה שגיאה בכתבך שאמרת דרבא מכשיר אוכל נבלות לתאבון ואף על פי שתחלת השמד היה באונס הרי עובר עתה ברצון כיון שעושה כן בינו לבין עצמו ושלא במקום רואים שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו למלכות אין צריך לומר אם עובד עבודה זרה או שמחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה ישראל שזה גוי גמור הוא כיון שעתה עושה זה שלא מחמת אונס.
ולכן באלו האנוסים שעבר עליהם חרב השמד ועמדו ימים רבים בין הגוים אחרי השמד ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו השם בלי פחד – ראוי לחקור הרבה בענינם. כי יש מהם שהיה יכלת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד אלא מאחר שנשתמדו, אף אם תחלתן באונס, אחר כן פרקו עול שמים נתקו מוסרות התורה מעליהם ומרצונם הולכים בחקות הגוים ועוברים על כל מצות התורה. ולא עוד אלא שרודפים אחר היהודים האמללים אשר ביניהם להעלילם כדי להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, וגם על האנוסים אשר לבם לשמים ומשתדלים לצאת מתוך השמד – אלה הרשעים מוסרין אותם למלכות כמו ששמענו מקצתם אשר בבלנסיה וברצלונה – הנה אלה וכיוצא בהן אין להם חלק באלקי ישראל ואין צריך לומר שהם פסולים לעדות אלא הם פחותין מן הגוים ומורידין אותן ולא מעלין אף על פי שהיה תחלתן באונס.
ויש אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכלת בידם כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם ובניהם וטפם. ואולי יספיק להם להוציא עצמם אבל הם יראים פן בהניחם אנשי ביתם בין הגוים יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם ולא יצאו משם לעולם והם בוחרים להתעכב שם למען הביא את בני ביתם בכפל רסן התורה ומצותיה עד ירחמו עליהם מן השמים ויפתחו עליהם שערי הצלה. ובנתיים הם נזהרים מלהתגאל בטומאת העברות זולתי בשעת סכנה ובמקום סכנה. ואלה, אף אם לפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבין להציל אף אם יעזבו בניהם ובני ביתם שאהבת השם ותורתו קודמת לכל ואח לא פדה יפדה איש וכולי וכמו מה שכתב הר"ם ז"ל באותה האגרת שזכרת – עם כל זה נראה לומר שאינם פסולין להעיד שהרי אינם חושבין לעשות עברה בעכבתם כיון שעושים כן כדי שלא יטמאו בניהם בין הגוים.
ודמיא למאי דאמרינן בפרק זה בורר "הנהו קבוראי דקברי מיתה בי"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דר' יהושע לאכשורינהו. אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו? סברי מצוה קא עבדינן. והא שמתינהו ולא אתו למישרי שמתינהו? סברי כפרה עבדי לן רבנן". ונראה דקיימן לן כרב הונא בריה דר' יהושע דהא שתיק ליה רב פפא. וכן פסק הרא"ש ז"ל. גם הר"ם ז"ל כתב (בפרק י"ב מהלכות עדות) וז"ל: "אבל אם ראוהו עדים שעבר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל. ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אינן יודעין זה וכולי וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.
גם באותה האגרת כתב על כיוצא באלו שהוא עובר והוא קרוב למזיד לא אמר שהוא מזיד גמור והדבר ברור שלא נפסל לעדות אלא מי שהוא מזיד גמור בעברה שחייבין עליה מלקות כמו שכתבתי למעלה. ולכן בגט האשה אשר עדיו מן האנוסים אשר נשארו בארצות השמד ראוי לחקור הרבה בענינם מאי זה מין הם כי עתה מאחר שעמדו שם כל זה הזמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים ומהם עניים מרודים הנה הנשארים כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם טרם תקובל עדותם. ואם הם מן המין שהם כשרים להעיד לפי הדרכים שכתבתי למעלה מכשירין הגט ומתירין האשה לינשא. אבל אם ממין הפסולין לפי מה שכתבתי אין מתירין אותה לינשא. ודומה לזה כתב הר"ם ז"ל בראש פרק י"א מהלכות עדות בענין עמי הארץ.
ומה שאמרת שחכמים התירו משום עגונא גוי מסיח לפי תומו – אינו ענין לזה דהתם הוא להעיד שמת בעלה שהכשירו בו עד אחד ואפילו עד מפי עד ומפי עבד ומפי שפחה ומשום דהיא גופא דייקא ומנסבה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. אבל בעדות גט אשה הוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכשרים, דילפינן דבר דבר מממון, אלא שהאמינו השליח המביא גט ממדינת הים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דמדאורייתא קיום שטרות לא לבעי ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא אקילו בה רבנן כדאיתא בריש פרק גמר גיטין.