תשובות הרשב"א/חלק ה/יב
סימן יב
[עריכה]שאלה: הנה נסתפק לי, אם מניחין תפילין של ראש על הבגדים, אם לאו? מפני שנראה דמותר, ממה ששנינו בפ' בתרא דמגילה (דף כד:): נתנן על בית יד אונקלי שלו, הרי זה דרך חיצונים. וטעמא משום לך, לאות על ידך; לך לאות, ולא לאחרים לאות. וכדאיתא בשילהי הקומץ רבה (דף לז:), וכמו שפרש"י ז"ל. הא בתפילין של ראש, דאדרבה כתיב בהו: וראו כל עמי הארץ. ואמרינן שם (מנחות) (דף לה:): אלו תפילין שבראש. לא מצינו איסור, אם מניחן על הבגדים שעל ראשו (ועל זה השבת): ונראה דחציצה מעכבת, מדתנן: העושה תפלתו עגולה סכנה, ואין בה מצוה. ואמרינן עלה בגמרא: דעבידא כאמגוזא (בצורת אגוז). ואי ס"ד דעל הכובע מותר, מאי סכנה איכא?
ואנא גברא חזינא, ראיה לא חזינא! דכיון דאי לא מנח מידי תחתיהן, אית בהו סכנה, אין אומרים יעשה עגולה ויניח, דהא לאו מצוה להניח תחתיהן, ולא אמרה תורה עשה לתקלה. ודברים ברורים הם. ומה שהבאתי ראיה מדתנן: על בית יד אונקלי שלו; דחית משום דבשל ראש נמי, קרי' לאות. דאי לא, יניח של ראש אפילו בשבת? ואני לא ירדתי לסוף דעתך בזה. ומי לא ידע כל אלה, דתפילין של ראש נמי הן אות וזכרון. דהא כתיב בהו: ולזכרון בין עיניך. ולפיכך אמרו בעירובין (דף צו) שהן עצמן אות וזכרון. ומ"מ, גבי יד כתיב: לך לאות; כלומר: לך לאות, ולא לאחרים לאות. ועל של יד דרשינן ליה, בשילהי פרק הקומץ (דף לו (צ"ל: לז/). התם: ידו /בנוסח שלפנינו: ידך), זה קיבורת, מנ"ל? דת"ר: על ידך, זה גובה של יד (בנוסח שלפנינו: זו גובה שביד). אתה אומר: זה גובה שביד; או אינו אלא ידך ממש? אמרה תורה: הנח תפילין ביד, הנח תפילין בראש. מה להלן בגובה שבראש, אף כאן גובה שביד. ר"א אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר: והיה לאות על ידכה (לפנינו: והיה לך לאות); לך לאות, ולא לאחרים לאות. אבל גבי תפילין של ראש, לא כתיב: לך. אדרבה, כתיב בהו: וראו. ומה שאמרת: בנתנן על בית יד, ועל בית אונקלי; תרתי; קאמרת. יפה אמרת! אלו הנוסחאות מודות. אבל בכולן תמצא: נתנן על בית יד אונקלי שלו, וכל המפרשים שראיתי, כך פירשו. גם מה שהבאת ראיה מציץ, דבעי נמי גובה שבראש בתפילין (כתפילין). ומדדמי להדדי דבתרוייהו כתיב: בין עיניך; דעל מצחו; מתרגמי': בין עינוהי; נראה דלכל דבר מדמינן להו. אין אדם דן ג"ש מעצמו. וכי מפני שזה בגופה (בגובה) של ראש, וזה בגובה של ראש, נשוה אותן לענין חציצה? מה ענין זה אצל זה! ועוד, ציץ גופיה מנ"ל, דבמצנפת הוא (דאמרינן בזבחים דף יט)? משום דכתיב בהו: על ראשו; שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין ראשו. והכא, לא כתיב. ואי משום דכתיב: בין עיניך; לא בא הכתוב אלא לקבוע להם מקום בגובה של ראש ואפילו אתמ"ל: דבציץ נמי חציצה מעכבת ביה, היינו משום דכתיב ביה: על מצחו; ובעי' על, ולא על דעל. והיינו דגבי מצנפת, וגבי כתונת נמי אמרי' (שם (זבחים יט)), שלא יהא דבר חוצץ, משום דכתיב בהו: ילבש על בשרו, המצנפת על ראשו. ומה שאמרת: שנראה כי אותה ששנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם היה מניח תפילין; לאו למימרא שהיה מניחן בשעת העבודה, דא"כ הרי זה יתור בגדים. וכתבת דלישנא דמניח קא דייקת, שלא היה מניחן בשעת העבודה, שא"כ הול"ל: ששם היו מונחין. וכל עצמו לא בא להשמיענו, אלא דהמצנפת היתה בגובה של ראש, ולידע כמה הפרש יש בין ציץ למצנפת, דהיינו כשיעור תפילין, כדקאמר: שהיה שם מניח תפילין. וקצת ראיה יש, שלא היה מניחן בשעת הציץ. דהא ע"כ שלשה פתילין יוצאין מן הציץ, וצריך שיהא האמצעי הולך על פני גובה הראש, להעמיד המצנפת. ואם היה שם תפילין, הו"ל הפתיל על התפילין. ואין זה נכון. ע"כ לשונך.
