תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק לט
הדבור הקדוש השלישי לא תשא את שם ה' אלקיך. וכבר בארנו כי ראוי שיהיה הדבור הקדוש הזה אחר לא יהיה לך, כי החוטא בדבר זה הוא חוטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך, ואין חטא זה בעצמו כמו שהוא עושה לעצמו אלקים אחרים שהוא ממעט במציאותו כאילו אין השם יתברך הכל כמו שהתבאר אבל החוטא בשמו אינו כופר בו לגמרי גם אינו ממעט ממציאותו, ומכל מקום הנשבע לשקר מחלל שמו וכבודו יתברך כדכתיב (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך וכבודו יתברך הוא לעצמו, ולפיכך הוא אחר לא יהיה לך:
תנן בשבועות (כ"ט ע"א) איזה שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לאדם אומר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אומר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב וכו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ע"כ. ומדכתיב לשוא לשוא שני פעמים מרבה שבועת שקר, כגון שנשבע שדבר זה היה כן ולא היה כך דהוי בכלל שבועת שוא. ואמרינן שם (ל"ט ע"א) שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ואומרים הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא את שם אלקיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרך אלא קרובים שנא' ומבשרך אל תתעלם וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו שנ' אלה וכחש וגו' וכתיב על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולים לו שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין מיד שנאמר והוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, והוצאתיה לאלתר ובא אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע לשקר כמשמעו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלים אותן שבועת שקר מכלה אותן וכו'. הנה בא לבאר ענין השבועה שמשקר בשמו יתברך. דע כי יש בשבועה צד חמור וצד קל, צד קל שבו שאינו דומה לכופר בעיקר ועובד ע"א, כי הכופר בעיקר כופר לגמרי, וכן לא יהיה לך הוא ממעט מציאותו יתברך, ואילו הנשבע לשקר במה שנשבע בשמו לשקר אין זה כפירה בעיקר עד שלא יהיה מציאות ח"ו אליו או שהוא ממעט מציאותו, רק שהוא חוטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך וכמו שאמר הכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך אני ה', כי הנשבע בשמו לשקר אינו ממעט ממציאות השם יתברך רק שחוטא בשמו ומחלל כבודו שנשבע בו יתברך, זהו צד קל שבו. אמנם צד החמור שבו וזה כי כל החטאים אף הכופר בעיקר וכן ע"א אשר החטא בו יתברך מכל מקום האומר ח"ו אין אלקים (מ"מ) אין זה ממעט ממציאותו יתברך, אבל כאשר יש אלקים והוא חוטא בשמו כאשר נשבע בשמו לשקר דבר זה ענין אחר והוא יותר חמור, במה שזה מחלל שמו המורה על עצמו והוא מחלל שם כבודו. משל זה מלך מולך במדינה ועיר אחת מורדת בו וממליכים בלב אחר למלך, ועיר אחרת מורדת במלך מבזה את כבוד המלך ואומרת כי המלך הזה מלך של שקר ואין בו אמתות כלל. הנה העיר הראשונה אף על גב שמרדה במלך והמליכה בלב אחר, מכל מקום לא עשתה דבר אל המלך בעצמו רק מפני שהמליכה מלך אחר עליה, ודבר זה מצד המקבל שמקבל עליו מלך אחר. והעיר השניה לא מרדה במלך להמליך אחר אבל אמרה כי מלך שקר הוא וחללה כבוד המלך בעצמו ודבר זה יותר חמור מצד זה שהיא חללה שם כבודו. ולפיכך מיוחד חטא זה של הנשבע לשקר בו יתברך מכל החטאים, בכל הדברים אשר זכרו חכמים שאמרו שכל העולם נזדעזע כאשר אמר לא תשא את שם ה' אלקיך, מאחר שעצם החטא הוא בו יתברך בגודל כבודו, דבר זה הוא הזדעזעות כל העולם כי כל העולם הוא כבודו וזה הזדעזעות כל העולם. ובחטא הזה נאמר כי לא ינקה ה' מה שלא נאמר בכל החטאים, שכל החטאים נאמר בהן ונקה כאשר ישוב בתשובה וישנה את מעשיו ממה שהיה כשהיה בחטאו אז מנקה השם יתברך לשבים, וכאן כתיב לא ינקה אף אם עשה תשובה. הנה דבר זה כאשר תדע ענין השם שהוא מהות השכלי, ומאחר שחטא בדבר כמו זה שהוא שכלי והשכל אין לו שנוי ולפיכך בעבירה של שבועת שוה נאמר לא ינקה ה' מאחר שהחטא הזה הוא בשם שהוא המהות השכלי אשר הוא עומד בלי שנוי. ומפני כך גם כן נפרע ממנו וממשפחתו, כי מאחר שחטא בשם אשר שמו אינו חל על האדם פרטי, כמו שהתבאר דבר זה אצל מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ד ע"א) שאמר דוד שיהיו אומרים אלקי דוד כי השם יתברך מיחד שמו על הכללי לא על הפרטי ודבר זה מפני כי השם הוא המהות השכלי אשר אין השכל פרטי רק כללי. ולכך בחטא הזה נפרע ממנו וממשפחתו ומכל העולם כמו ששמו יתברך הוא בכל העולם, ומכל מקום הוא ראשון להיות נפרע ואח"כ משפחתו ואח"כ כל העולם. ומזה הטעם כל העבירות יש לו זכות תולה לו עד שנים ושלשה דורות אבל בשבועת שקר נפרע מיד, כי החטא הוא במהות השכלי אשר המהות השכלי אינו תחת הזמן כמו שידוע מענין השכלי אשר אינו תחת הזמן ולכך נפרע בחטא הזה מיד ואינו ממתין כלל. ואל יקשה לך הרי אנכי ולא יהיה לך הוא כופר בו יתברך, מכל מקום לא נחשב החטא הזה שחטא במה שהוא יתברך אלקים כי מה יפעל באלהותו יתברך כמו שאמרו למעלה אבל זה מחלל שם כבודו בעצמו, ולכך אמר שנפרע מן הנשבע מיד ואינו תולה בזמן והדבר הזה ברור. וכן מה שאמר דבר שאין אש ומים מכלה אותו שבועת שקר מכלה אותו, באור זה כי האש והמים פועלים מצד איכות שלהם הגשמי והנשבע לשקר בשמו אשר השם הוא המהות השכלי פועל בחוטא ובודאי דבר זה יותר מן פעולת אש ומים אשר הם הפועלים מצד איכות שלהם הגשמי, וזה שאמר דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, כי לפעמים אינם יכולים לפעול כאחד מצד איכות שלהם אבל שבועת שוא מכלה אותו כי שמו ית' שמורה על מהותו ית' פועל כאחד ומכלה הכל, והבן הדברים האלו מאד מאד ואין להאריך יותר:
והנה התבאר לך ענין שבועת שוא ופירוש לא תשא, בין הנשבע בשמו לשקר, או הנשבע שבועה לבטלה כגון הנשבע על עמוד של אבן שהוא אבן זהו הנשבע שבועה לבטלה, הכל הוא בכלל לא תשא שם ה' אלקיך לשוא. וכשם שהנשבע לשקר הוא מחלל כבוד שמו ותהלתו כן מחלל גם כן הנשבע שבועה לבטלה או המברך ברכה שאינה צריכה גם כן הוא עובר בלא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, מפני שהוא מצרף שמו הגדול והנורא אל דבר שאינו או דבר של בטלה הוא בכלל לא תשא. אבל מי שמזכיר שמו יתברך בחנם ושלא לצורך, על זה אמר בפרק קמא דנדרים (י' ע"ב) אמר רב חנן כל השומע הזכרת השם מחבירו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו בנדוי שכל מקום שהזכרת שם מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ע"כ. ובפרק קמא דתמורה (דף ג' ע"ב) אמר שם שיש עשה בהזכרת שם שמים. ופירוש זה מה שאמר שכל מקום ששם שמים מצויה שם עניות מצויה, ודבר זה כי העושר הוא ברכה של קניני עולם הזה, וכבר בארנו בחבור גבורת ה' בכמה מקומות כי הדברים אשר הם שייכים לעולם הגשמי הם בורחים ומתרחקים מן הדברים העליונים הנבדלים, ולכך נתנה התורה במדבר ששם הכל חרב ולא נמצא דבר במדבר רק היא עניה וחסירה מכל כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות. ולפיכך המזכיר שם שמים הרי זה הוא מחרים ומאבד ממנו ברכה של עולם הזה שלא יתחברו ביחד הדברים הנבדלים והדברים אשר הם ראויים אל העולם הזה ואין דבר יותר קדוש משמו יתברך, ולכך עניות מצויה עם הזכרת שם שמים. ודבר זה דוקא כאשר מזכיר שם שמים ולא היה צריך שאז אין השם יתברך שייך על עולם הזה והוא יתברך נבדל מן העולם הזה ומאבד ומחסר ממנו כל טובות עולם הזה. אבל כאשר מזכיר שם שמים לצרכו אז נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, כי לא שייך לומר כי שמו יתברך נבדל מן העולם כי בודאי העולם הוא תלוי בו יתברך וממנו הכל וכל אשר הוא בעולם הוא ממנו, ואין השם יתברך נבדל מן העולם רק כאשר הוא מזכיר שלא לצורך ואז אין להזכרת השם שייכות אל העולם, ולפיכך מביא עניות וחורבן כי אין לשם הקדוש הנבדל שייכות אל דברי העולם הזה. וקאמר שצריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו חייב נדוי. ומפרש הטעם כי ראוי הוא לנדוי מפני שעניות והמיתה שניהם שוים שהרי אמרו חכמים עני נחשב כמת ומפני כך ראוי לנדותו שנדוי גם כן כמו מיתה שהרי אמרו מאי שמתא שם מיתה, וכיון שראוי לו העוני והעוני הוא כמו מיתה יש לנדותו שזהו גם כן מיתה. ולכך הביא אחר כך מיד דברי רשב"ג כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, והנדוי הוא נתינת עיני חכמים בו ולכך נחשב הנדוי כמו מיתה, ומפני זה אם לא נדה אותו חייב הוא נדוי שכל אשר ראוי שיעשה לכבוד השם יתברך שינדה אותו ואם לא יעשה זה הרי לא חס על כבוד השם יתברך ולכך הוא עצמו בנדוי והדבר הזה מבואר:
ובמכילתא לא תשא את שם ה' אלקיך למה נאמר לפי שנאמר לא תשבעו בשמי לשקר אין לי אלא שלא ישבע שלא יקבל עליו להשבע מנין ת"ל לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא עד שלא תקבל עליו להשבע אני לך לאלקים משקבלת עליך להשבע הרי אני לך לדיין ע"כ. פירוש לכך כתיב לא תשא לשון קבלה, ללמוד שמיד שהוא מקבל עליו להשבע והשבועה ההיא שבועת שקר מיד הקדוש ברוך הוא לו לדיין אף על גב שעדיין לא נשבע לו. וזה כי הקבלה להשבע מיד הוא התחלת השבועה, שהרי עיקר השבועה שמקבל גם כן עליו הדבר שנשבע עליו, ולפיכך כאשר מקבל עליו להשבע על דבר מה דבר זה התחלת השבועה רק שהשבועה היא גמר הקבלה ולכך מיד הקדוש ברוך הוא לדיין אליו. ועוד יש בזה שכאשר קבל עליו להשבע הקדוש ברוך הוא אליו לדיין, כאשר השבועה בעצמה אינו דבר מעשה כלל רק הוא דבור בלבד והדבור בלבד קרוב להיות נעשה ולכן מיד שקבל עליו השם יתברך דיין עליו כי קרוב להיות נעשה השבועה, אבל עוד דבר מופלג בזה, ואם לא קבל עליו להשבע השם יתברך נוהג עמו ברחמים ולפיכך נאמר לא תשא את שם ה' שאם לא יקבל עליו להשבע אז השם יתברך מנהיג אותו ברחמים: