תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק מא
הדבור הקדוש החמישי כבד את אביך ואת אמך. ועם כי הדברות הראשונות שהיו על לוח אחד כולם מדברים בו יתברך, כבר אמרנו כי הדבור הזה שייך גם כן אל השם יתברך כמו שאמרו חכמינו ז"ל. ובקדושין (ל"א ע"ב) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני וכו' ובזמן שמצער אביו ואמו אומר הקדוש ברוך הוא יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם צערוני ע"כ. פירוש דבר זה בשביל כי הוא יתברך עלה לאדם שהוא עלול, ונקרא גם כן על האבות שם עלה ומשתתפים עם השם יתברך בתולדת האדם שהוא יתברך והאב עלה לאדם אשר הוא עלול, לכך כל השותפים בו נקראים בשם עלה. ולכך רב יוסף כאשר שמע כרעיה דאמיה שבאתה אליו אמר איקום מקמי דשכינתא דאתיא, ודוקא על האם אמר כך כי האם נמשכת אחר הבן ביותר והיא עמו כמו השכינה שהיא עם הנבראים, ולכך קאמר איקום מקמי שכינתא דאתיא ומתחברת לבנה כמו השכינה שמתחברת לנבראים ממנה והבן זה. ודווקא כמו זה שלא היתה האם אצלו ונתגלית אליו ולכך אמר איקום מקמי דשכינתא דאתיא, ומפני כי השיתוף הזה שנקרא על האבות שם עלה עם השם יתברך שהוא עלה אל הכל, ובודאי אינם שוים לגמרי מכל וכל רק כי בצד מה האם נקראת עלה ולא שתהיה עלה לגמרי, לכך בפעם הראשון יש עליה שם עלה כאשר נגלית אליו האם אמר איקום מקמי דשכינתא, ועם כי הדברים האלו נראים מבוארים בעצמם אין הדבר כך אבל הם דברים עמוקים. ולכך אחר דבור זכור את יום השבת לקדשו שהזהיר שנדע כי הוא יתברך פועל הכל והוא העלה כללית, הזהיר לכבד האבות שהם עלה פרטית לעלול זה בפרט. ונכתב זה עם חמש דברות ראשונות כמו שאמרנו כי הדבר הזה שייך אל השם יתברך, ואם מכבד את אשר משותף עמו יתברך בפועל שלו כאלו כבד הקדוש ברוך הוא ולפיכך ראוי שיהיה דבור כבד בלוח בדברות שהם שייכים אל השם יתברך. ואחר שהשם יתברך צוה במצות זכור את יום השבת לקדשו, לומר כי הוא יתברך פעל העולם ולא נמצא העולם במקרה כמו שחשבו הרבה בני אדם כי כל המציאות הזה במקרה קרה, ולכך ציוונו בשבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, להודיע כי לא היה מציאותו במקרה כי אם היה מציאותו במקרה מן הפועל לא נקרא זה פועל כלל, כי דבר זה מבואר לכל, כי כל פועל במקרה אינו נקרא פועל שהרי אמרו (שבת מ"ט ע"ב) דבר שאינו מתכוין מותר בשבת כמו שאמרו (שם) גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין, וכל זה מפני שלא יתיחס אל האדם שעשה פעל כאשר פעל במקרה, וכאשר אנו מעידין כי הוא יתברך ברא העולם בששה ימים ונח ביום השביעי אי אפשר לומר שהיה פועל העולם במקרה כמו שהתבאר. ואחר שציוונו שנדע שהוא יתברך פעל העולם ואינו במקרה, עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים, הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל וציונו לכבד את האבות, ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה אין כאן כבוד אבות כי האבות הם עלה פרטית, ולכך מי שמכבד האבות מעלה אני עליהם כאלו כבדוני כי דבר זה כבוד גם כן למי שמשותף בתולדה זאת שלא באה התולדה במקרה, ואין כאן מקום להאריך, סוף סוף ראוי שיהיה דבור זה עם חמשה דברות הראשונות. ובמצוה זאת כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ופירשו חכמים (חולין קמ"ב ע"א) למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב, וכן כתיב בשלוח הקן. ויש לשאול למה באלו שתי מצות מפורש בהן למען ייטב לך יותר משאר מצות. ויראה כי דרך התורה לכתוב הדבר שהוא יותר ידוע כי מצות שלוח הקן ראוי שעל ידה יזכה האדם לטוב, וזה כי כאשר משלח האם דבר זה הוא קיום ישוב העולם שאין מחריב הקן לגמרי רק ישאר האם לעשות עוד קן אחר, והמקיים מציאות העולם הוא דבק בטוב ולכך כאשר נמצא העולם מן השם יתברך אמר בכל אחד כי טוב וההעדר הוא רע, ומאחר שהוא דבק בקיום המציאות שהוא טוב ראוי לו המציאות שהוא אריכות ימים וגם ראוי לו הטוב, כי המציאות הוא טוב כמו שאמרנו לכך נאמר בזה למען ייטב לך והארכת ימים בשביל זה, וגם בשביל זה נזכר למען יאריכון ימיך אצל כבוד אב ואם שהמכבד האב והאם אשר הם סבה למציאות לכך ראוי לו המציאות גם כן שהוא אריכות ימים, מפני כי המציאות הוא טוב כמו שנזכר בכל הנמצאים במעשה בראשית כי טוב ולפיכך הוא זוכה אל הטוב. ותדע כי אלו ב' מצות כבוד אב ואם ושלוח הקן, המכבד אב ואם הוא דבק בדבר, שהוא סבה אל המציאות כי האב והאם הם סבה אל המציאות, והמשלח האם דבק בקיום המציאות שאינו נוטל האם על הבנים והיה זה חורבן הקן ובזה ששולח האם דבק בקיום המציאות, והמציאות צריך אלו שניהם דהיינו אל ממציא ואחר שנמצא צריך אל קיום ולפיכך נאמר באלו שניהם טוב ואריכות ימים, והבן זה:
ובקדושין שם בעי מניה מרב עולא עד היכן כבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה ארמי אחד לאביו באשקלון ודמה בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים רבוא והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו. אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתינה שמו פעם אחת בקשו חכמים אבנים לאפוד בס' רבוא. ורב כהנא מתני בשמונים רבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו, לשנה אחרת נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר יודע אני שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אלא איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, וכששמעו חכמים דבר זה אמרו אם מי שאינו מצווה כך מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סירוקין של זהב והיו יושבין גדולי רומי ובאת אמו וקרעה ממנו וטפחתה על ראשו וירקה בפניו ונפל קורדקסין שלה והושיטה לה שלא תצטער ע"כ. ביאור ענין זה החכמים האלו באו לבאר עד כמה השכל מחייב מצוה זאת, כי מצוה זאת בפרט מחייב אותה הדעת והשכל שיכבד האדם הוריו שהביאו אותו לעולם כמו שאמרנו, ולפיכך בא ללמד ענין מצוה זאת מן עכו"ם שאין עכו"ם מקיים המצוה בשביל שנצטוה עליה רק מה שיגזור השכל בלבד. ואמרו כי פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בס' רבוא וכו'. וידוע כי השעור והמספר שהוא יותר רב הוא ס' רבוא, כי מספר זה זכרו בכל מקום על ההפלגה, ומה שמספר הזה יורה על ההפלגה ביותר נתבאר בכמה מקומות ואין כאן מקום זה, והנה השכל גוזר כבוד אב ואם שאף אם מגיע לו ביטול משא ומתן היותר גדול בהפלגה אין לו לבטל מצות כבוד אב ואם, ורב יהודה אמר שמואל בא לבאר כי השכל גוזר שאף אם בא לו הפסד גדול על ידי קיום המצוה לא יבטלנה, כי מה שהיו מבקשים פרקמטיא בס' רבוא אין זה בטול שכר רק שהוא משא ומתן גדול אבל אין הריוח ששים רבוא, ולכך אמר כי יותר מזה מחייב השכל אף אם יבא הפסד גדול בעד ששים רבוא שהוא הפסד היותר גדול כמו שאמרנו, כי האבנים שהם צורך האפוד הדרך להעלות בדמיהן יותר מפני שצריך להם הרבה, והיה השכר בהן ששים רבוא ולא היה רוצה לצער את אביו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו גם כן שנולד לו פרה אדומה בעדרו, וידוע כי פרה אדומה הוא חוק לגמרי ואין השכל יכול להשיג המצוה, ואילו כבוד אב ואם השכל מחייב אותו לגמרי, ומפני שהיה מקיים מצות כבוד אב ואם שהשכל מחייב לגמרי נולד לו פרה אדומה בעדרו, שאלו שניהם הם חוק ומשפט, כבוד אב ואם הוא משפט כי כך ראוי במשפט, ופרה אדומה הוא חוק והם מתחייבים זה מזה ונתלים זה בזה כאשר ידוע לחכימין. ומה שאמר רב כהנא בשמונים רבוא שכר, סבר כי האפוד הוא לכהן אשר הוא משמש בשמונה בגדים, ולכן שייך לאפוד מספר שמונים, ובהך סברא פליגי כי מי שסובר ששים רבוא סבר כי המספר הזה מתיחס אל הרבוי ביותר, ומי שאמר בשמונים רבוא סבר זה המספר מתיחס לאפוד. ורב דימי מבאר כי דבר זה אין צריך לומר שכל כך הוא גדול מצות כבוד אב ואם, אבל דבר זה יותר כי אף אם האב והאם מביישין אותו בתכלית לא יאמר כי מכבדי אכבד, ולכל הפחות אם מביישין אותו אין מוזהר על כבוד שלהם, על זה אמר כי השכל גוזר אף אם האבות מביישין אותו בתכלית הוא יכבד אותם, ולכך אמר כי מעשה בדמא בן נתינה שהיה לבוש וכו' ועם גודל הביוש שהיתה מביישת אותו נהג בה כבוד וכל דבר זה השכל מחייב וגוזר, ולכך מביא ראיה מן הגוי אשר היה מקיים מצוה זאת מפני החכמה והשכל. ויש לתמוה שכל הדברים האלו הגיעו לדמא בן נתינה מה שהיו חכמים מבקשין פרקמטיא בעד ששים רבוא ועוד היו מבקשים אבנים לאפוד בעד שמונים רבוא, ועוד היה יושב בין גדולי רומי וכו' וכל זה הגיע לדמא בן נתינה. ואפשר כי לא כל הדברים הגיעו לדמא בן נתינה, רק לעולא שבקשו חכמים פרקמטיא בעד ששים רבוא בלבד, ולשמואל שבקשו אבנים לאפוד, ולרב דימי שהיה יושב בין גדולי רומי, וחולקים הם בזה. ועל דעת הכל הגוי היה זריז במצוה זאת, כי מצות כבד מחייב אותו הדין והשכל מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל. אמנם יש לדעת עוד כי האומות שהם נזהרים יותר במצוה זאת ממה שישראל זריזים במצוה זאת הוא דבר עמוק, והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם, וזה שאמר הכתוב (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. שהיה מכבד את אביו בצידו. ובמדרש (דברים רבה פ"א) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני כששמשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים, ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות ע"כ. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצוה כמו זאת, אבל דבר זה ידוע כי הוא מורה על דין גמור ויצא מיצחק שמדתו דין, וידוע כי כל התולדות באים לעולם במדת הדין כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלקים, ומפני כך עשו שכל מדתו היה מדת הדין הוא בפרט היה מוכן לזה שהיה דבק לגמרי באביו כאשר אביו הביא אותו לעולם במדה זאת שהוא מדתו והבן זה. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצוה שהדין מחייב אותה יותר מן כבוד אב ואם שהדין מחייב אותה לכך ומכל שכן עשו שהיה כל מעשיו מדת הדין מוכן ביותר למצוה הזאת. ויראה כי חכמי האמת רמזו סוד הזה במה שהזכירו שם דמא בן נתינה, כי לשון דמא הוא לשון חיוב בכתוב כאשר בא לומר שהוא חייב יאמר (ויקרא כ') דמיהן בם, (שמות כ"ב) אין לו דמים. ומפני שכל דבר שהוא חייב לעשות השכל נותן אותו לכך נקרא דמא בן נתינה כלומר שהוא נמשך אחר החיוב ואין עושה דבר רק שהוא מחויב שהשכל דברים אלו תעמוד על נותן ומחייב ואינו מוותר אף על פחות משוה פרוטה, ולכך הוא נמשך אחר כבוד אב ואם שהשכל נותן ומחייב אותו ביותר, כי כך הוא מדת בן נח שהוא נמשך אחר דבר שהשכל נותן ומחייב ואינו מוותר דבר כאשר ידוע. אבל לעשות מצות השם יתברך אף כי הם במדת הדין מפני כי אינם כל כך במדת הדין הגמור כמו כבוד אב ואם שאין שכל האדם מחייב אותם לכך אין מקיימים אותם ולכך נקרא הגוי דמא בן נתינה. ונוכל לומר כי לא גוי אחד היה רק שהגוי נקרא כך על שם מדתו שיש בו, ומזה הוא נמשך ביותר אחר מצות כבוד אב ואם שהוא דבר מחויב והשכל נותן ומפני שכל נותן יש לו מקבל והמקום הוא המקבל הדבר נקרא המקום בשם אשקלון מלשון שקל והוא קבלה ולקיחה, וכאשר תבין דברים אלו לא יהיה לך ספק בדברים אלו. והעד הנאמן על כל הדברים אשר אמרנו במכילתא (בשלח ויסע פ"א) שם שם לו חוק ומשפט חוק זה שבת משפט זה כבוד אב ואם, ובודאי מה שקרא שבת חוק מפני שהשבת חוק לאדם שלא יעשה מלאכה רק ששה ימים ולא יותר אבל למה נקרא כבוד אב ואם משפט, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי הידיעה והשכל מחייב מצוה זאת יותר משאר כל המצות לכך נקרא מצות כבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצות כבד את אביך ואת אמך בדבור החמישי ומשם קבל עשו כחו ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דבור החמישי: