תשובות הרשב"א/חלק ז/תכא
שאלת מי שמת בלא בנים והניח אשה ויש לו אח גדול בשנים והאשה תפסה כל המטלטלין שבבית ואומרת שאינה רוצה להתיבם ליבם כי מאוס הוא בעיניה או שאינו הגון מה הדין למה שתפסה אם כופין אותה ליבם או כופין אותו לחלוץ: תשובה אם תפסה שלא בעדים אין ליבם עליה אלא שבועת הסת בלבד ואם בעדים תפסה אין תפיסתה כלום אלא מוציאין מידה. וגם אין נותנין הנכסים ליבם כדאמרינן בפ' האשה שנפלו לה נכסים מי שהיה נושה באחיו ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואין בדין שישארו בידה אחר שהדין נותן שהנכסים של יבם והוא אוכל פירות ועוד דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם כדאיתא בגמ' ועל מה שאמרת שאינה רוצה להתיבם בודאי כופין אותה כדקיימא לן בפרק אף על פי ובפרק החולץ דאמרי כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואוקמינן לה בתא שמע לחלוץ. וכמשנה ראשונה שאומרת מצות יבום קודמת למצות חליצה והיינו דאמרינן התם תבע ליבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו. וקיימא לן כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסקו כל הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל. ואם אומרת מאיס עלי בלא טענה אין כופין אותו להוציא כלל לא באשת איש ולא יבמה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בזה לא נהגו הדיינין כמוהו וכבר חלקו עליו כל הבאים אחריו. ובפי' אמרו חז"ל בפ' הניזקין האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ואין האיש מוציא אלא לרצונו ובזה אין להאריך יותר. ואם הוא יבם שאינו הגון לה כגון שאינו בן דעת או מפסיד נכסיו וכיוצא בדברים הללו למראית עיני הבית דין אין כופין אותה להתיבם כדאמרי' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום. ואמרי' נמי בפ' מצות חליצה והוא הדין ליבם שאינו הגון כההיא דאתת לקמיה דר' יוחנן אמר לה בתי עמדי ליבום ואמרה ליה ישיבתה זו היא עמידת ממונה הוא דחזי לה ובעי לאפסודי מינה. ואטעיה ר' יוחנן ואמר לה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או חלוץ לה ובכך אתה כונסה ומיהו כתבו רבותינו המפרשים ז"ל דאעפ"י שאין חוסמין אותה ביבם שאינו הגון גם לו אין כופין ויעמדו עד שיעשו פשרה ביניהם וזו היא הסכמת כל האחרונים. אבל אם הוא הגון למראית עיני הבית דין כופין אותה כמו שכתבתי ואם אינה רוצה הרי היא מפסדת כדין שאר הנשים. ומההיא מפסדת רבו הסברות אבל לפי הנרא' מהגמרא דכל אשה מורדת מכריזין עליה ד' שבתות ואומרין לה שאפי' כתובתה מאה מנה הופסדה. ולסוף ד' שבתות מפסדת כל כתובתה (ותופסת) [ותוספת] דילה ונדוניא נמי מפסדת מה שחייב לה הבעל ואם היו כלים קיימים מהנדוניא יחלוקו. ואם תפסה אותם אפילו בעדים אין מוציאין מידה כדאמרינן גבי כלתיה דרב זביד דהיא תפסה חד שירא ואמרינן בגמרא כיון דתפסה לא מפקינן מינה. ופרש"י ז"ל דשירא של נדוניא היה. ואחר ארבע שבתות נותנין לה י"ב חדש ואם חזרה בה בתוך י"ב חדש לא הפסידה כלום ואם קבלה גט מדעתה הפסידה הכל ואם גרשה בעל כרחה לא הפסידה כלום. והאומרת מאיס עלי אין משהין אותה כלל אלא לאלתר מפסדת הכל ויכול לגרשה הבעל בלא כלום. ואם לא גרשה יש לה זמן י"ב חדש להחזירה ובזה הסכימו רוב המפרשים ויש דעות אחרות שלא פשטו בישראל וגם מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבאומרת מאיס עלי כופין אותו אינו מדין הגמר' כמו שביארתי למעלה. ויש עוד ראיות אחרות ואין לי להאריך ומה שכתבתי בנוי על דרך הגמרא וכן ראוי לדון: