תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק לד
וידבר אלקים את כל הדברים וגו'. במכילתא (יתרו פ"ד) כל הדברים בדבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כך, שנא' וידבר אלקים וגו'. אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך, שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות וחזר ופרשן דבור ודבור בפני עצמו, שומע אני אף כל דברות שבתורה נאמרו כולם בדבור אחד, תלמוד לומר את כל הדברים האלה. הדברים האלה נאמרו בדבור אחד ושאר דברות דבור ודבור בפני עצמו, לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי ר"י. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן ע"כ. באור דבר זה כי אלו עשרת הדברות ראוים היו שיהיו נאמרים בדבור אחד, וזה כי התורה היא סדר העולם וכל סדר מקשר דבר עם דבר עד שהכל נעשה אחד. ובאותיות דרבי עקיבא אמר אלו כ"ב אותיות שבהן נתנה כל התורה כלם הן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקדוש ברוך הוא, ובשעה שבקש לברא את העולם ירדו ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא, זה אומר לפניו בי תברא את העולם וזה אומר לפניו בי תברא העולם, בתחלה נכנס תי"ו ואמר לפניו רבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה. השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לאו מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר והתוית תיו וגו'. מיד יצא תי"ו מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן וכן כל אות ואות ואחרי כולם נכנס בית ואמר לפניו רבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם שבי אומרים ברוך ה' יום יום. השיב הקדוש ברוך הוא הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבל הקדוש ברוך הוא וברא העולם בבי"ת, שנאמר בראשית ברא. ואל"ף כיון שראה שהקב"ה קבל לברא העולם בבי"ת עמד לו לצד אחד ושתק עד שקרא לו הקדוש ברוך הוא ואמר לו לאל"ף מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום. השיב אל"ף ואמר לפניו רבונו של עולם מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום שכל אותיות מחושבין במנין מרובה ואני במנין מועט, ב' בשתים ג' בשלשה וכן כולם ואני באחד, השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לו אל תתירא שאתה ראש לכלם כמלך, אתה אחד ואני אחד והתורה אחת, שאני עתיד ליתן תורה בך לעמי ישראל, שנאמר אנכי ה' אלקיך ע"כ. ועוד יש במדרש (בראשית רבה פ"א) למה בבי"ת שהוא לשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארור ע"כ. והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים, כי ראוי העולם שנברא בב' וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל"ף אין בו רבוי ואילו הבי"ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה ולפיכך מלת ברך כלם אותיות השניות שהם לשון ברכה, הבי"ת באחדים הכ"ף בעשיריות הרי"ש במאות, שמן השני התחלת הרבוי שהוא ברכה, וארור התחלתו באל"ף כי האל"ף הוא אחד ואין באחד רבוי שהוא ברכה. וזה שאמר כי העולם נברא בבי"ת מפני שהוא לשון ברכה ולא נברא באל"ף שהוא לשון ארור, כי בריאת עולם הוא הרבוי שהוא מן השם יתברך ראוי שיהיה נברא בבי"ת שהוא התחלת הרבוי והברכה ולא באל"ף, שהבריאה היא הברכה בעולם ואיך יהיה נברא באל"ף שאין בזה ברכה כלל רק סימן ארירה, אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר מכל מקום הב' הוא התחלת הרבוי כאשר היה בתחלת בריאת העולם התחלת הרבוי. ולפיכך השיב כי אין לברוא העולם בתי"ו, אף שהתי"ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי"ו יש בה לעתיד ליתן התורה, שנאמר תורה צוה לנו משה, פירוש זה כי התי"ו הוא תכלית כל האותיות והיא בסוף, ולכך אמר תורה צוה לנו משה. כי משה עלה אל המדרגה האחרונה שהיא סוף כל המעלות והוריד לנו התורה, ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי"ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך שודאי יש לה תכלית שהוא טוב כמו בתורה שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר, ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה, ולכך נאמר והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'. לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה, ובריאת העולם שהוא הטוב בלי רע אין להתחיל בתי"ו שמורה על התכלית. אבל הב' מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה שהיא התחלת הרבוי, ואם הב' הוא משמש לרע מכל מקום דבר זה עצם הב' שהיא אות שני שהשני הוא התחלת הרבוי והוא עצם הברכה, ואף כי הב' משמש גם כן לרע אין זה רק במקרה ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם, ולפיכך אמר שבו ראוי לברוא העולם שכל יום ויום אומרים ברוך ה' לעולם אמן ולכך ברא והשביע ממנו העולם בשביל שהוא יתברך ברוך וממנו הברכה, ודבר זה התבאר בחבור גבורת ה' בפירוש ההלל אצל השמים שמים לה' וגו'. והראב"ע הרבה דברים מאוד כנגד הדרש הזה ואמר כי יש דרש טוב לאחרים וידריך בדרך תבונה את הנערים כי יש עוף שאינו רואה ביום בנוגה ובלילה רואה מפני שעיניו כהות, בדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה, ואם דבר כזה הרי בוקה ומבולקה ואשיתה בתה, ובטלו הטוחנות בל ידעום. ובודאי הראב"ע בל ידעום דברי החכמים הנאמנים כי דבריהם הם אמת בחכמה הוא לא הבין דברי חכמה. כי דבר זה שהשיב הראב"ע מה שהשיב הקדוש ברוך הוא לתי"ו כי האותיות כולם בודאי משמשין לטוב ומשמשין לרע גם כן כמו שאמרנו אבל הב' לא בלשון לבד קאמר אלא שהב' היא ברכה בעצם שהיא התחלת הרבוי כמו שהתבאר, ודרך זה החכם להשיב על דבר חכמים עם ריחוק שלו מדברי חכמים ודי בזה. והנה הא' שתק ואמר לה הקדוש ברוך הוא למה אתה שותק כאלו הדבר שאין בו רבוי הוא גרוע, ודבר זה אינו כי יש לאל"ף מעלה מצד האחדות ולכך אמר הקדוש ברוך הוא אתה אחד ואני אחד והתורה הוא אחת. וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם עד שהעולם אחד ולפיכך התורה היא אחת וראוי שתבא התורה שהיא אחת מן השם יתברך אשר הוא אחד ולכך התחלת התורה באל"ף אנכי ה' אלקיך וגו', כי התורה הפך העולם שהוא הרבוי והתורה היא סדר העולם וקשור העולם עד שהיא אחד מורה על מסדר שהוא אחד לכך בא מאתו סדר אחד, ולפיכך התחלת התורה באל"ף ובריאת העולם בב'. ומפני זה עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד להורות על התורה שהיא אחת וסדר אחד מקושר, כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות כי תרי"ג מצות נכללים בי' הדברות וי' הדברות הם נאמרו בדבור אחד מורה כי התורה היא אחת לגמרי כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד. ואל יקשה לך כי גם העולם ממסדר אחד כמו התורה שהוא יתברך סדר את העולם ובראו, בודאי קושיא זו של כלום היא, כי הסדר בפני עצמו והבריאה בפני עצמה והתורה היא סדר המציאות והיא ממסדר אחד, אבל עצם הבריאה אינו הסדר וסדר בריאה היא התורה ולכך התחלת התורה דוקא באל"ף:
ועוד יש לך לדעת כי ראוי שיהיו עשרת הדברות בפרט נאמרים בדבור אחד, כי התורה היא מן השם יתברך אשר הוא אחד ואין דבר קודם לתורה והיא ראשונה, וכמו שאמר אתה אחד והתורה שאני נותן לישראל אחת, כלו' כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל ולכך התורה מתיחסת ביותר אל השם יתברך שהוא אחד, ולפיכך עשרת הדברות בדבור אחד נאמרו כי בזה התורה היא אחת לגמרי כי כל שאר המצות נכללו בעשרת הדברות ובזה התורה היא אחת. ולכך היו הדברות י' כי י' נחשב כמו דבור אחד כי היה אחד במספר קטון ובזה התורה היא אחד ודברים אלו דברים ברורים מאד באין ספק. וקאמר אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך וכו'. יש מקשים על זה איך לא יאמר אנכי ולא יהיה לך דאם כן מניין היינו יודעים מה הם הדברים שנאמר להם, אבל כך פירושו כיון שכולם בדבור אחד נאמרו אם כן אין כאן קודם ואין כאן אחרון כלל, ואם כן למה כתב קודם אנכי ואחר כך לא יהיה לך וקיימא לן שאם הקדים לכתוב לא יהיה לך ואחר כך כתב אנכי הספר תורה פסולה וכדקאמרינן למעלה, כי התורה התחלתה באל"ף דוקא ואם כולם נאמרו בפעם אחד לא שייך בזה התחלה כלל. ומתרץ כי חזר ופירשן כל דבור ודבור, והקדים אנכי ואחר כך ולא יהיה לך וכאשר חזר ופירש להן כל דבור ודבור שמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות מפי משה שמעו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (כ"ג ע"א). וקאמר ר' ישמעאל שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו, באור זה כי היו מקבלים כל דבור כפי מה שהוא כי כאשר אמר אנכי היו מקבלים עליהם הדבור לומר כי כך נעשה, וכאשר אמר לא יהיה לך קבלו עליהם הדבור לא יהיה לנו אלקים אחרים כפי אשר היה הדבור היו מקבלים עליהם הדבור. אבל רבי עקיבא סבר כאשר אמר להן אנכי וגו' היו מקבלין עליהן הדבור לומר כי כך נעשה, וכאשר אמר לא יהיה לך קבלו גם כן הן כלומר דבר זה כמו שגזרת עלינו. על דעת ר"י היה הקבלה מחולקת לעשה ולא תעשה, ולדעת רבי עקיבא היה קבלה אחת רק כך נעשה כמו שגזרת. וטעם רבי ישמעאל כי צריך שתהיה קבלת הגזרה כאשר היא עצם הגזרה בעצמה, אם הגזרה לעשות דבר כך הקבלה לעשות דבר זה, ואם הגזרה שלא לעשות דבר זה קבלת הגזרה כך גם כן שלא לעשות דבר זה. אבל רבי עקיבא סבר שאין קבלת הגזרה רק לקבל בלבד הגזרה תהיה הגזרה מה שהיא הגזרה, ולכך היו אומרים על לאו ועל הן קבלת הגזרה בענין אחד, והיינו שאמרו הן כי דבר זה הוא מצד המקבל שהוא מקבל עליו כל מה שיאמר הגוזר לדבר שלא יעשה או מה שיעשה אין צריך רק שיקבל שהוא מוכן לעשות רצון הגוזר וזה שיאמר הן. ודי בזה: