תרבות ופוליטיקה

תרבות ופוליטיקה / מחבר:חיים נחמן ביאליק

תשובה למר אוסישקין

ב"הגנה" חוברת כפולה ד-ה יצא מר אוסישקין לדון ב"שאלת ההֲבָרָה" מתוך נקודת הפוליטיקה, ואחרי שכתב שם מה שכתב הסיק הלכה למעשה, כי בדיעבד, מאחר ש"הקומץ" בארץ ישראל, "השטאב העליון שלנו", בחר, ויהא בטעות, בהברה הספרדית – שוב אין אחר מעשה קומץ כלום, ואנחנו כלנו באלפי רבבותינו מחויבים להכנע.

אומר את האמת: כל המשא והמתן בשאלת ההברה, לפי הצורה שנתן לו מר אוסישקין, נראה לי תמוה מאוד. מה נפשך: אם ההברה תלויה, כסברת מר אוסישקין, בבחירה או בגזרת שלטון – מי יעכב אפוא בעד ה"שטאב" לשנות בחירתו, לאחר שיוכיחו לו מומחים את טעותו. הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וטעות, התלויה בבחירה, לעולם חוזרת. אלא מה? אינה תלויה בבחירה, כמו שהבינה זאת לנכון המערכת בהערתה, וכמו שהיא באמת – מה, אם כן, מקום לכל המשא והמתן?

ואולם צריך אני להגיד גם זאת, כי עיקר הנידון כשהוא לעצמו אינו מעסיקני הפעם כלל. שאלת ההברה תפתר, כמובן, לא על ידי הפוליטיקה, ומצד זה דעתו של מר אוסישקין לא מעלה ולא מורידה. על מה אין לעבור בשתיקה? – על אותה הטנדנציה הכללית, שמבצבצת ועולה מכל שורה ושורה של דברי אוסישקין ומן ה"פתגמים" המשולבים בהם. הפתגמים הללו יותר משהם באים ללמד על עצם הנידון, יש בהם כדי ללמד על השטה כלה של ה"קברניטים" שלנו ועל יחס ה"פוליטיקה" שלהם לערכי תרבותנו ויוצריהם. את השטה הזאת חושב אני, ורבים כמוני, לנפסדת ולמזקת, ואם תנצח – סכנה רבה כרוכה בה לכל עבודת התחיה, ומצד זה כדאי באמת לבחון את דברי מר אוסישקין ולענות ל"קברניט" כקברניטותו. נשמע מה בפיו!

"בשאלה זו" – אומר הוא – כלומר בשאלת ההברה, "צריכים להתענין לא רק הבלשנים והסופרים שלנו, כי אם גם, ואולי קודם כל, קברניטי הפוליטיקה הלאומית שלנו", לפי ש"התנועה הזאת", כלומר, התנועה של תחית הדבור העברי, "איננה כלל וכלל תנועה תרבותית או פידגוגית כי אם אך ורק תנועה פוליטית מדינית".

דברים כדרבונות. "איננה כלל וכלל . . . כי אם אך ורק . . . " מי ששונה הלכה פסוקה כזו ודאי שיש בידו הוכחות מוצקות. נשמע מה הן:

ה"תנועה הזאת" – אומר הוא להלן – "נולדה באותו הרגע עצמו" – דיוק על פי השעון – "שהונח היסוד לבנין המרכז הלאומי בארץ אבות. בן יהודה, שאפשר לחשוב אותו לאבי התחיה של הדבור העברי, אחרי הדפיסו את מכתבו ההיסטורי בסוף שנות השבעים, עזב את פריס והשתקע בירושלים" – מאורע גדול ונשגב! – "וכל אלה שהביטו על הדבר מנקודת המבט התרבותי התנגדו לזה – לדבור העברי – בכל תקף. הסופרים היותר ידועים ממנדלי עד פרץ ופרישמן – אלה הסופרים שחקו ולעגו תמיד להדבור העברי. מיסדי הגימנסיה העברית הראשונה שלנו ביפו היו דוקא לא מגדולי הסופרים והפידגוגים".

