תרגום (דוד פרישמן)/משירי א. פּושקין/הטבוע

הַטָּבוּעַ

אַלֶכְּסַנְדְר סֶרְגֵיֶבִיץ' פּוּשְׁקִין

אֶל-סֻכַּת אֲבִיהֶם הַנְּעָרִים חָפָזוּ,
וּבְקוֹל גָּדוֹל וּבְנֶפֶשׁ נִרְעֶשֶׁת:
„אָבִינוּ! אָבִינוּ! לֹא דָגִים נֶאֱחָזוּ,
כִּי פֶגֶר אִישׁ חָלָל הֶעֱלִינוּ בָרֶשֶׁת”.
 – הַס, רֵיקִים וּפוֹחֲזִים, רַק שֶׁקֶר, רַק שֶׁקֶר!
כֹּה יֶהֱמֶה אֲבִיהֶם וּפִיו לֹא יִסָּגֶר:
לְרֹעַ לֵב בָּנִים שׁוֹבָבִים אֵין-חֵקֶר –
רַק מַקְלִי יַגֵּדְכֶם וִידַעְתֶּם מַה-פָּגֶר!
 
הַשּׁוֹפְטִים הֵן יַעֲלוּ אֵלַי לְחָקְרֵנִי –
מִפְּנֵיהֶם עַד-נֶצַח לֹא יִפְטַר חֵלֵכָה;
אֵין עֵצָה, אֵין תְּבוּנָה – הָאִשָּׁה! חִישׁ תֵּנִי
הַמְּעִיל וְאֶתְעַטֵּף, אֵלֵכָה, אֵלֵכָה...
אֵי נִבְלַת הַפֶּגֶר? – „שָׁם, שָׁם הִיא מוּטֶלֶת!”
וְאָמְנָם עַל-שְׂפַת מֵי הַנַּחַל בַּפָּרֶץ,
בִּמְקוֹם שָׁם הָרֶשֶׁת בַּמַּיִם טוֹבֶלֶת,
שָׁם נִרְאָה הֶחָלָל בַּחוֹל עַל-הָאָרֶץ.
 
מַה-נּוֹרָא הַפֶּגֶר לְמַרְאֶה-עֵינַיִם:
גּוּפָתוֹ בָצֵקָה וְעֵינָהּ עֵין-תְּכֵלֶת,
הַהִשְׁלִיךְ אִישׁ אֻמְלָל אֶת-נַפְשׁוֹ לַמַּיִם
בְּאֶפֶס עוֹד תִּקְוָה וּבְאֵין עוֹד תּוֹחֶלֶת?
אִם דַּיָּג בְּחָתְרוֹ הַגַּלִּים בְּלָעוּהוּ,
אוֹ בָּחוּר כִּי-הֵיטִיב אֶת-לִבּוֹ בַיָּיִן?
אִם סוֹחֵר נוֹסֵעַ גַּנָּבִים בָּאוּהוּ,
וְנִזְהֹר לֹא נִזְהַר וַיּוּמַת וָאָיִן?
 
מָה אִכָּר כִּי-יַחֲקֹר לִדְבָרִים כָּאֵלֶּה?
הוּא הִבִּיט אֶל-סְבִיבָיו, הוּא הִבִּיט שָׁמַיְמָה...
וַיֹּאַחז וַיִּמְשׁוֹךְ, וְיָדוֹ לֹא תֵלֶא,
וַיִּסְחַב בְּרַגְלוֹ הַפֶּגֶר הַמַּיְמָה,
וּמְקוֹם שֶׁשָּׁם תָּלוּל הַחוֹף, שָׁם הִדִּיחַ
אֶת-גּוּפַת הֶחָלָל בַּמָּשׁוֹט לַשָּׁחַת,
וַיָּשָׁט שָׁם שֵׁנִית הַגּוּף – הֵגִיחַ
וַיֵּרֶד לְבַקֵּשׁ לוֹ קֶבֶר מִתָּחַת.
 
עוֹד יָשׁוּט הַפֶּגֶר בֵּין גַּלֵּי הַמַּיִם,
עוֹד יָנוּד וּכְגוּפַת אִישׁ חַי מִתְהַפֶּכֶת.
הָאִכָּר יְשַׁלְּחוֹ רַק עוֹד בְּעֵינַיִם,
וְאַחַר הִתְעוֹרֵר וַיִּפֶן לָלֶכֶת.
„גַּם-אַתֶּם הַנְּעָרִים, הֵחָלְצוּ, עֲבֹרוּ!
וּלְאִישׁ אִישׁ בַּבַּיִת צַפִּיחִית אֶתֵּנָה,
רַק דֹּמּוּ וּמַחֲסוֹם לְפִיכֶם שְׁמֹרוּ,
פֶּן מַכּוֹת אֲחַלֵּק כָּהֵנָּה וָהֵנָּה”.
 
בַּלַּיְלָה הִתְנַשֵּׂא קוֹל סוּפָה סוֹעֶרֶת,
וּמֵימֵי הַנַּחַל בִּשְׂעָרָה רָעָשׁוּ;
כְּבָר כָּבָה גַם-לַפִּיד הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת
בְּסֻכַּת הָאִכָּר וַעֲרִיפִים נִטָּשׁוּ;
הַיְלָדִים נִרְדָּמִים, הָאִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת,
הָאִכָּר סָרוּחַ עַל-גַּב הַכִּירָיִם;
עוֹד הוֹמָה הַסְּעָרָה – אָז אָזְנוֹ קַשֶּׁבֶת
קוֹל דּוֹפֵק בַּחַלּוֹן וּבְחֹזֶק יָדָיִם.
 
„מִי אֵפוֹא זֶה דּוֹפֵק?” – הוֹי, פְּתַח-נָא, אָסְפֵנִי! –
„מִי שָׁמָּה וּמַה-זֶּה הִגִּיעַ עַל-כָּכָה?
מִי אַתָּה, הַנּוֹדֵד, כִּי-לַיְלָה תְעִירֵנִי?
רַק הֵבִיא בְכוֹר-שָׂטָן עַד-הֵנָּה אוֹתָכָה;
אַף-אֵיפֹה אַשְׁכִּיבְךָ, לוּ אֶפְתַּח דְּלָתַיִם?
וְצָרָה סֻכָּתִי כָּרֶפֶת לָעֵדֶר”.
וּבְעָמָל וּכְבֵדוּת וּבְעַצְלוּת יָדַיִם
הִתְנַעֵר וַיִּפְתַּח אֶת-חַלּוֹן הַחֶדֶר.
 
עוֹד נֹגַהּ הַלְּבָנָה הֶעָבִים יַחְתֹּמוּ –
אַךְ מַה-זֹּאת, הֵן תְּמוּנָה לְפָנָיו עוֹמֶדֶת:
אִישׁ עָרֹם, מִזְּקָנוֹ הַמַּיִם יִזְרֹמוּ,
וּפְקוּחָה גַם-עֵינוֹ, אַךְ לֹא מִתְנוֹדֶדֶת;
וּכְאֶבֶן נֶאֶלְמוּ אֲבָרָיו כֻּלָּהַם,
וּלְמַטָּה לָאָרֶץ הוּרָדוּ יָדֵיהוּ,
וּבְגוּפוֹ, שֶׁכֻּלּוֹ כְבָר בָּצֵק הַפָּעַם,
נֶאֶחְזוּ סַרְטָנִים בְּמַפְּלֵי בְשָׂרֵיהוּ.
 
אָז הֵגִיף הָאִכָּר חַלּוֹנוֹ בַכֹּחַ
וַיִּסְגֹּר בְּחָפְזָה, כִּי-הִכִּיר הַפָּגֶר;
וַיִּרְעָד. – רַק יֶחֱרַב לְשַׁד לָךְ וָמֹחַ!
כֵּן יֶהֱמֶה בִרְעָדָה וּפִיו לֹא יִסָּגֶר;
וְנַפְשׁוֹ נָבוֹקָה וְרוּחוֹ נִתָּקָה,
אַף-טִלְטֵל בַּלַּיְלָה עַצְמוֹתָיו הַשָּׂעַר –
וְעַד-בֹּקֶר לֹא חָדְלָה הַיָּד וְדָפָקָה
עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר.
 
וּבְקֶרֶב הֶהָמוֹן הַשְּׁמוּעָה עוֹבֶרֶת,
וִיסַפְּרוּ: הָאִכָּר הַלָּז הַנָּגוּעַ
יְחַכֶּה כָל-שָׁנָה לִתְקוּפָה חוֹזֶרֶת
אֶל-בֹּא הָאוֹרֵחַ בַּיּוֹם הַקָּבוּעַ;
מִבֹּקֶר כְּבָר רוּחַ הוֹמִיָּה נוֹאֶקֶת,
בַּלַּיְלָה כְּקֶצֶף יִתְחוֹלֵל הַסָּעַר,
אָז יַד הַטָּבוּעַ בַּלַּיְלָה דוֹפֶקֶת
עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.