תשובות הרשב"א/חלק ו/ריח

לירידא.

שאלת לאה נתנה שדה א' לראובן בנה ע"מ שיתנהו לא' מן הנולדים שיולדו לו ונולדה לו בת לראובן ושמה דינה ונתנו לה ומדעת לאה אמו והיא עדיין קטנה. וכשגדלה והיתה בת י"ג שנה פתה אותה אביה קודם שתנשא לבעל וחזרה הבת ונתנתו לו בעש"ג. והשיא אותה לשמעון ובשעת נישואין הבת ושמעון בעלה עשו שטר מחילה לראובן כדרך שנוהגין בעיר כשאדם משיא בתו. ועכשיו נתגלה הדבר לשמעון שהוא נתן אותה שדה לדינה אשתו ושפתה אותה לחזור וליתנו לו. וטוען שמעון שהמתנה שנתנה לו דינה בתו בטלה לפי שבאותה שעה סמוכה היתה על שלחנו ומיראה נתנה לו. ועוד ששטר המתנה היתה בערש"ג ועוד שמתנה מוסתרת הוא שכל מי שרוצה לעשות שטר מוסתר הולך לו לסופר הערכי ושטר המחילה לא מקרקע זו עשינו מחילה אלא מערעורין הודיענו הדין עם מי. תשובה מה שטען שמעון שהמתנה בטלה מצד שהיתה סמוכה על שולחנו ומיראה עשתה המתנה אין טענתו טענה דטענת נחת רוח עשיתי אינה טענה אלא באשה עם בעלה אבל בבן או בבת אצל האב לא אמרינן. ותנן בפ' חזקת הבתים (ד' מ"ב:) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב ומדקתני אין להם חזקה איכא למידק חזקה הוא דלית להו הא ראיה יש וכדגרסינן על [עלה] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש. ועוד דאפי' גבי אשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה ל"ש אלא באותן ג' שדות אבל בנכסי מלוג לא. דבכל מה שהגוף שלה כנכסי מלוג אינה נותנת לבעל משום נחת רוח אלא באותן שלש שדות אמרו דהתם איכא נחת רוח משום דאין לה בהם אלא שעבוד ויאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. ובנדון שלפנינו שהשדה שלה לא היתה נותנת משום נחת רוח וכן מה שטוען ששטר המתנה נעשית בערש"ג ושטר מתנה העולה בערש"ג אינו קונה דחספא בעלמא הוא. וכדאי' בפ"ק דגיטין (ד' י':) הא אמרינן התם דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי' שטרי מתנה העולה בערש"ג כשר. אבל במה שטוען שהיא כמתנה טמירתא הואיל ונעשית בערש"ג יש לדון שאינה מתנה ולא מחמת שנעשית בערכאות כמו שטוען אלא שבכל שטר מתנה אפי' שנעשית בגופן של ישראל הויא טמירתא כל שלא אמר להו לסהדי תיבו בשוקא וכתובו לה הא סתמא חיישינן. וכדאסיק' התם בפ' ח"ה (ד' מא ע"א) הילכתא חיישי' ופר"ח דחיישינן ופסולא וכו' ואפי' תפס מפקינן. ובנדון שלפנינו הואיל והבת מערערת וטוענת דטמירתא היא ולא היתה דעתה ליתנה לו מתנה גמורה אלא משום יראה הדין עמה.