תרגום:לקט משלים רוסיים

לקט משלים רוסיים מתורגם מתוך הספר "An argosy of fables" שיצא לאור ב-1921. המשלים (פרט לאחרון) הם מאת איוואן קרילוב.

העלים והשורשים

ביום קיץ נאה לחשו עלי העץ ברכות לרוח; ובזמן שצלליהם מכסים את אדמת העמק, היו אומרים, ומתרברבים בשפע פארם:

"האין זו עובדה שאנו גאוות העמק כולו? האין זה בזכותנו שהעץ כה עצום ונרחב, כה מפואר ומלכותי? מה היה בלעדינו? כן, למעשה, נוכל לשבח את עצמנו בלי שחצנות! האם איננו, בצילנו הקריר, מגנים על הרועה והמטייל מחום היום? האם איננו, ביופיינו, מושכים את רועת הצאן לבוא ולרקוד כאן? מבינותינו השכם והערב שר הזמיר; ובאשר אליכן, רוחות עדינות, כמעט לעולם אינכן עוזבות אותנו."

"תשמרו גם מילת תודה אחת עבורנו," התפרץ קול חלוש מתחת לאדמה.

"למי יש את החוצפה לקרוא עלינו תגר? מי אתה המדבר שם למטה מתחת לדשא?" הגיבו העלים בחוצפה, מיטלטלים בבוז על העץ.

"אנחנו," באה התשובה ממעבה האדמה, "המתחפרים פה בחושך כדי לספק לכם מזון. היתכן שאינכם מכירים אותנו? אנו השורשים של העץ עליו אתם מלבלבים. המשיכו לשמוח ביופייכם! אך זיכרו שיש הבדל בינינו. בכל שנה עם בוא הסתיו מתים העלים הישנים, ועם בוא האביב נולדים עלים חדשים; אך אם השורשים גוועים פעם אחת, גם אתם וגם העץ לא יכולים כלל לחיות."

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

בקשת הכבשים

באה הכבשה לפני האריה והתחננה לשמירה מפני הזאבים שזרעו הרס בעדרים. חמלה נכנסה בליבו, שאג שלוש פעמים ואז הביע את רצונו: "אנחנו ליאו, מלך וכן הלאה, מצאנו את ההאשמה הכאובה של הכבשה נגד הזאבים מבוססת, ובסימפתיה נרגשת למצבם העצוב כל כך, פוסקים בזאת: אם זאב יפגע בכבשה, הכבשה רשאית לעצור את הזאב, ולהביאו לפני הדב הקרוב הממונה על השלום, ואז סדר כהלכה יעשה ומן השמיים יצדיקו הצדיק!"

וכך נפסק הדין. והנה עובדה מעניינת מאוד: אף כבשה עד כה לא אכפה את החוק. כנראה הן אינן מותקפות יותר, הזאבים כיום מלחכים עשב - כך יש להסיק. (איך הם מרוצים מזה לא שמעתי).

אם נוכלים מרמים או בעלי כוח עושקים - לכו אל החוק מיד ותקבלו פיצוי.

(קרילוב, משלים. תורגם מרוסית עבור מגזין פרייזר)  

החבית

"שכן, טובה אבקש, לא דבר גדול, רק חבית.

חבית ריקה זה לא הרבה מידי להשאיל. רק כדי לארח חבר.

כשאדם רוצה כסף ללוות, זה בסדר לומר: מחר, רק לא עכשיו, אינני יכול, אין לי מזומן אלא מה שאני זקוק לו. שכן זה המלווה את ארנקו, עלול לגלות התנגדות להחזרתו."

החבית הושאלה, החבית הוחזרה, בשלום - לפחות ללא סדק. אך אחר כך נתגלה שיש לה טעם של שמן! ניחוח כה חזק שפשוט הרס כל דבר שאל החבית נשפך. היא הורתחה, נצרבה, אווררה, ועם זאת טעם הלוואי נשאר נושא לתלונות. תיקון היה משימה חסרת תוחלת, אז הם שרפו את החבית הנגועה.

הורים! הלקח ממשלי מכוון בפרט אליכם. אל תניחו שפגמים יחמקו מלחדור בנערים, אין זה אפשרי. אם פעם הרשע תפס את מקומו, נעשה מה שנעשה למחות רשמים מוקדמים, הם ישרדו ולתקנם כל מאמצינו יכשלו.

(קרילוב, משלים. תורגם מרוסית עבור מגזין פרייזר)

שני הזבובים והדבורה

שני זבובים, נחושים היו להחליף את ארצם, ולשוטט בחוץ לארץ, כדי לראות מחזות חדשים. הסבירו על הפרויקט שלהם לדבורה, ולה אמרו שחברם, מר תוכי, סיפר על ארצות הנכר דברים כה מופלאים. הם היו נחושים להשתמש בכנפיהם. ודאי לא היה שום פיתוי להישאר בארץ העלובה הזו, בה הכל קר ומלוכלך, והאנשים נעשו קמצנים מיום ליום! "הם מונעים מאיתנו אפילו ארוחת ערב קטנטנה. מפנינו הזבובים המסכנים הם מכסים בשר ושתייה, וגודרים, אבוי! פירותיהם מכל סוג בזכוכית. כך נוהגים כלפינו העשירים. ואצל העניים בקושי יותר טוב, עכבישים שם, אויבינו החשאים, טווים קורים בוגדניים לכבול את כנפינו."

"טוב, חברים," ענתה הדבורה הביתית, "לא לי לגעור בכם על תוכניתכם, אם לטייל אתם נחושים. אך מצידי, אני די מרוצה להישאר פה. אנשים משבחים את דבשי; למרות שלא תמיד שמשי באקלים הזה, פה היא כוורתינו; ופה נחפש את מזוננו – אדרבה, בסך הכל אנחנו באמת משגשגים. יש לנו את עבודותינו למלא ואנו יודעות שלהן אנו חייבים להיות כפופים. בעוד אתם ושכמותכם לאשר תרצו תפנו, ובוודאי לאיש לא תחסרו. לא משנה היכן אתם, שום רווח לא יוצא מכם... חוץ מלעכבישים."

(קרילוב, משלים. תורגם מרוסית עבור מגזין פרייזר)

ענן הגשם

ענן גדול חלף במהירות מעל ארץ מיובשת מחום, אך לא נתן לאף טיפה ליפול וללחלח אותה. עכשיו אותו ענן שפך ממטר נדיב לתוך הים והחל להתרברב על נדיבותו, בטווח השמיעה של הר סמוך. ענה ההר:

"מה תועלת הבאת בנדיבות מוטעה שכזו? ואיך אפשר שלא לכאוב רק מלראות את זה? אילו היית שופך ממטריך על האדמה הצמאה, היית מציל מחוז שלם מרעב. אך באשר לים, ידידי, יש לו כבר שפע של מים, גם בלי שהוספת לו כמה טיפות גשם."

(קרילוב, משלים. עובד מתרגומו של ויליאם רלסטון.)

הסנאי והקיכלי

באחד החגים התאסף קהל רב מול חלונו של איש עשיר, והתבונן פעור פה בסנאי מתרוצץ בגלגל המסתובב של כלובו. קיכלי שישב על ענף עץ סמוך התפלא גם הוא. הסנאי רץ כה מהר ונראה שרגליו מנצנצות, וזנבו העבות השתרע ישר מאחוריו.

"ידידי הוותיק מהיער," אמר הקיכלי, "האם תואיל בטובך לומר לי מה לכל הרוחות אתה עושה?"

"רעי הטוב," ענה הסנאי, "אני בקושי יכול לעצור בשביל לדבר, עלי לעבוד קשה כל היום. למעשה, אני שליחו של אציל גדול, כך שאני בקושי יכול לעצור לאכול או לשתות ואפילו לנשום." ומיד שב הסנאי למרוצתו בגלגל, מהר מתמיד.

"כן," אמר הקיכלי במעופו משם, "אני רואה בבירור שאתה רץ. אבל אחרי הכל אתה תמיד שם, באותו החלון."

ישנם הרבה אנשים עסוקים בעולם, תמיד דואגים, תמיד ממהרים אנה ואנה; כולם מביטים בהם בהשתאות. נראה שהם מוכנים אפילו לקפוץ מתוך עורם. ואחרי הכל, הם לא מתקדמים יותר מהסנאי בגלגלו.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

האבן והיהלום

יהלום שמישהו איבד היה מונח זמן רב לצד אבן באבק של דרך ראשית. לבסוף מצא אותו סוחר שמכר אותו למלך שקבע אותו בכתרו המלכותי. כשהאבן שמעה על גורלו המזהיר של היהלום, היא החלה להתלונן על מר גורלה. יום אחד ראתה איכר בדרך וקראה אליו:

"עשה לי טובה, אדוני, קח אותי איתך לעיר. למה שאשכב פה בבוץ ובאבק בעוד חברי היהלום, כך סיפרו לי, נהנה מכבוד מלכים? אני לא מבינה למה מתייחסים אליו בכזו מלכותיות. הוא היה מונח פה לצידי שנים רבות, ואחרי הכל הוא לא יותר מאבן, כמוני. בבקשה קח אותי איתך! מי יודע, אולי כשאגיע לעיר אזכה גם אני לכבוד רב!"

האיכר הרים את האבן, זרק אותה לעגלתו הכבדה והביאה לעיר. בדרך האבן העבירה את זמנה מדמיינת את עצמה לצד היהלום בכתרו של המלך. אך גורלה היה שונה. עשה בו שימוש מועיל, נעזרו בה לתיקון חור בדרך הראשית.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הברקודה והחתול

ברקודה צעיר ושחצן הכניס לראשו המטופש תוכנית לעזוב את ביתו הטבעי במים ולחיות כחתול. אולי קינא בחייו הקלים והנוחים של החתול ואולי נמאס לו לאכול רק ארוחות דגים. על כל פנים, הוא ביקש מחתולה לקחת אותו איתה בפעם הבאה שהיא הולכת לצוד עכברים במחסן.

"אך ידידי היקר," אמרה החתולה, "מה לכל הרוחות אתה יודע על תפיסת עכברים? אני חוששת שתעשה מזה ברדק! אתה מכיר את הפתגמים הישנים, 'חייט צריך לדבוק במלאכתו' ו'עובד בכל תחום הוא מומחה בכלום'".

"אל תדאגי לי," ענה הברקודה, "תפיסת עכברים היא משחק עבור מי שרגיל בתפיסת דגיגים!"

"או, בסדר גמור, אנחנו נראה! בואי איתי," אמרה החתולה.

שני החברים הלכו יחדיו למחסן, שכבו וחיכו כל אחד בפתחו של חור עכברים אחר. לחתולה היה מזל רב בציד, ולאחר שנהנתה מסעודת עכברים לבבית, הלכה לראות איך חברה נהנה. אך אבוי, הברקודה המסכן היה שרוע על רצפת המחסן, מתנשף חלושות ומחצית זנבו כורסמה על ידי העכברים. החתולה ראתה מה קרה לחברה שלקח על עצמו משימה למעלה מכוחותיו, גררה אותו חזרה לקצה האגם והשליכה אותו, חצי מת, למימיו הטבעיים.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

החמור והזמיר

יום אחד פגש החמור את הזמיר ואמר לו: "הקשב יקירי, אומרים שיש לך קול נפלא, וזה זמן רב רציתי לשמוע אותך שר ולשפוט בעצמי האם אתה אכן אמן גדול כמו שאומרים עליך."

הזמיר החל להציג את כישרונו, שורק בדרכים רבות מספור, תווים ממושכים ומיבבים, עובר משיר אחד למשנהו. ברגע אחד נתן לקולו להיאלם עד שנשמע כהד רחוק של רוח באחו, ברגע אחר המטיר תווים קטנים כמו רשרוש של מים זורמים.

הטבע כולו עצר להקשיב לשירתו: הרוחות שככו, ציפורים אחרות השתתקו, צאן ובקר נחו בשקט על הדשא.

לאחר זמן ממושך סיים הזמיר. החמור הרכין ראשו אל הארץ ואמר:

"לא רע בכלל. בכנות, יכולתי להקשיב לך בלי להשתעמם. רק חבל שלא שמעת את קרקור התרנגול שלנו. היית שר הרבה יותר טוב אם היית לוקח אצלו כמה שיעורים!"

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הגלימה של טרישקה

איכר רוסי אחד בשם טרישקה גילה יום אחד שהגלימה שלו נקרעה במרפק. זה היה נראה עניין פשוט אז הוא לקח מחט, חתך רבע מכל שרוול והשתמש בגזרים להטליא את המרפקים. הגלימה הייתה שוב בסדר, אלא שכעת זרועותיו היו חשופות ברבע מאורכן. זה מצד עצמו לא היווה בעיה גדולה, אך במהרה גילה טרישקה שכולם לועגים לו. הוא אמר לעצמו:

"אוכל לתקן בקלות את הבעיה. כל שעלי לעשות הוא להאריך את השרוולים כמקודם. הו, טרישקה מתאים לכל משימה!"

הוא חתך משולי הגלימה והשתמש בגזרים להארכת השרוולים. שוב היה טרישקה שמח, אף על פי שגלימתו לא הייתה ארוכה ממקטורן.

מוסר ההשכל: אנשים רבים מתנהגים בחייהם כמו הגלימה של טרישקה, כדי לצאת מחובות הם לווים מפיטר כדי לשלם לפול.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

האיש הסקרן

איש סקרן פגש חבר שברכו בלבביות:

"בוקר נאה, חברי הטוב! מאַיִן אתה בא?"

"מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע, שם ביליתי שלוש שעות. ראיתי כל מה שיש שם לראות ובחנתי אותו מקרוב. זה היה כה מדהים שבכנות, אני לא חכם מספיק בשביל לתאר חצי מזה. הטבע כה נפלא במגוונו העשיר! יש יותר ציפורים וחיות משאי פעם חלמתי, שלא לדבר על פרפרים, שפיריות וחיפושיות, חלקם ירוקים כאבני ברקת ואחרים אדומים כאלמוגים! והיו שם גם יתושים קטנטנים, באמת, חלקם קטנים מראש של סיכה!"

"וכמובן ראית פיל? מה חשבת עליו? אני מוכן להתערב שהרגשת כאילו אתה מסתכל על הר!"

"פיל? אתה בטוח שיש להם פיל?"

"בטוח למדי."

"טוב, איש זקן, אל תגלה לאיש, אך למעשה לא שמתי לב לפיל!"

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

החינוך של האריה הצעיר

היה היה פעם אריה, מלך של כל החיות, ונולד לו בן. הנסיך הצעיר החל לגדול והמלך התחיל לשאול את עצמו על איזו חיה יוכל לסמוך שתלמד את בנו איך להפוך למלך טוב וחכם. האם ישלח אותו אצל השועל? לא, אף על פי שהוא פיקח הוא גם שקרן גדול ושקרנים תמיד מסתבכים. האם ישלח אותו אצל החפרפת? לא, למרות שהחפרפרת זהירה ומסודרת, היא יכולה לראות דברים רק מתחת לאפה, מעולם לא הביטה רחוק. האם ישלח אותו אצל הפנתר? לא, למרות שהפנתר חזק ואמיץ ולוחם דגול, הוא לא יודע דבר על חוק ופוליטיקה, ומלך חייב ללמוד להיות שופט צדק ומדינאי חכם, לא פחות מלהיות חייל טוב. בקיצור, אף חיה, אפילו לא הפיל הזקן והחכם, לא ידעה מספיק כדי לספק את האריה.

מלך אחר, הנשר מלך הציפורים, חברו הוותיק של האריה, שמע על הבעיה וברצותו לעשות לו טובה גדולה הציע לקחת על עצמו את חינוך הנסיך הצעיר. האריה הזקן היה מאושר, מה יכול להיות טוב יותר מלמצוא מלך שילמד את בנו? בן האריה התארגן ונשלח למגרש הנשרים ללמוד איך להיות מלך.

לאחר שעברו שנתיים או שלוש, מלך האריות שכבר נעשה די זקן שלח לקרוא לבנו הביתה ולשחרר אותו מדאגות המדינה. מכיוון שהחליט להעביר את הממלכה לאריה הצעיר הוא אסף את כל החיות יחד ובנוכחות האסיפה ביקש מבנו לומר לו מה למד ואם יהפוך למלך מה בכוונתו לעשות כדי לשמח את נתיניו.

"אבא," אמר הנסיך הצעיר, "למדתי דברים רבים שאף אחד אחר מהחיות כאן אינו יודע. אני יכול לומר איפה כל ציפור, מהנשר עד השליו, תוכל למצוא מים, איזה אוכל כל ציפור צריכה וכמה ביצים היא מטילה, אני יכול לומר מה הרצונות של כל ציפור שעפה מבלי לשכוח אף אחת. אם תמנה אותי למלך אתחיל ללמד מיד את החיות איך לבנות קן."

כל החיות ייללו בקול, והמלך הזקן הבין מאוחר מידי, שהאריה הצעיר לא למד את הידע שמלך צריך יותר מכל - הידע של רצונות נתיניו והאינטרסים של מדינתו הוא.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הסוס של האיכר וכלבו

כלב וסוס, שניהם שייכים לאותו איכר, התחילו יום אחד להתווכח מי נותן שירותים יותר חשובים.

"לא עשית שום דבר שתתגאה בו!" אמר הכלב, "לא אהיה מופתע אם תסולק מהחווה! ממש עבודה אצילית לגרור כל היום מחרשה או עגלה. עד כה לא שמעתי מעולם שעשית משהו עדין יותר! איך אתה בכלל יכול לחשוב את עצמך כשווה לי? אני לא נח יום או לילה, לאורך כל היום אני משגיח על הבקר באחו ובמהלך הלילה אני שומר על הבית."

"אני לא מכחיש זאת," ענה הסוס, "כל מה שאמרת הוא אמת. רק, בבקשה זכור שאילולי חרישתי לא היה לך שום דבר לשמור עליו."

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

פיל וכלב פאג

פעם עבר פיל ברחובות עיר אחת כמופע מרכזי של קרקס נודד, וקהל התאסף להתבונן בו. לפתע, כלב פאג הופיע מאיזו פינה וברגע שהבחין בפיל הסתער עליו, נצמד ונבח בזעם.

"עצור את הרעש, כלבלב," יעץ כלב מסטיף זקן ושעיר, "אתה עושה מעצמך צחוק! אתה חושב שאתה מסוגל להילחם בפיל? כבר נעשית צרוד מנביחות ואילו הפיל ממשיך בדרכו ולא מקדיש לך אפילו מעט תשומת לב."

"כן, כן," אמר הפאג, "זה מה שעושה אותי כל כך אמיץ. בלי צורך להילחם כלל אני יכול לגרום לאנשים לחשוב שאני חיה מאוד פראית. 'הסתכלו על הפאג!' יאמרו כלבים אחרים, 'ודאי יש לו אומץ רב, אחרת לא היה מעיז לנבוח על פיל!'"

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

האווזים השחצנים

איכר עם מקל ארוך בידיו הוליך כמה אווזים לעיר למכירה, מקווה לעשות עסק טוב, הוא זירז אותם בבהילות. כתוצאה מכך, האווזים התלוננו בקול לכל עובר אורח.

"האם אי פעם היו אווזים אומללים מאיתנו? האיכר הזה מוליך אותנו בפראות כאילו היינו אווזים רגילים ופשוטים. הוא בעצמו בחור די בור, אינו יודע שעליו לכבדנו על שאנו צאציהם של האווזים המפורסמים שפעם הצילו את רומא מחורבן."

"וזוהי הסיבה שאתם מצפים מאנשים לכבדכם כיום?" שאל אחד מעוברי האורח.

"ובכן, כן. אבותינו האווזים מרומא–"

"אני יודע, קראתי הכל על זה. אבל מה שאני שואל אתכם הוא מה תועלת הבאתם אי פעם בעצמכם? מה עשיתם?"

"אנחנו? ובכן, כלום."

"אז מדוע אתם מצפים ליחס של כבוד? אבותיכם שינוחו בשלום על משכבם קיבלו את גמולם. אבל אתם, ידידי, מתאימים רק לצלי."

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הנשר והקוקיה

הנשר, מלך הציפורים, מינה פעם את הקוקיה לשופטת הזמיר. הקוקיה, גאה במינויה החדש, ישבה על ענף עץ צפצפה והחלה לפגין את כישוריה בשירה. לעת עתה היא הביטה סביב לראות איזה רושם היא יצרה. לאכזבתה, כל הציפורים האחרות התחילו לעוף משם, חלקן במחאה זועמת והשאר צוחקים. הקוקיה הייתה מאוד ממורמרת ומיהרה אל הנשר להתלונן על הציפורים האחרות.

"הוד מעלתך, אני מבקשת צדק," בכתה, "בפקודתך מוניתי לשופטת הזמיר של היער ובכל זאת הציפורים האחרות העיזו לצחוק על שירתי!"

"ידידתי," ענה הנשר, "אני מלך אך לא אלוהים. אני לא יכול לפתור את הסיבה לתלונתך. אני יכול לצוות שקוקיה תיקרא זמיר אבל להפוך קוקיה לזמיר - זאת אינני יכול."

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הַפִּיל שֶׁעָלָה לִגְדֻלָּה

הַפִּיל קִבֵּל מִשְׂרַת־כָּבוֹד מִן הָאַרְיֵה נוֹשֵׂא־הַכֶּתֶר. כָּאן, כַּנָּהוּג, פָּשְׁטוּ סְבָרוֹת וְנִחוּשִׁים בַּיְּעָרוֹת: בַּמֶּה זָכָה לְחֶסֶד־יֶתֶר?

”מוּזָר! מוּזָר מְאֹד!” מְרַנְּנִים הַכֹּל, ”מַה־זְּכוּת לַפִּיל לִנְחֹל כָּבוֹד כָּל־כָּךְ גָּדוֹל? הֵן לֹא יָפֶה הוּא, לֹא פִּקֵּחַ, אַף לֹא עַלִּיז, לֹא מְשַׂמֵּחַ . . . ”

”לוּ, לְמָשָׁל,” אָמַר שׁוּעָל בַּהֲנִיפוֹ זְנָבוֹ אֶל־עָל, ”הָיָה לַפִּיל זָנָב כָּל־כָּךְ מַרְהִיב־עֵינַיִם, שׁוּב לֹא הָיוּ קֻשְׁיוֹת. אַךְ כְּלוּם זְנָבוֹ – זָנָב?”

”אוֹ לוּ עָמְדָה לַפִּיל זְכוּתָן שֶׁל צִפָּרְנָיו!” פָּסַק פְּסוּקוֹ הַדֹּב, “אַךְ אֵין לוֹ צִפָּרְנַיִם.”

”וְשֶׁמָּא בָּא לוֹ הַכָּבוֹד בִּזְכוּת שִׁנָּיו הַמִּזְדַּקְּרוֹת? אוּלַי טָעוּ לַחֲשֹׁב כִּי אֵלֶּה הֵן קַרְנַיִם?” לְשִׂיחָתָם נִכְנַס הַשּׁוֹר.

”וּבְכֵן,” הוֹדִיעַ הַחֲמוֹר, ”אֶת הַחִידָה אֲנִי אֶפְתֹּר! אוֹתָהּ מָצָאתִי בְּלִי כָּל טֹרַח: סוֹד עֲלִיַת הַפִּיל – אָזְנָיו רַבּוֹת־הָאֹרֶךְ!”

(כל משלי קרילוב. נוסח עברי: חנניה רייכמן)

הנשר והעכביש

נשר נסק מעל העננים לפסגה הגבוהה ביותר של רכס הרים, התישב על ארז עתיק והתפעל מהנוף שנפרש תחתיו. נראה היה שגבולות העולם כולו יכולים להיראות מגובה שכזה.

"השבח לאל," אמר הנשר, "על שנתן לי כאלה כוחות לעוף, שאין הר שגבוה מידי בשבילי. אני מביט כעת מטה על יופיו של העולם מנקודה שמעולם לא הגיע אליה אף לא יצור חי אחר!"

"איזה רברבן אתה", העיר עכביש מענף סמוך. "איפה שאני יושב אינו רחוק כל כך ממך. לא כך, חברי הנשר?"

הנשר הביט מעלה. אמת, העכביש טווה קוריו בחריצות מענף מעל ראשו.

"כיצד הגעת לגובה זה?" שאל הנשר. "חלש ונטול כנפיים כפי שאתה, איך הצלחת לטפס עד כאן?"

"איזו שאלה, אני נצמדתי אליך," ענה העכביש. "אתה בעצמך הבאת אותי מלמטה בעודי דבוק לנוצות זנבך. עכשיו שאני במקום כה גבוה בעולם אני יכול להסתדר היטב בעצמי, בלי עזרתך. אז אין לך מה להתנשא עלי. אני רוצה לומר לך ש–"

באותו רגע משב פתאומי של רוח חלף, העיף את העכביש וקוריו בחזרה לעמקי הגיא ממנו הגיע.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הקוף והמשקפיים

עַל קוֹף לְעֵת זִקְנָה קָפְצָה חֻלְשַׁת־עֵינַיִם, אַךְ הוּא שָׁמַע מִן הַבְּרִיּוֹת כִּי אֵין זוֹ תַּקָּלָה הֲרַת־פֻּרְעָנֻיּוֹת: יֵשׁ לְהַשִּׂיג רַק מִשְׁקָפַיִם.

הִשִּׂיג מֵהֶם הַקּוֹף תְּרֵיסַר אוֹ תְּרֵיסַרַיִם; וְהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹ בַּמִּשְׁקָפַיִם כֹּה וָכֹה: הִנֵּה עַל קְצֶה־זְנָבוֹ בְּטוּר אוֹתָם יָנִיחַ, הִנֵּה אוֹתָם יָלֹק, הִנֵּה אוֹתָם יָרִיחַ . . . אוּלָם – אֲבוֹי! – הַכֹּל לַשָּׁוְא: אֵין כָּל בְּרָכָה בְּמִשְׁקָפָיו.

הַסַּבְלָנוּת שֶׁלּוֹ פָּקְעָה אָז. ”לַעֲזָאזֵל!” קָרָא בְּכַעַס. ”רַק הַהֶדְיוֹט יִשְׁמַע בְּדָיוֹת שֶׁמְּסַפְּרִים לוֹ הַבְּרִיּוֹת! הַמִּשְׁקָפַיִם – אַךְ מִרְמָה זוּ!” וְהוּא הִשְׁלִיךְ אֶת מִשְׁקָפָיו בְכֹחַ כֹּה עָצוּם וָרָב שֶׁרְסִיסִים סָבִיב נִתָּזוּ.

(כל משלי קרילוב. נוסח עברי: חנניה רייכמן)

העפיפון והפרפר

עפיפון נייר שכמה ילדים העיפו עד שנסק מעל לעננים, קרא לפרפר הרחק מתחתיו בעמק.

"באמת ובתמים, ידידי הפרפר, אני בקושי מזהה אותך מכאן. תודה שאתה מקנא בי כשאתה רואה כמה גבוה אני עף!"

"לקנא בך?" ענה הפרפר, "אין לך שום סיבה להרגיש כה גאה בעצמך! אתה עף גבוה, על זה אין ויכוח. אבל אתה תמיד קשור בחוט. חיים כאלה, חברי, רחוקים מאוד מלהיות חיים טובים. ובאשר אלי, למרות שאני נמוך, אני עדיין יכול לעוף לאן שאני בוחר. לא הייתי רוצה לבזבז את כל חיי ככלי לשעשוע המטופש של מישהו אחר!"

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

המסרק

אם אוהבת קנתה מסרק טוב וחזק לשמור על שערו של בנה הקטן מסודר. הילד היה כה מרוצה ממתנתו החדשה שהוא לא הניח אותה מידיו. בין כששיחק משחקים ובין כשלמד אותיות, היה כל הזמן מעביר את המסרק בתלתליו העבים, הרכים והזהובים. ואיזה מסרק נפלא זה היה! לא רק שלא תלש משערו, הוא גלש בו כה חלק ובקלות שמעולם אפילו לא נתפס בו. אך לבסוף, יום אחד, המסרק הטוב והנפלא הזה אבד. הילד שיחק והשתובב עד ששערו חזר להיות סבוך כרגיל. המטפלת התחילה לסרקו אך מיד פרץ בבכי וצעקות, "איפה המסרק שלי?" ולא נתן לאף אחד לגעת בשערו באף מסרק אחר.

לבסוף נמצא המסרק. אך כשניסו להעבירו בשערו לא זז קדימה או אחורה; כל שעשה הוא לעקור את שערותיו משורשן ולהביא דמעות כאב לעיניו.

"כמה מרושע אתה, מסרק ישן ורע!" קרא הילד. אך המסרק ענה:

"ילדי היקר, אני אותו המסרק שתמיד הייתי, שערך הוא שנעשה סבוך נורא." לשמע הדברים חברנו הצעיר והסכל השליך את מסרקו בזעם דרך החלון הישר לנהר.

כל עוד לאנשים יש מצפון נקי הם אוהבים לשמוע את האמת, כמו שילדנו הקטן אהב את מסרקו. רק כשהמצפון נעשה סבוך, האמת מתחילה לייסר.

(קרילוב, משלים. מעובד מתרגומו של ויליאם רלסטון)

הנשר והתולעת

על פסגת סלע נשגב, נשר הבחין בתולעת והחל ללעוג לה בקול מתגרה:

"שרץ! מה העלה אותך כה גבוה? איך קרה שיצור כה נתעב יושב במרומים באותו מעמד איתי. איך אתה מעז לשכון כאן?"

"בכוחי שלי," ענתה התולעת, "עשיתי דרכי עד הלום, ולעניות דעתי, ההבדל הוא באופן בו עשינו את הדרך לאותה נקודה. מה שעשית בדאייה, אני עשיתי בזחילה."

(אנונימי, תורגם מרוסית למגזין פרייזר)