מקצת מן הדברים האלה – אעיר דרך אגב – בכל ה"דיקנות" הנפלאה שבהם, לא נאמרו, כמובן, אלא לתפארת המליצה, "לחזוק החברה". לא זאת הפעם הראשונה שהפוליטיקה בודה לה לצרכיה המיוחדים "גבורים" ו"אויבים" או "זמנים ומועדים היסטוריים" שלא היו מעולם. "אלה הסופרים" שמנה מר אוסישקין לא שחקו ולא לעגו מעולם לדבור העברי, וכל שכן שלא התנגדו לו בכל תקף. לא נאה לבר דעת לחזור בקול רם ובאזני הקהל על דבה תפלה כזאת, אפילו אם היא מן ה"מפורסמות" בשוק. כמו כן, "אבהותו" של "הגדול הגבור" בן יהודה בדבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים; איני מבין גם זאת, מה ראה מר אוסישקין להקטין את ערכם הפדגוגי של מורי הגימנסיה? האם כדי להגדיל את כח ראיָתו? כלום יודע לנו מר אוסישקין פדגוגים מעולים מהם? וכלום לא קדמו לאלה בעבודתם הפדגוגית בארץ ישראל גדולי הוראה כיצחק אפשטין, דוד ילין, וילקומיץ ועוד?

ואולם, כאמור, אין זו אלא הערה דרך אגב. עיקר כחו של אוסישקין לא בראיותיו, אלא בפתגמים קצרים ובהלכות פסוקות, כמשה מפי הגבורה. קובע הוא בקרדום מסמר אחר מסמר. אחד מהם כבר הובא למעלה: "תחית הדבור איננה כלל וכלל . . . כי אם אך ורק . . . " עתה יבא המסמר השני:

"המדיניות – זה הוא ההמון – זה הוא הדבור; התרבות – זאת היא האריסטוקרטיה – זה הוא הספר" – וראיה "גדולה":

"ובאמת אנו רואים בחוש, שהמלחמה היותר עזה וכבירה בעד תחית שפת הדבור מנהלים בכל העולם רק קברניטי הפוליטיקה הלאומית – כך היה בביהם, באונגריה, ובאירלנד וכך הוא גם אצלנו. הציונים נלחמים בעד שפת ארצנו העברית, והסוציאלים בעד הז'רגון, שפת הגלות".

והיוצא מזה? "שהפוסק היחידי בשאלת ההברה הוא" . . . כסבורים אתם, אותו ה"המון", שהוא ה"פוליטיקה", והוא ה"דבור", ומימלא גם בעל ה"דעה"? – חלילה! הפוסק היחידי בשאלת ההברה הוא דוקא:

"הקומץ הקטן שנמצא שמה (בארץ ישראל) ושיש לו ערך הרבה יותר גדול ונכבד מאשר להמיליונים של יהודים היושבים בהגיטות הגלותיות. השטאב העליון שלנו שם הוא ומחויבים אנו להכנע לו".

"הגיון" נאה – לא כך? אבל נניח נא לפי שעה את ההגיון. קודם כל יש לתקן טעות אחת בדברי מר אוסישקין המובאים למעלה. "המלחמה בעד תחית שפת הדבור" – אומר הוא – "מנהלים בכל העולם רק קברניטי הפוליטיקה הלאומית – כך היה בביהם, באונגריה, באירלנד, וכך הוא גם אצלנו".

טעות קטנה: בביהם ובאונגריה ובמקצת גם באירלנד – המלחמה מתנהלת לא בעת "תחית שפת הדבור", כמבטאו המשונה של מר אוסישקין; שפתם שלהם הרי היא מדוברת ועומדת בפי ההמונים או בפי מקצתם, ולאיזו תחיה היא זקוקה? אלא לשם מה "המלחמה מתנהלת"? לשם הכרת זכיותיה המדיניות והשלטתה התרבותית של לשון ההמונים – ומעין תפקיד זה הרי ממלאים אצלנו, לפי דעתם, וגם לפי הודאת מר אוסישקין, דוקא הסוציאלים, ולא הציונים.

