תשובות הרשב"א/חלק ז/רמד
שאלת הסכימו הקהל והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואחר כך עמדו מקצת הקהל ורצו להתיר את החרם ומקצת הקהל יצאו מבית הכנסת ומיחו בידם. וגם יש מן הגדולים שמיחו בפני רבים מן הקהל ואותו מקצת התירו ובו ביום נתקלקל בו אחד מן הנבלים והטיח דברים ולקה ונתנדה. התר זה יש בו ממש או לא: תשובה האסור תקנת ותיקין ודאי חטא היתה ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק. כמה קרעים הלביש כמה ריחות הבאיש כמה כוכים יוצאים במחול משחקים ותמה אני האיך פשטה הוראה להתיר בכענין זה אפי' הסכימו כל הקהל בהיתר זה מעצמו נאסר ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך נחזור ונתיר הגע עצמך סלק החרם כמי שאינו האיך הסכימו הרבים להתיר האיסור כל מי שמסכים להתיר זה כמסכים לעשות עבירה אחת בכינופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהיה אותה ההסכמה רבת החטא רבת המהומה ועוד אני אומר שכל כיוצא בזה שמקצתן מעכבין ומוחין אפילו בשאר דברים של רשות אין החרם ניתר לפי שדבר תורה אין החרמות והשבועות ניתרין אלא בפתחים ועל ידי חכם וכן אין אדם מתיר נדרי אשתו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ אפי' הסכימו כל הקהל להתיר אינו מותר מן הדין כמו שאמרנו וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתחים ושלא על ידי חכם אלא שהקהילות סמכו להם על המנהג ונתנו טעם לדבר דאחר שנהגו כן על דעת כן מחרימים והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פינחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומכל מקום המנהג פשוט בכל המקומות שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מוחה אי אפשר להתירו שאם מן הדין אי אפשר בלא פתחים וחכם. ואם מצד המנהג שהוא כתנאי הא אין המנהג אלא בשאין שם מוחה הא יש שם מוחה אינו בנוהג ונמצא שאין ההתר לא מצד הדין ולא מצד התנאי היוצא לנו מדרך המנהג: