תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק לו
התבאר בפרק שלפני זה, שאלו עשרת הדברים הקדושים אי אפשר לומר רק שיהיו ענין אחד שלם מקושרים ביחד כי בגדול החל ובקטן כלה. וזה כי המצוה הראשונה להאמין כי יש סבה והתחלה ראשונה נמצא במציאות, וזה שנאמר אנכי ה' אלקיך וגו', ומי שאינו מאמין בדבר זה הרי הוא כופר בעיקר. ואחר זה לא יהיה לך אלקים אחרים שלא ישתף שום אלהות עמו, אף כי הוא מודה במציאות הסבה הראשונה שהוא התחלת הכל, ואם עובד אלקים זולתו שיאמר אף כי יש סבה ראשונה יש לאדם מנהיג זולת הסבה הראשונה, עובר בזה אזהרת לא יהיה לך. ודבר זה הוא למטה מן הדבור הראשון, כי העובד זולתו אף כי אינו כופר במציאות הסבה הראשונה מכל מקום הוא ממעט מן הסבה הראשונה במה שהוא עובד זולתו שהוא יתברך הכל ואין זולתו, ולכך העובד זולתו אינו נותן אל השם יתברך מדרגה זאת שהוא הכל ואין זולתו. ואחר זה לא תשא, הנה לא יהיה לך ומכל שכן אנכי ה' אלקיך החוטא באלו שנים הוא כופר בעיקר לגמרי או שמשתף עמו זולתו והוא ממעט ממציאותו ית', אבל החוטא בזה שנשבע בשמו לשוא אין כופר בעצם האלהות אבל הוא חוטא בשמו הגדול ומחלל כבודו יתברך, ודבר זה למטה ממי שכופר בעצם האלהות. ואח"כ זכור את יום השבת לקדשו כי השבת מעיד כי יש כאן פועל ובורא הכל, והחוטא בזה הוא למטה מן לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, כי החוטא בלא תשא את שם ה' אלקיך הוא חוטא בשמו ומחלל כבודו יתברך, והשבת אשר הוא מורה כי הוא יתברך ברא הכל, וכאשר אינו מקים מצוה זאת אינו מודה שהשם יתברך פעל הכל, הנה החטא בשבת הוא אחר לא תשא כי לא תשא חוטא בשמו ומחלל כבודו יתברך, והמחלל השבת הוא חוטא בדבר אשר מורה על שהוא יתברך הפועל אשר ברא הכל. ואחר זה כבד את אביך ואת אמך ודבר זה הוא אחר זכור את יום השבת לקדשו, כי יום השבת הוא מורה על הפועל שהוא פעל וברא הכל, אבל האב והאם אינם פועלים הכל רק הם פועלים פרטיים שכל אב ואם הם סבה לתולדה הבאה מן האב, וגם דבור כבד את אביך מגיע אל העלה הוא השי"ת כמו שיתבאר. הרי חמשה דברות הראשונות כלם מדברים בעלה הוא השם יתברך, ולפיכך היו אלו חמשה דברות על לוח מיוחד. ואף כי דבור כבד מדבר באדם דהיינו באב ואם עצמו הוא שייך אל העלה יתברך, דאמרינן במסכת קדושין (דף ל' ע"ב) שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו דומה כאילו דר הקדוש ברוך הוא ביניהם וכבדוהו ובזמן שאין האדם מכבד אביו ואמו אומר הקדוש ברוך הוא יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם כך היו עושים לי ע"כ. ולכך אמר שם רב יוסף כד שמע קול כרעא דאמיה דאתיא אמר איקום מקמי דשכנתא דאתיא ע"כ. הרי כבוד אב ואם מגיע אל השם יתברך כי אחר שהאב והאם משתתפים עם השם יתברך שעל ידי שלשתן נולד האדם, אם מכבד את אביו ואת אמו שהם שותפין עם הקדוש ברוך הוא ביצירה של אדם הרי כבוד זה מגיע אל אשר הוא שותף עמו בבריאה וכאילו כבד הקדוש ברוך הוא. והפך זה המקל בכבודם הוא מקל במי שהוא שותף עם האדם בבריאה, ושם עלה יאמר על שלשתן, ולכך כבוד אב ואם מגיע לכבודו ית', שמי שמכבד אביו ואמו כאילו דר הקדוש ברוך הוא ביניהם וכבדהו במה שהוא יתברך משותף בבריאה הזאת, ועוד יתבאר דבר זה בעשרת הדברות עצמם. הרי לך חמשה דברות הראשונות וכלם הם שייכים בעלה מתחיל בעליון ומסיים בתחתון:
אמנם חמשה דברות האחרונות כולם מה שלא יעשה אל האדם במה שהוא אדם עלול מן השם יתברך. וגם בחמשה דברות אחרונות מתחיל בדבר שהוא יותר עליון וכלה בדבר שהוא התחתון, ולפיכך לא תרצח הוא ראש חמשה דברות אחרונות אחר חמשה דברות הראשונות שהם מדברים בעלה, והחוטא בזה הוא חוטא בעצם מדרגת העלול שנברא בצלם אלקים. ואח"כ לא תנאף ואין החטא הזה במדרגת עצם העלול, אבל הוא חוטא בדבר שהוא השלמת האדם שהוא העלול, כי האשה היא עזר כנגדו והרי היא השלמת האדם, וכמו שדבור לא תרצח הוא מאבד עצם האדם שהוא העלול, כך לא תנאף מאבד דבר שהוא השלמת האדם שהוא העלול נחשב כגופו היא אשתו ולפיכך לא תנאף אחר לא תרצח. ודבר ידוע כי הנקבה היא הנכנסת בגדר האדם דכתיב (בראשית ב') זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, הרי כי הזכר והנקבה ביחד נקרא אדם וכמו שאמרו ז"ל בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ג ע"א) כל ישראל שאין לו אשה לא נקרא אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, ולכך העובר על לא תנאף הרי הוא מאבד ממנו דבר שהוא מגיע אל אנושיותו. ומעתה ראוי שיהיה לא תנאף אחר לא תרצח, כי העובר על לא תרצח הוא חוטא בעצם האדם ומעלתו הוא צלם אלקים, והחוטא בדבור לא תנאף הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם נכנס בגדר האדם. ואחר כך לא תגנוב הוא עוד למטה ממדרגה זאת, כי החוטא בדבור לא תגנוב חוטא שהוא לוקח לרשותו דבר שאינו שלו, ואין החטא הזה מתיחס שחוטא במדרגת האדם עצמו שהוא מפסיד אותו, וגם לא במדרגת דבר שהוא השלמתו שהוא נחשב כגופו לאבד אותו. כי הנואף כאשר לוקח אשתו ומנאף עמה בזה מאבד ומפסיד אותה, כי כאשר נתחברה לאיש אחר אינה עוד אשתו ואסורה עליו, אבל לא תגנוב החטא הזה במה שמוציא דבר מרשות אחר ולוקח אותו לרשותו ואין זה דומה אל לא תנאף. ואחר כך לא תענה ברעך עד שקר שהחטא הזה שלא יעיד שקר, ודבר זה הוא פחות מן לא תגנוב שלוקח לרשותו דבר שאין ראוי לו ולכן הוא קרוב אל לא תנאף שהוא מאבד אשתו ממנו שהיא כגופו, אבל לא תענה ברעך עד שקר שאין זה רק שהוא משנה הענין אשר מגיע לאדם והעיד עליו מה שאינו ואין לוקח דבר ממנו במעשה. ואח"כ לא תחמוד שהחמדה היא בלב והוא עוד יותר מעט, כי הדבור כמו לא תענה יש בו מעשה בשעת הדבור והוא עקימת שפתיו אבל החמדה אינה רק בלב. ואף שאמרו במכילתא (יתרו פרשה ח') דאינו חייב על לא תחמוד רק אם נותן דמים וחומס מה שהוא חומס, מכל מקום התחלת החטא הזה הוא בלב בלבד הוא החמדה ולפיכך נחשב חטא זה בלב וההתחלה הוא עיקר החטא:
ותבין אלו עשרת הדברים, החל אנכי ה' אלקיך הכופר בו כאלו אומר אין השם יתברך נמצא כלל ואח"ז לא יהיה לך שאינו מבטל מציאות השם יתברך לגמרי רק שממעט מציאותו כאשר משתף עמו אחר כמו שהתבאר למעלה, ואחר כך לא תשא כי המחלל כבוד שמו ונשבע בו לשקר אף על גב שאינו ממעט מציאותו כמו מי שהוא חוטא בדבור לא יהיה לך מכל מקום במה שנשבע לשקר ומחלל כבוד שמו הוא ממעט מציאות כבודו אשר הוא על השם יתברך. ואחר כך זכור את יום השבת ממעט הוא מן השם יתברך במה שלא פעל הוא יתברך הנמצאים, ועם שאינו כמו לא תשא את שם ה' אלקיך שמחלל כבודו יתברך שהוא שייך לעצמו יתברך, ואחר כך כבד את אביך שהוא חוטא בעלה הפרטית כי השבת אינו מורה רק שהוא יתברך עלה כללית ולא כן כבד את אביך ואת אמך מורה שיש כאן עלה פרטית כמו שנתבאר למעלה. אמנם חמשה דברות אחרונות, הראשון לא תרצח שהוא חוטא בעצם מציאות האדם שהוא שופך דם האדם, ואחר כך לא תנאף אין החטא הזה בעצם מציאות האדם אבל הוא חוטא במה שהוא השלמת מציאות האדם כי האשה היא עזר כנגדו ואחר כך לא תגנוב שלוקח לרשותו מה שאינו ראוי לו והוא מדבר בגונב נפשות, ומה שלוקח את אחר לרשותו הוא דומה אל לא תנאף שלוקח אשתו ומאבדה ממנו, ואחר כך לא תענה שאין לוקח דבר רק משנה בעדות של חבירו בדבור, ואחר כך לא תחמוד שהוא חומד את של חבירו בלבו, ולכך דבור זה אחרון לכל. והבן הדברים האלו מאד כי הנה לפניך דברים אמתיים אין ספק בהם למי שמעיין בהם, והתבאר לך מה שרצינו לבאר בזה הפרק: