תרגום על איכה/מפוסק/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) אמר ירמיהו נביא וכהנא רבא: איכדין יתגזר על ירושלם ועל עמהא לאתדנא בתירוכין, ולמספד עלויהון "איכה", היכמא דאתדנו אדם וחוה, דאיתרכו מגינתא דעדן, ואספיד מרי עלמא עלויהון "איכא".

ענת מדת דינא, וכן אמרית: על סגיאות חובאה אשתדור די בגוהא, ובגין כן תהא יתבה בלחודהא כגבר דמכתש כגירו על בסריה, די בלחודיה יתיב.
וקרתא הות מליא אוכלוסין ועממין סגיאין – אתרוקינת מנהון, והות דמיא כארמלא. ודי מתרברבא בעממיא, ושליטיא באפריכיא, והוו מסקין לה מסין – הדרת למהוי מכיכא, ולמתן כרגע להון בתר דנא.

(ב) כד שלח משה נביא אזגדין לאללא ית ארעא, ותבו אזגדיא ואפיקו שום ביש על ארעה דישראל, וההיא ליליא תשע יומין באב הוה. כד שמעו עמא בית ישראל ית בשורתא בישא הדא, דאיתבשרו על ארעא דישראל – נטלו עמא ית קליהון, ובכו בליליא ההוא, מן יד תקיף רוגזא דיי בהון. וגזר למהוי בכן ליליא הדא לדריהון, על חורבן בית מוקדשא.

וכדו אתאמר בנבואה לירמיהו כהנא רבא, למהוי חריבא ירושלם על ידוי דנבוכדנצר רשיעא, אין לא תיבין בתיובתא מן יד עאל. ואוכח ית עמא בית ישראל, וסריבו לקבלא במימרא. בכן עאל נבוכדנצר רשיעא, וצרא ית ירושלם, ובית מקדשא אוקיד בנורא, בתשע יומין בירחא דאב.
וביה בכיהא כנשתא דישראל בכותא, ודמעהא זליג על ליסתהא, ולית די ימליל תנחומין על לבהא, מן כל טעוותא די רחמתא למיזל בתריהון. ובגין כן כל חברהא ארשיעו לה, אתהפיכו למהוי לה לבעלי דבבין.

(ג) איזילו בית יהודה בגלותא על דהוו מפלחין באחוהון בני ישראל, דאזדבנו להון, ולא קרו חירותא לעבדיהון ואמהתהון דהוו מזרעית ישראל.

ובגין כן אף אינון אתמסרו ביד עממיא, וכנשתא דבית יהודה יתבא בגו עממיא, ולא אשכחא ניחא, מפולחנא קשיא דשעבידו יתה. וכל דהוה רדיף יתה – אדביקו יתה, כד היא מתחבאה בין תחומיא, ואעיקו לה.

(ד) כל זמן דהוה ירושלם מתבניא – סריבו ישראל למיסק לירושלם לאתחזאה קדם יי תלת זימנין בשתא. ועל חוביהון דישראל איצטריאת ירושלם, ואתעבידו שבילי ציון אבילן, מדלית עאיל בה בזמן מועדיא. כל תרעהא צדיין, וכהנהא אניחן על די בטילו קורבניא. בתולתהא ספדן על די פסקו למיפק בחמשא עשר יומין באב, וביומא דכפוריא די הוא בעסרא יומין בתשרי, לחיננא בחינונין. אף איהי מריר לבא לחדא.

(ה) הוו מעיקהא מתמנן עלאה לרישין, ובעלי דבבהא הוו יתבין בשלוה, ארום יי תבר יתה על סגיאת מרודהא. רביהא אזלו בשביתא קדם מיעקהא.

(ו) ונפק מן כנשתא דציון כל זיוהא, הוו רברבנהא מסתחרן על מיכלא היכמא דמיסחרן איליא במדברא, ולא אשכחו אתר כשר למרעיהון, ואזלו בתשות כחא, ולא הוה להון חילא למערוק לאשתזבא קדם רדיף.

(ז) הות דכירא ירושלם יומין קדמאין, די הות מדורא בכרכיא ובפציחין תקיפין, ומרדה ושלטה בכל עלמא, וכל ריגוגהא דהוו לה מן יומין קדמאין. ועל חובה – נפל עמה בידוי דנבוכדנצר רשיעא, ואעיק להון, ולית דסייע לה. חזוהא מעיקיא דאזלא בשביתא, חייכו על טובהא די פסק מבינהא.

(ח) חובת רבא חבת ירושלם, בגין כן בטלטול הות. כל עממיא דהוו מיקרין לה מלקדמין – נהגו בה זילותא ארום חזו בדהקא, ברם היא מתאנחא ורתיעת לאחורא.

(ט) סואבות דם ריחוקהא בשיפולהא, לא אידכיאת מנה. ולא דכירת מה דעתיד למיתי עלהא בסוף יומיא. ונחתת ונפלת והות פרישן, ולית דמליל תנחומין לה. חזי יי ותהא מסתכל, ארום אתרברב עלי בעל דבבא.

(י) ידה אושיט נבוכדנצר רשיעא, ושלף סיפא וקטע כל ריגוגה. אף כנשתא דישראל שריאת ליללא, ארום חזת עממין נוכראין עלו לבית מוקדשה, די פקדת על ידוי דמשה נביא על עמון ומואב, דלא ידכון למיעל בקהלא די לך.

(יא) כל עמא דירושלם אניחן מכפנא ותבעין לחמא למיכל, יהבו ריגוגיהון בסעיד לחמא לקיים נפש. חזי יי ותהא מסתכל, ארום הויתי גרגרניתא.

(יב) אשבעית לכון כל דעברין באורחא, זורו הכא אסתכלו וחזו: אין אית כיבא ככיבי דאסתקיף לי, דתבר יי יתי ביום תקוף רוגזיה.

(יג) מן שמיא שלח אשתא בכרכי תקיפין – וכבש יתהון. פרש מצדתא לרגלי – ארתיעני קדל קדם בעלי דבבי. יהיבני למהוי צדיא כל יומא, מרחקא וחלישא.

(יד) אתיקר ניר מרודי בידיה. אתיבשו כשיבשין דגופנא, סלקו על צוורי. אתקל חילי, מסר יי יתי בידוי מן דלית יכיל אנא למיקם.

(טו) כבש כל תקיפי יי ביני, ארע זמן עלי לתבירא חיל עולימי. ועלו עממיא על גזירת מימרא דיי, וסאיבו בתולתא דבית יהודה, על די הוה דמהון דבתולתהון מיתשד היך כחמר מן מעצרתא, בעידן דגבר מבעיט ית ענבין חמר עינבוהי שדיין.

(טז) על טפליא דאתרטשו, ועל נשיא מעדיתא דאתבקעו כריסיהון, אמרת כנשתא דישראל: אנא בכיא, ותרין עיני זלגין דמעהא, היך מבועא דמיא, ארום אתרחק מיני מנחם דמקים יתי, ומליל תנחומין על נפשי. הוו בני צדיין, ארום אתגבר עליהון בעיל דבבא.

(יז) פרסת ציון ידהא מן עקתא, היכמא דמפרסא איתתא על מתברא. פגינת, ולית דמליל תנחומין על לבה. פקד יי לבית יעקב פיקודיא ואורייתא למינטר, והינון עברו על גזירת מימריה. בגין כן אסתחרו חזור חזור ליעקב מעיקוהי. הות ירושלם דמיא לאתתא מרחקא ביניהון.

(יח) אמר יי במימריה לעמא בית ישראל, דלא יעיבר קטלין בחרבא בארעהון. אזל יאשיהו מלכא, שלף סייפא על פרעה חגירא בבקעת מגדו, מה דלא אתפקד, ולא תבע אולפן מן קדם יי. בגין כן רגמו רגומיא גירין למלכא יאשיהו, ומית תמן. עד דלא נפקת נשמתיה, הוה רחיש בספותיה, וכן אמר:

זכאי הוא יי, ארום על מימריה עברית! שמעו כען כל עמיא הספידא דאספיד ירמיהו על יאשיהו, וחזו כיבי די ערעני בתר מותיה. בתולותי ורביי אזלו בשביתא.

(יט) אמרית ירושלם כד איתמסרת בידוי דנבוכנצר:

קרית למרחמי ביני עממיא, דקיימית עמהון קיים, די יסייעוני. ואנון חכימו מיני, אתהפכו לחבלא יתי. הינון – רומאי דעלו עם טיטוס ואספסיינוס רשיעא, ובנו כרכומין על ירושלם.
כהני וסבי בגו קרתא אתנגידו, ארום תבעו סעיד לחמא להון למיכל ויקיימין ית נפשיהון.

(כ) חזי יי ארום אעיק לי! בגין כן מעי אתדגרו. איתהפך לבבי בגוי, ארום מעבר עברית על גזירת מימרא דיי. ומן בגלל הכי מן ברא תכלית כרבא, ומלגיו חרגת כפנא, כמלאכא מחבלא די ממנן על מותא.

(כא) שמעו אומיא ארום מתאנחא אנא, ולית דמנחם לי. כל בעלי דבבי שמעו בישתא די מטת עלי – בדחו, ארום את הוא יי דעבדת. אייתיתא עלי יום פורענותא, ערעיתא עלי מערע לצדיאותני. כדין תערע עלויהון, ויהון צדיין כותי.

(כב) תיעול ליום דינא רבא כל בישתהון, די אבאישו לי, קדמך. ותסתקף להון, היכמא דאסתקפתא עלי על כל סגיאות מרודי. ארום סגיאו אנחתי, ולבי חליש.