תשובות הרשב"א/חלק ד/רי
סימן רי[עריכה]
מונטוסון.
ומה ששאלת: בנפרעין שלא בפניו, שאם הוא במקום קרוב שאפשר להודיע לו, מי נותן שכר השליח? ואם ת"ל שהמלוה נותן שכר, אם כתב לו לוה למלוה, שאם יצטרך לשלוח אחריו שליח, הוא יפרענו, יש בו משום רבית או לא?
תשובה: מסתברא שהלוה נותן שכר, שאע"פ שנחלקו בגמרא (כתובות פ"ח) אם נפרעין מן האדם שלא בפניו, ברוב דעלמא. ואיכא מ"ד, דאין נפרעין. ובירושלמי אמרו דרך תימה: ונפרעין מן האדם שלא בפניו? ולא מצאו לה פתרי, אלא בשרבית אוכלת בהן. ובגמרין נמי לא אמרן, אלא כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעות של חבירו, והולך יושב במדינת הים. דמשמע לכאורה, דשורת הדין אין נפרעין. ותקנה הוא שתקנו ליפרע שלא בפניו, או משום טעמא דגמרין, או ברבית אוכלת בנכסים, כדעת הירושלמי, ליתא. אלא אדרבה! כל ששטרו של מלוה בידו, חזקה לא פרע ולא התפיס צררי. ואף אם נחוש לזה, נפרעין בשבועה. שאילו מת ונפלו נכסי קמי יתמי, נפרעין מהם ובשבועה. אלא שתקנה התקינו, כל שהוא קיים, שלא יפרע אדם מנכסיו שלא בפניו, משום חשש שובר וצררי. הילכך, לתקנת הלוה אמרו, אף על פי שהיה לנו לומר שנפרעין שלא בפניו, כיון ששטר מלוה ביד אחרים, וכיון שתקנתו היא, שאמרו אינו בדין שיוציא מלוה שכר השליח, ונמצא מפסיד. ומיהו נראה ודאי, שאם נפטר נתבע מן הדין, התובע משלם שכר השליח. וכן נראה בעיני, אף על פי שלא שמעתי. ומ"מ אם כתב לוה למלוה כן בפירוש, שתהיה עליו ההוצאה, אין כאן משום חשש רבית, שהרי אין ממון המלוה מתרבה בכך.