ואם כך, השם מר אוסישקין לב אל עוצם הסכנה שבדבריו, גם לפי שטתו הוא? נניח, שאנחנו בני הפרוזדור שבגלות, כלנו באלפי רבבותינו, מחויבים באמת להכנע לפני הקומץ הקטן ש"בטרקלין" הארצישראלי; אבל מה נעשה אם האלפים והרבבות יעלו אל הטרקלין בחומה – ובלי התקנה בפרוזדור בהברה הספרדית – ויבטלו את ה"קומץ" ברוב? אם "המדיניות הוא ההמון", ועם זה, היחוס של ה"שטאב" יחדל – הרי ממילא יהי הוא, אותו ההמון, הפוסק האחרון שבאחרונים, שהלכה בודאי כמותו! ואם ההמון יפסוק: ז'רגון – מה יעשה אז מר אוסישקין? אל מי יפנה לעזרה? אל ה"מקל והרצועה" של ה"שטאב" שבטל באלף? או אולי סומך מר אוסישקין על הנס, שהכניסה אל הטרקלין תהיה גם מכאן ולהבא "טפין טפין" כדי בטול בששים?... אמנם יש עוד בעולם "תרבות ופידגוגיה" – ואולם לדעת מר אוסישקין, תנועת הדבור העברי הרי "איננה כלל וכלל תנועה תרבותית ופידגוגית אלא אך ורק תנועה פוליטית".

אין צריך כלל להיות בלשן, אלא דוקא מעט יותר פוליטי, כדי להבין, שאם נשמיט מתחת הנסיון של תחית הדבור העברי בארץ ישראל ובכל מקום את בסיסו התרבותי והפדגוגי – כי אז יהי ערכו הריאלי, כלומר, הפוליטי, פחות משוה פרוטה. נסיון של תחיה שפה בפה, ואפילו בן שלשים ואפילו בן מאה שנה, אם אין זכותם וכחם של תרבות, היסטוריה וחנוך ועוד כמה תנאים אחרים מסַיעים לו, איננו בלתי אם צל עובר וחלום יעוף - מין אֶסְפֶּרַנְטוֹ, ולא "חזיון מוחשי" ו"עובדה של חיים", כמו שרואה מר אוסישקין בחלומו. רוח מצויה אחת יכולה להפך על פיה את כל "הקערה" ולא יצילוה שום חשבונות וצרופים של פוליטיקה.

"כך היה בביהם ובאונגריה" – כך ולא כל כך! שם יש שפת דבור ממש, ובפי ההמון ממש, ומשתדלים בכח המדיניות לעשותה לשפת התרבות והחנוך. אצלנו – חלוף הדברים: ה"יש" היחידי שלנו הוא לפי שעה רק שפת הספר והתרבות, ובכח החנוך אנו שואפים להפכה לשפת הדבור. את ההבדל הזה אין שום פוליטיקון רשאי לשכוח, הרכוש הריאלי היחידי שיש לנו לפי שעה בעין – הוא דוקא שפת הספר, דוקא התרבות, דוקא החנוך. ומי שמבטל בשאלת השפה את ה"בעין" ובונה על ה"אין" – לא רק בלשן איננו, אלא הוא – אוי ואבוי! – גם פוליטיקון גרוע.

הפוליטיקון הגמור יבין, שאם לדבור ולהמוניות גרידא – כחה הפוליטי של כל שפה אחרת המהלכת בין היהודים – שפת המדינה וכל שכן הז'רגון – יפה פי אלף מכח העברית אפילו לגבי ארץ ישראל. ובאמת, הרצל, למשל, ששאל בתם לבבו: "בי אדוני, הגידו לי מה זאת תרבות עברית?" – הוא דלג ב"אלטנַיְלאנד" שלו בקלות נחמדה על כל הענין של שאלת השפה. היהודים יושבי אלטניְלאנד שלו מדברים בשפות שהביאו עמם מארצות מגוריהם: בגרמנית, בז'רגון, וכו' – וכדין! מי שאינו יודע מה זאת תרבות עברית, ממילא אין לפניו גם לשון עברית. אבל מר אוסישקין, שמצד אחד הוא כופר בכל לשון אחרת מדוברת, ומן הצד השני "תנועת הדבור העברי איננה כלל וכלל תרבותית או פידגוגית" – מה ישאר אפוא בידו הוא? לא כלום! דרי ה"טרקלין" שלו יהיו מחויבים להיות חרשים ואלמים!

הפוליטיקון הגמור, המבין ערכם של דברים לא יהא אץ וקוצץ לפני קהל "הגנה" דבור מפוצץ מעין זה, ש"לפטפוט" של ילדים בגן, או לשלט בשוק בעברית משובשת יש ערך הרבה יותר גדול במובן הפוליטי מאשר להספר היותר חשוב בדור האחרון - ל"מורי נבוכי הזמן" או מאשר ליצירה שירית. הוא לא יאמר כזאת לא מיד, בשעה שמלבד אותו הספר אין בידינו כלום, ואפילו אם יש מעין פטפוט ומעין שלט משובש, הרי הכל בא לפי שעה מכחו של אותו ספר ונסמך עליו וניזון ומקבל חיותו הימנו ובלעדיו לא תצויָר מציאותם כלל וכלל; והוא לא יאמר כזאת גם לאחר זמן, כשנזכה באמת – מי יודע אחרי מתי עוד – לדבור גמור, ממשי, טבעי, דבור נושא את עצמו, כמו שלא יעיזו לאמר כזאת הגרמני, הצרפתי, האנגלי ביחס לשפתם ולספרותם הם. הפוליטיקון איש התרבות יבין, כי הַקְבלה כזאת – פטפוט ילדים לעומת ספר של הֶגֶל, למשל, ושלט משובש לעומת יצירה שירית – אפילו במובן הפוליטי, היא הקבל תפֵלה בכלל, לפי שהיא ריקה מכל תוכן ממשי, וממילא אינה אלא פַּרַדוֹכְּסְ גס ובאנאלי. משל למי שיאמר: "יפה מנה קטנה של שמן קיק לקיבה מקולקלת במובן המדיציני משור פר מקרין מפריס". עוד פסיעה גסה רק אחת בהקבלה זו – ו"החכמה העמוקה" שבה תובן על נקלה: וספר התנ"ך? היש לו לזה "ערך פוליטי", או פטפוט והשלט המשובש יש להם, כלשונו המשובשת של מר אוסישקין, ערך "פוליטי הרבה יותר נכבד" ממנו? וכי דברים כאלה נתנו למדידה? וכי כך מודדים אותם? מר אוסישקין, שזוכר את ה"דאטה ההיסטורית" של מכתב בן יהודה ה"היסטורי", אולי יזכר עוד מכתב היסטורי אחר, שכתב באותו הזמן עצמו, בשנת 1870, גוי אחד, ורֵינאן שמו, לגוי אחר, ושמו שטרוֹס, ושם נאמר: "כי דאנטה, פטרארקי ואמני הריניסאנס יסדו את אחדות איטליה, וגיתה, שילר, קאנט והֶרְדֶר יצרו את ארץ האבות בגרמניה"? היש בכחו להבין, לפחות, דברים כאלה? תמיהני. וכל שכן שלא יבינו, לא הוא ולא שכמותו, אם יֵאמר להם – הה שמים! – כי אפילו "אלה הסופרים" הלועגים, כביכול, לדבור העברי, כמנדלי, פרץ ופרישמן – ערכם לגבי תחית האומה והלשון גדול הרבה עד לאין שעור מכל הפטפוטים והשלטים המשובשים, ואפילו מן המאמרים המחוכמים של הקברניטים בשאלת ההברה גם יחד. לא, הם בשום פנים לא יבינו!^[1] עיניהם של אלה הלא סתומות מראות את המנהיג האמתי, ואף אם נעלם, של אנית הפוליטיקה – את הרוח, ולבבם הלא ערל מהבין כי בלעדיו כל מפרשיה כלם אינם אלא סמרטוטים מתים. לא כן הפוליטיקון הגמור ואיש התרבות. הוא יבין ויבין שכל "תחיה", וכל שכן תחית שפה, העומדת "אך ורק" על פרוגרמה פוליטית ואינה ילידת פנים, צרך נפשי עמוק, זעקת נשמה של דורות לשלמות פנימית, סוף דבר, הכרח תרבותי – "תחיה" כזאת ערכה הפוליטי היא קלפת השום. גם פטפוט ילדים ושלט משובש, כדי שיהיו "אמת פוליטית", מוכרחים להעשות תחלה "אמת נפשית", ובלעדי זאת יהפכו לקומֶידיה תפלה, שכחה הפוליטי שוה לכחם הקטלני, למשל, של כלי תותח מצוירים על הנייר או לכחם הממוני והמשפטי של שטרות מזויפים. הפוליטקון איש התרבות ורחב הלב והעין לא יבין בכלל, מה היא אותה ההקלה של פוליטיקה לעומת תרבות. וכי הפוליטיקה עצמה, במשמעה הרחב, אינה בכלל תרבות? וכי התרבות עצמה אינה בכלל פוליטיקה? הפוליטיקון בהיר העין יבין לבסוף, כי כל אותה המדיניות שמתאמרת להעשות אפוטרופיָה ולשית כפה על ה"תרבות" על מנת לשעבד את זו לצרכיה ולא להשתעבד לה – מדיניות כזאת סופה להעשות אַנָסית, ועם שומר נפשו ואשרו ירחק ממנה. אשרו הגמור של העם תלוי לא במעשה תקפם וגבורתם של "קברניטיו", אלא בהתפתחותם החפשית – חפשית לחלוטין – של כל כחות נפשו ופנות חייו. רוח העם הוא האדון היחידי והוא המחוקק, והפוליטיקה אינה אלא שמש ומשרת שמח לעשות רצון קונו, ולא להפך. ופוליטיקאי כזה, בגשתו אל "בית היוצר" של תרבות העם, ישל נעליו תחלה ולא יכנס לשם בסנדל מסומר, ובבוא לפניו שאלה כ"שאלת ההברה", למשל, יאסוף ידיו ממנה, בהבינו כי שאלה ממין זה אינה נפתרת לא באגרוף ולא בדבור מפוצץ ולא בקומץ של "ראשי המטות", אלא על ידי אלפי תנאים וגורמים אחרים ובכחם של חקי ברזל תקיפים, תקיפים אפילו מ"כח רצונם" של קברניטים, דבר שידוע לכל מאן דבעי למידע – מלבד לקברניטים שלנו.

ואם אחרי כל אלה תציק לכם אליבא דמר אוסישקין הקושיה החמורה: ובאמת מדוע לא לשון מדוברת ממש, ובפי ההמון ממש? אם "המדיניות זהו ההמון, זהו הדבור" – הרי "היוצא מזה" מובן מאליו לכל תינוק, ושום קפיצה הגיונית אל ה"קומץ" ואל ה"טרקלין" לא תבטלהו?...

מר אוסישקין כפוליטיקון מובהק, נזהר מנגוע בשאלה זו בפירוש, אבל בדרך הבלעה הכין תשובה לה. ושוב בצורת אפוריסמוס:

"כל האידיאולוגיה של שפה זרה (קרי ז'רגון) בתור שפה לאומית – אומר הוא בהדגשה – היא זנות רוחנית. »והיה מחניך קדוש« - זהו הצווי המוחלט בזמן שעם מתכונן לרשת את ארצו ומדינתו".

ההדגשה היא של מר אוסישקין. מכלל, שמיחס לדבר זה חשיבות מיוחדת, ערך מכריע – ובצדק! שום נמוק ממשי אחר מלבד זה אין למצוא בכל דברי מר אוסישקין. אבל אם כן, יואל נא מר אוסישקין להודיע: מתוך איזה אוצר לקוח נמוק זה? משל המדיניות או משל התרבות? "זנות רוחנית", "מחנה קדוש" – כלום לשון הפוליטיקה היא? כלום הפוליטיקה נכוית מדברים כאלה? הפוליטיקה – קַיְמא לן – ריאליסטית היא, ואין לה אלא מה שידה ממששת. אם דבור – דבור גמור, ואם המון – המון ממש. כלומר, שוב אותו הז'רגון. לפוליטיקה יש מלבד זה צווי מוחלט שלה: אל תשגה בחלומות. ואם, תחית הדבור "איננה כלל וכלל תנועה תרבותית פדגוגית" – מה צדקה לו, לבעל הדעה הזאת, להשתקשק בכלי זין שאינם שלו ושהוא מבטלם למפרע?

אין זאת כי אם מרגיש גם הוא במעמקי לבו, שלא מדעת, כי נמוק זה, שהוא כלו תרבותי, הוא משענתו האחת הממשית, בית מנוסו האחרון, ואם כן, אך לשוא נחפז הקברניט לטפס ולעלות על כסא הוראה, שאינו מזומן לו. לפי שעה יואיל לפנות את הכסא לבעליו הגמורים – לאנשי התרבות והפדגוגיה. הם יורו, והפוליטיקה, אם בת תרבות היא, תשמור לעשות.

י"ב טבת התרע"ט, אודיסא.

הערות שוליים

1. ראוי להזכיר כאן לדורות, כי לפני שש שנים בערך, נפסל ראש יוצרי לשוננו ומחייה מנדלי מו"ס לחברוּת של כבוד ב"חובבי שפת עבר" באודיסה, בעטיו של מר אוסישקין, וזמן מה אחר כך – גם ב"ועד הלשון" בירושלים בעטיו של בן יהודה.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).