תשובות הרשב"א/חלק ה/רלו
סימן רלו[עריכה]
שאלת: מנודה שמת בנדויו, אם יש רמז בשום מקום, שיהא אסור להתעסק בקבורתו. שלא מצינו אלא ב"ד סוקלין את ארונו, לא שישליכו עליו גל של אבנים, כגלו של עכן, אלא ב"ד מניחין אבן אחת על ארונו. אבל איסור בעסק קבורתו לא מצינו. והרי ארונו, קבורתו. ועוד, שהרי נשכר ונשכרין לו, אפילו בחייו, שהוא נהנה במה שנשכרין לו. ואם תמצא לומר: דמותר לחבירו, מוחרם מהו? מפני שהחמירו עליו: לא נשכר ולא נשכרין לו. דדילמא בחייו שאני, שהוא נהנה. אבל לאחר מותו לא, או דילמא לא שנא?
תשובה: אני, איני יודע שהחמירו בשום מקום על המנודה, יתר על מ"ש שם באבל רבתי (בפ"ה). אבל כל ז' הימים, שב"ד סוקלין את ארונו בהנחת אבן אחת על ארונו. אבל מתעסקין בו בקבורתו, ובכל צרכיו. ומסתמא, דמתעסקין עמו לכל דבר. שלא אמרו אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אלא בהרוגי ב"ד, ובמאבד עצמו לדעת, ובפורשין מדרכי צבור, והמסורת. אבל במנודה ואפילו במוחרם, לא אמרו. אף על פי שאין ראיה לדבר, מדר' אליעזר הגדול ע"ה, שאמר עליו ר' עקיבא: הותר הנדר; כדאי' באבל רבתי (בפ"ט). על כל המתים אינו קורע, שהוא גדול העולם. ורבנן לא ברכוהו, אלא לגדר שלא ילמדו היחידים לחלוק על הרבים. זכר לדבר יש, ולא הוצרכו לומר: הותר הנדר; אלא כדי שלא יהו ח"ו צריכין להניח אבן על ארונו. ואיפשר לומר שהותר הנדר, ממילא קאמר, שאין אסור למתים. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בספרו הידוע, תורת האדם, שהמנודה כמאבד עצמו לדעת. ואני מה שנ"ל כתבתי. ומ"מ לא אמרו אלא במנודה, ומשום אפקרותא, ועובר על דעת חכמים. אבל לממונא, כיון שמת פטור מגזרתם, ואין סוקלין לו ארון, ומספידין לו כראוי. ואף כשאמרו בכל מקום. אין מתעסקים לכל דבר; לא לענין קבורה ותכריכים אמרו, אלא שאין קורעין ולא חולצין עליהם, ולא מספידין עליו. וכמו שאמרו במאבד עצמו לדעת, וכדתניא: המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין קורעין, ואין חולצין עליו, ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה וכו'; כדתניא באבל רבתי (בפ"ב). ואטו המחותך, והמסורס, ובן שמונה חי, והנפלים, ובן ט' מת, שאין מתעסקים עמהם לכל דבר, התם מי לא קברינן להו, או מניחים אותם עד שיגררם חולדה וברדלס! ותדע עוד, דאפי' בהרוגי ב"ד שאמרנו, בפ' נגמר הדין (דף מו) דכיון דבדין הויא להו כפרה, ואפ"ה בקברי אבותיהם אין נקברים, אבל בקברים שהתקינו להם ב"ד נקברין, אלא שאין עומדין עליהם בשורה. וכן לכל שאר הדברים, של כיוצא באלו. אבל לא לקבורה, ולא לתכריכין. ומסתברא דאפילו מנודה ומוחרם, בקברי אבותיו הוא נקבר. דאל"כ אף להם יתקינו בית הקברות שלישי, או אפי' רביעי, אחד למנודים ואחד למוחרמים, דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור. ואם מפני שהוא רשע, אין קוברין רשע אצל צדיק, ההוא אפילו בשאר בני אדם נמי, ואפי' כשר אצל אחד מגדולי ישראל. והפורש מדרכי צבור, אינו כפורש מהם מן המס, שזה אינו אלא באחד (שמא צ"ל: כאחד) מבעלי עבירה, או כאחד מן הגזלנין שגוזל מנת חלקו מן הצבור. ולא כל הגוזל את הרבים נקרא פורש מדרכי הצבור. ולא אמרו (שם במס' שמחות (אבל רבתי) בפ"ב), אלא בפורשים מדרכי צבור, כגון: המינים, והמומרים, והאפיקורסי', וכן המסורות לאנסים; אין מתעסקים עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם, לובשים לבנם (שמא צ"ל: לבנים), ומתעטפים לבנים, ובאים ואוכלין ושותין ושמחין, מפני שאבדו שונאי המקום. ועליהם הכתוב אומר: הלא משנאיך ה' אשנא. ובהדיא תנייא: אבל מי שפורש מדרכי צבור, כגון: המינין, והמומרים, והגודפנין, והחנפין, ואפיקורסין, ומבזה את המועדות, ושכפרו בתחיית המתים, ושאמרו: אין תורה מן השמים; וכולה, ברייתא כדאיתא התם וכ"ש במי שאינו רוצה לפרוע את המס, שבא בטענה, כמו שאמרת.