תשובות הרשב"א/חלק ז/תקלז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דין נדרים ושבועות. תקיעת כף יש מחמירין לומר שאין מתירין אותה ואין נשאלין עליה ויש אומרים שאין להחמיר בה יותר מבשבועה. כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה לזמן ידוע ובאותו זמן בא ראובן לשמעון ובקש ממנו שיאריך לו הפרעון עד זמן אחר לא יהא ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו רבותינו ז"ל. מי שנשבע לשאת אשה או נדר לקנות בית או שיצא בשיירא או יפרוש בים אין מחייבין אותו לישא אשה וכן כלם עד שימצא דבר הגון לו. נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי ונדרי זריזין והוא הדין לשבועות. נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו לאכול אצלו וחלה ונדרי שגגות כגון קונם ככר זה עלי אם אכלתי היום ושכח שאכל ושתה והוא הדין לנדרי טעות כגון נדר שלא ישא פלונית שהיא כעורה ונמצאת משכלת קצרה ונמצאת ארוכה ונדרי הבאי דבר שאינו יכול להתקיים כגון קונם ככר זה עלי ואם לא ראיתי גמל פורח באויר ונדרי זריזין כגון מוכר חפץ לחברו ושאמר הקונה קונם ככר זה עלי אם אני מוסיף לך על הסלע כלום המוכר אומר קונם שאיני פוחת לך כלום שניהם פטורין. וארבעה מיני נדרים אלו או שבועות מותרין אבל שבועת הבאי אסור. ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינה שבועה. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועה נדרים חלים על דבר מצוה ועל דבר הרשות ושבועה אינה חלה אלא על דבר הרשות. אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו יושב עד שמתירין לו ושבועה אינה חלה ולוקה ומקיים את המצוה נדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אם אמר בשבועה שלא אישן וכן כל כיוצא בזה. הנודר מן הבשר רצונו לומר שלא יאכל בשר מותר בתבשיל שיש בו בשר והוא הדין ליין אבל אמר בשר זה או יין זה אסור שאם נתערב במינו אפילו בשלא נותן טעם והזהר בעיקר זה הגדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן. ואסור להתיר שבועה למשחק בקוביא ואפי' עברה כבר זמן השבועה וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל אבל אם התירו נתרת לגמרי וראי' לדבר מדר' יודין שהשיב בירושלמי ברוך שבחר בהם ובדבריהם על ההוא דאתא לקמיה שהתיר לו שבועה שנשבע שלא ירויח אמר לי' בני אדם נשבע בזה אמרו ליה לקתוסתיה רוצה לומר בקוביא וענה לו ברוך שבחר בהם ובדבריהם וכולי שאמרו וצריך לפרוט את הנדר ולא ענה לו שאם התירה לו שאינה מותרת עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל. מיהו בתוספות כתבו בשם ר' שמואל מאיברא שאם ידוע שלא יזהר בכך מוטב שנתיר לו ואל יעבור. מי שנדר לקיים מצוה ובודאי יעבור טוב להתיר לו דהוה ליה כמו לדבר מצוה שמתירין לו אפילו נדרים שאין להם התרה. ומעשה בבחור אחד שנדר להיות בישיבה ללמוד שנה אחת ולא יכול לקיים נדרו ויצא והתירו לו ואעפ"י שהיה לדבר מצוה עד כאן בתוספות. ואסור להתיר הנדר או השבועה קודם שיחולו עד שיקבלם עליו ואחר כך יתירו לו כתב הר"מ במז"ל ואמר מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד זמן כך הריני חוזר בהם ומבטלן מעתה וכיוצא בדברי' אלו ואחר כך נדר אם זוכר התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אף על פי שבטלו הרי הנדר בטל ואעפ"י שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדי' חזרה לנדר ויש מחמירין ואומ' והוא שיזכור התנאי לאחר שנדר בתוך כדי דבור. ובנדרים שאדם נודר לחבירו לא יועיל בטול זה כלל דעל דעת חברו נדר וכן בשבועה שמשביעין הקהל אינו מועיל עד כאן לשון הרי"ף ז"ל: