תשובות הרשב"א/חלק ה/פג
סימן פג
[עריכה]שאלת: מה הם הנכסים הנקראים נכסי מלוג, ומה הן הנקראים נכסי צאן ברזל? ולפי עניות דעתנו, נראה לנו כי נכסים שנפלו לה משנשאת, הם נקראים נכסי מלוג, ועליהם אמר אמימר (בפ' ח"ה (בחזקת הבתים) ד"ן (דף נ') ע"א) איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג, לא עשו ולא כלום. ואי זבין איהו, ומית בחיי אשתו, הוו זבינית. בחייו ולאחר מיתתו, אתיא היא ומפקא. ואי זבינה איהי, ומתה בחיי בעלה, אתי הבעל ומפיק בתקנתא דר"י בר' חנינא. ונכסים שלו, הם נכסי צאן ברזל, ואין הבעל יכול למוכרם. ואם מכרם, מכורים בחייו, ולאחר מיתתו אתיא היא, וטרפא להו בכתובתה. אך היא אינה יכולה למכור בנכסים שלו. ואי מכרה, אף על פי שמת בעלה בחייה, אין המכר כלום. דההיא שעתא. דזבינא דידה, לאו זבינא, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. אך שדות ונכסים שמכנסת לו בנדוניא, וכותבן הבעל בכתובה כמו שאנו כותבין, ויש כותבין סך הכל קבל עליו, ודא נדוניא דהנעלת ליה. מה יקראו אותה (אותם) נכסים. מה הם? נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. ומה משפטם? אם יכולים למכור אותם הנכסי'? שאם מת הבעל בחייה, יתקיים המכר כדין נכסי מלוג וכל דינם יפרש לנו אדונינו, בין שמכר הוא, בין שמכרה היא בין בחיי שניהם, בין שמת הוא תחילה, בין שמתה היא תחילה?
תשובה: לענין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ששאלתם, ונר' לכם, שנכסים שנפלו לה משנשאת. והכי איתא התם (במס' יבמות פ' אלמנה לכ"ג דס"ו (דף ס"ו) ע"ב): הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי מלוג, ואלו הן עבדי צ"ב (צאן ברזל): עבדי מלוג אם מתו, מתו לה, ואם הותירו הותירו לה. אף על פי שהוא חייב במזונותן, הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צ"ב (צאן ברזל): אם מתו, מתו לו. ואם הותירו, הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן, הרי אלו יאכלו. ובכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים (דע"ח (דף ע"ח) ע"ב) רבותי' חזרו ונמנו: בין נפלו לה עד שלא תתארס, בין נפלו לה משנתארסה ונשאת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. מכל הני שמעינן, דכל נכסים שהאשה מכנסת לבעלה, ולא קיבל הבעל עליהם אחריות, בין נפלו לה עד שלא תתארס ולא נשאת, בין שנפלו משנתארסה ונשאת, בין שנפלו לה משנשאת, הן נקראים נכסי מלוג, ואוכל מהן הבעל פירות בחייה, ולאחר מותה יורשין (יורש). ואם מכרה מהם בחיי הבעל, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ואם נתארמלה או נתגרשה, נוטלתן ונוטלת כתובת', שלא יחשבו הם כחוב הכתובה. אבל הנכסים שמכנסת לבעלה שיהיו לאחריות כתובתה, ומקבלם הבעל לעצמו בשומא, שאם פיחתו פיחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, הנהו: נקראים נכסי צ"ב (צאן ברזל), ועליהם אמרו בפ' אלמנה לכ"ג (ס"ו): המכנסת שום לבעלה, היא אומרת: כלי אני נוטלת; והוא אומר: מנה אני נותן, הדין עם מי? רב יהודה אמר: הדין עמה. ר' אמי אמר: הדין עמו. ואסיקנא, הל' כרב יהודה, משום שבח בית אביה. ותו, א"ר יהודה (שם) הכניסה לו ב' כלים באלף זוז, אח' נוטלתו בכתובתה, ואחת נותנת דמים ונוטלתו, משום שבח בית אביה. וכתב הגאון רבינו יצחק דמדינא דגמרא בעל חיב בכחישת ובפחיתת דמיה, דכיון דלא נהיגי עלמא הכי, כל המקבל צאן ברזל וכותב להו עליה, אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עליה. הילכך, לא מיחייב אלא לפי המנהג.
ואיתחזי לנא מכלל דבריו, דהמנהג מבטל הלכה. ובפ' השוכר את הפועלים (דפ"ג (דף פ"ג) ע"א) איתא: רשב"ג אומר: לא היה צריך לומר, אלא הכל כמנהג המדינה. ובירושל' (שם): אמר ר' הושעיא: זאת אומרת: המנהג מבטל הלכה. וכל הנהו הלכתא דאיתנהו בפ' מציאת האשה (דס"ו (דף ס"ו) ע"א), כמו פסקה לו להכניס אלף דינרין, הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה, וכנגד השום הוא פוסק פחות (או) חומש. לא עבדינן בהו מעשה, אלא לפי מנהג המקום. ומי שרוצה לשנות ממנהג המקום, כופין אותו. והמכנסת נכסים לבעלה, ומנהג המקום לכותבן על עצמו, כופין אותו לעשות כמנהג המקום, אם לא התנה מתחילה בעת קנין השידוכין, שלא יכתוב הנדוניא על עצמו בשומא, ואותם נכסים הן נקראים נכסי מלוג. ואם יתרצו שניהם נמי שלא לכותבן, נקראים נכסי מלוג. ואם נתארמלה או נתגרשה, נוטלתן, ונוטלת כתובתה מנכסי בעלה. אבל אם הוא ממון שפוסקים לבעל ע"מ שישאנה, כמנהג אלו המקומות, שפוסקי' ליתן לחתן ת"ק או אלף, ממון הבעל הוא. כללו של דבר, הכל לפי מנהג המקום.