והנני משיב על אחרון, ראשון. מה זאת שהקשה: אם יהיה הפתיל הולך על התפילין; וכי אסור להניח עליהם אפי' פתיל אחד? והלא אפילו המחמירין לא אמרו (בב"מ דף קה), אלא ריבעא דריבעא דפומבדיתא, דהוי משוי. הא לאו הכי, שרי. וכי אסור להניח טליתו על התפילין! וזה אף לדברי רש"י, שכתב: שיש חוט וכו' יוצא מן הציץ, כנגד גובהו של ראש, והולך על המצנפת. אך הר"מ נראה (הרמב"ן) כת': דאין בציץ, אלא חוט אחד, דמחובר שני ראשי הציץ מאחריו, ונקשר על המצנפת. כי הציץ הולך על מצחו, עד אחרי אזניו; ומשם פתיל תכלת יוצאת, וקושר שני ראשי הציץ. וכן משמעות המקראות. ואף הרמב"ם ז"ל, כתב כן. גם ממקום שבאת, מלישנא: דמניח; ולא קתני: מונחין. ואי מונחין שם לעולם, או מעכבין הם בעבודה, דליהני ששם מונחין ועוד דאגב חורפיה, לא עיין בה מר. דהא תניא בריש ערכין (דף ג ע"ב): הכל חייבין בתפילין: כהנים וכו'. ודייק עלה: פשיטא? ופרקי': כהנים איצטריכא ליה. סד"א, הואיל וכתיב: וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפת בין עיניך. כל דאיתי' במצות של יד, איתא במצוה של ראש. והני כהני, הואיל וליתנהו במצוה של יד, דכתיב: ילבש על בשרו; שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, אימא במצוה של ראש, לא ליחייבי. קמ"ל: דלא מעכבי אהדדי. כדתנן: תפילין ש"י (של יד) אינה מעכבת לשל ראש, וש"ר (ושל ראש) אינה מעכבת לשל יד. ואקשי': מ"ש דיד, דכתיב: ילבש על בשרו; שלא יהא חוצץ דבר בינו לבין בשרו; דראש נמי, הא כתיב: ושמת המצנפת על ראשו? ופרקי': הכא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניחין התפילין. אלמא: אף בשעת עבודה, יכול להניח ש"ר (של ראש). דאילו שלא בשעת העבודה, בין דיד בין ש"ר, היה יכול להניח, דליכא חציצה, ואין זאת צריכה לפנים. ומה שהזקיקך לומר כן, כדי שלא יהא מותר בבגדים. אישתמיטתיה מיניה דמר, דא דאמר ר' יוחנן (בזבחים דף יט ע"א): לא אמרו יתור בגדים, אלא במקום בגדים: כגון ב' מעילים, וב' מכנסים, וב' אבנטים, וכיוצא. וכדגרסי' בירושל' (עירובין פ' המוצא תפילין). על דעתיה דר' חנינא, איזהו יתור בגדים? ב' כתנות, ב' מצנפים, ב' מכנסים וכו' ע"כ. אבל שלא במקום בגדים, לא הוי יתור בגדים, ועבודתו היא כשרה, אלא א"כ הוא במקום עבודה. דהתם אסור, משום חציצה. וכשיש בו שלש על שלש חוצצת. או דבר חשוב, כצלצול. וכדאמר רבא משמיה דרב חסדא: במקום בגדים, נימה אחת חוצצת. שלא במקום בגדים, ג' על ג' חוצצות. פחות מג' על ג', אין חוצצות. ואמרינן עלה: לימא פליגא אדרב יהודה בריה דר' חייא, דאמר: ל"ש אלא גמי. אבל צלצול קטן, חוצץ? ופרקי': שאני צלצול קטן, דחשיב. ואיתא בפ' המוצא תפילין (דף קג:), בגמ': כהן שלקה באצבעו, כורך עליו גמי. וכ"פ הרמב"ם ז"ל, והראב"ד ז"ל. מעתה מקום תפילין שבראש, כיון דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת, שאינו מקום בגדים, ונמצא כשמניח שם תפילין אין זה יתור. ולא עוד, אלא אפילו למ"ד שלא במקום, ג' על ג' הוי יתור, תפילין נמי לא הוי יתור, דתפילין שיעורן אצבעים כציץ, וכמו שמוכיח במדרש. וכ"כ התוס', בפ' המוצא תפילין (דף צה עב (ע"ב)). ואין תפילין דומין לצלצול קטן. ואפילו למ"ד דצלצול קטן, כיון דחשוב לא בטיל, והוי יתור, ואפי' שלא במקום בגדים, ואפילו שלא במקום עבודה, כגון שמאלו, או ימין ועל פס ידו, דוקא צלצול. דמתוך חשיבותו, אדם מניחו, ואפילו לאחר תשמישו, ומבטלו במקומו. אבל תפילין, דע"כ מסלקי בלילה, ובשעת שינה, ובשעה שהוא נכנס לבית הכסא, אינו מבטלן במקומן, ולא הוו יתור בגדים.