תשובות הרשב"א/חלק ד/צב
סימן צב
[עריכה]שאלת: ראובן לא היו לו בנים, כי אם בת אחת. ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו בתורת ירושה לאותה הבת. ונעשה שטר צוואתו בגופן של כותים. וצוה ואמר: אם תמות הבת בלא ולד, בין קודם שתנשא לבעל בין לאחר שתנשא לבעל, יחזרו הנכסים להקדש עניים. ואחר מיתת האב, מכרה הבת מאותן הנכסים. מה דינן של נכסים אלו, בין מה שמכרה מהן, בין מה שלא מכרה? נאמר: שאין בדברי האב כלום, מדרב אחא בריה דרב עוירא דאמר ((בבא) בתרא קכ"ט ע"ב): אם ראשון ראוי ליורשו, לא אמר כלום. הירושה אין לה הפסק. או נאמר: הקדש שאני, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ועוד: שכל האומר: נכסי לך, ואחריך מעכשיו לפ*לוני, אין לראשון אלא אכילת פירות, לדעת ר"ח והר' אלפסי ז"ל. ואם ירד הראשון ומכר, השני מוציא מיד הלקוחות, ואפילו לרשב"ג. דעד כאן לא קאמר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא משום: דכל האומר: אחריך, לאו כאומר: מעכשיו הוא. אבל באומר: מעכשיו, מוד' רשב"ג לר' דאמר: השני מוציא מיד הלקוחות. והילכך: זמן הקצוב בשטר הצוואה, כמעכשיו. וכדקי"ל כר"י דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו.
תשובה: הדין עם הבת, בין מכרה בין לא מכרה. ואפי' את"ל: שכל האומר לבנו: נכסי לך, אחריך (שמא צ"ל: ואחריך) לפ*לוני או אם ימות הבן יחזרו הנכסים לפ*לוני, ונתנם ליד שליש או ליד אותו השני, יש לאותה ירושה הפסק. ואפשר למידק הכי ממתניתא (כתובות ס"ט ע"ב), דקתני: האומר: תנו שקל לבני בשבת, והם ראויים לתת להם סלע כו'. ואם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, בין אמר תנו, בין אמר: אל תתנו, אין נותנים להם אלא שקל. דאיכא למידק: אפילו כי אמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, מאי הוי? והא ראשון ראוי ליורשו? ומה שאמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמר כלו', מדרב אחא בריה דרב עוירא. ואפשר לתרץ: דכל שמסר ביד שליש, יכול להפסיקה. וא"כ, כ"ש בהקדש שהוא כמוסר ממש ביד גזבר ההקדש, וביה (אולי צ"ל: בי) גזא דרחמנא. אפ"ה אין הנדון דומה לראיה. שלא אמרו: אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לענין שיהא לכל דיניו כמוסר ממש ליד גזבר. אלא לענין קנייה בלבד אמרו. ולומר: דאע"ג דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או עד שיחזיק, ההקדש קונה באמירה בעלמא. וכענין שאמרו בשכיב מרע. דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו שאינו כמסור עכשיו, אלא קונה כאילו מסרם בקנייה בעלמא ותדע לך: דאילו כמסורין עכשיו, לא היתה דייתיקי לרב, דאמר: כתב וזכה לזה, וכתב וזכה לזה, ראשון קנה, שני לא קנה. וכן לא היה חוזר אפי' עמד. ותדע לך עוד: דאמירה לגבוה אינה כמסירה להדיוט ממש ליד גזבר. דהא קי"ל כבית הלל דאמרי. יש שאלה בהקדש. ואילו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו. כדאמרינן בנדרים (נ"ט ע"א): דכל דבר שיש לו מתירין, אפי' באלף לא בטיל. ואקשו מתרומה, דבטלה באחד ומאה, ואף על גב דיש לה מתירין, שהרי יכול לישאל עליה. ופרקינן: בתרומה ביד כהן כלומ': דלאחר שנתנה ליד כהן, אינו יכול לישאל עליה. ועוד טעמא רבה יש, אלא שאין זה מקומו. אלא ודאי מדיש שאלה בהקדש, ש"מ דלא אמרו כמסירה ממש, אלא לענין קנייה בלבד. להיות האמירה בלבד גורמת קנייה בהקדש, כמו שגורמת המסירה או המשיכה בהדיוט. ותדע לך עוד: דהא גבי מתני' דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, פירשו התם בפרק קמא (דקדושין כ"ח ע"ב) בברייתא: כיצד אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: בית זה הקדש, שור זה עולה, אפי' הוא בסוף העול' קנה. ובהדיוט עד שימשוך. ומעתה בנדון שלפנינו, זכתה הבת בכל הנכסים. ומה שרצה האב להפסיק ולתת להקדש, לא אמר כלום. ול"ש מה שמכרה ול"ש מה שלא מכרה. וכדי להתלמד עוד אני אומר שיש לומר: שאפילו אמר: נכסי לפ*לוני ואם מת יירשו אחרים תחתיה, ומסרן ביד שליש, אם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום. דירושה אין לה הפסק בשום צד. וההיא דתנו שקל לבני בשבת, כבר תירץ הר"ב העיטור ז"ל: משום דתנו, לשון מתנ' ממש היא, ולא לשום ירושה. דירושה אין לה הפסק, אבל בלשון מתנה יש לה הפסק. אלא שזה שלא כדעת הגאונים ז"ל. אבל הר' ר' יוסף הלוי אבן מיגאש תירצה יפה יפה. וכך כתב: שאילו אמר: נכסי לבני לתת להן מהן שקל בשבת, אפי' אמר: אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמר כלום. אבל היכא דלא אמר אלא: תנו שקל לבני בשבת, אשתכח דלא אקנינהו מנכסיה אלא שקל בשבת, ושארה להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו. וזה שאמר: אם מתו, ירשו אחרים תחתיהם.