תפארת ישראל על עדיות ח

משנה עדיות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על עדיות · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור:    לגמרי, ודלא כב"ה [ריש פ"ה]:

שטימא את כולו:    דהכלי מצרף מה שבתוכו מדאורייתא. וי"א דצירוף מדרבנן. אבל אי"ל דאף כשאינן תוך כלי רק כשהאפר מונח צבור נטמא הכל, ומשום דאין מונין ראשון ושני בחטאת [פרה פ"ב מ"ו] הו"ל כל גרגרי האפר כגוש אחד, ליתא, דהא דאין מונין בחטאת היינו בכולן בני קבלת טומאה, אבל אפר אמקט"ו רק מצד מעלה בעלמא:

והגחלים:    דוקא גחלים שמכנים כה"ג ביו"כ, שכל הגחלים שחתה אז במחתה מכניסן, אבל גחלים שחותין הכהנים בכל היום, אינן מצטרפין, מדמתפזרין כקב גחלים מהן [כיומא פ"ד מ"ד]. ונ"ל דמיירי שנדחק טבו"י ונכנס לעזרה אע"ג שאינו רשאי לכנוס אפילו רק לעזרת נשים, ונגע בהגחלים דביד הכה"ג להכניסן לק"ק [ועי' כלים פ"א מ"ח]. מיהו הנך כולהו מדגדולה קדושתן שוויינהו כפרת חטאת שאין מונין בה ראשון ושני:

שפסל את כולם:    והוספתו של ר"ע היא, דאף שאין תוך לכלי מצטרף מה שעליו:

משנה ב

על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן:    כשהיא יתומה:

שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה:    דמפרקן דלעיל משמע דוקא כשנבעלה לבעלה:

על תינוקת שהורהנה באשקלון:    שנתמשכנה ביד עכו"ם על חוב. [מיהו מלת משכן כולל נמי משכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה *). והרהן הוא כשנתן משכן בשעת הלואתו]:

ורחקוה בני משפחתה:    מלהנשא לכהן, אף דמדעת נתמשכנה, חיישינן שנאנסה:

ועדיה:    שהעידו שהורהנה:

מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה:    רק שהיו פסולי עדות. ולהכי נקט עדיה, ר"ל שהיו קרוביה:

משנה ג

העיר רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה:    ר"ל משפחה שנתערב בה ספק חלל ואינו ניכר, שהמשפחה היא כעיסה בלולה שלא ניכר בה הדברים שנתערבו בה, וא' מהמשפחה נשא אשה ומת:

שהיא כשרה לכהונה:    דהו"ל ספק ספיקא, ספק שמא בעלה לא היה הספק שנתערב, או ספק שאינו חלל. מיהו בת מהמשפחה, אף דאיכא בה נמי ספק ספיקא, פסולה מדלית לה חזקת כשרות, וביוחסין החמירו:

כשרה לטמא ולטהר:    נ"ל שזו עדות אחרת היא [כמו שאפר כרה וכו' ריש ביצה]. ור"ל כשרים ג"כ להעיד על עצמן שזה טמא ושזה טהור, לעניין ממזר ונתין שפסולים לבוא בקהל, שנתערבו במשפחתן אף ע"ג שהן קרובים:

לרחק ולקרב:    לעניין פסול כהונה. ולא אמרינן מדחשודין להניח להנשא פסולין במשפחתן, החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה [כי"ד קי"ט] דעכ"פ הבלי נושאין לא נחשדו. ואפשר עוד דמשנתינו לאו לעניין נאמנות קרובים מיירי רק ר"ל שכל אלמנת עיסה כשירה בין שנתערב בה אלמנת ספק פסול לישראל*) כנתין וממזר, או שנתערב בו ספק פסול לכהונה כחלל:

אמר רבן שמעון בן גמליאל:    אמר רבן גמליאל, גרסינן, דמסכת עדיות נשנת ביום שהושיבו ראב"ע בנשיאות [כברכות כ"ז א'], ושם היה ר"ג, שהוא נתמנה לנשיא אחר ריב"ז [ועי' במ"ש בשלשולי הנשיאים באבות פ"ב מ"ח]:

קבלנו עדותכם:    ר"ל אנו מאמינים עדותכם:

אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך:    להכשיר אלמנת עיסה לכתחילה:

הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב:    וקיי"ל דמשנשאת לא תצא:

משנה ד

על איל קמצא:    מין חגב:

דכן:    ר"ל שמותר באכילה:

ועל משקה בית מטבחייא:    דם ומים שבבית מטבחייא שבעזרה:

דאינון דכיין:    י"א דר"ל דאינן מקבלין טומאה, מדטומאתן רק מדרבנן, במקדש לא גזרו. וי"א דר"ל שאינן מכשירין דבר אחר לקבל טומאה, אבל הן עצמן מקבלין טומאה מדאורייתא. מיהו י"א דגם שיטמאו לאוכלין אחרים נמי דאורייתא:

ודיקרב במיתא מסתאב:    ר"ל דוקא בוודאי נגע במת. אבל ספק אם נגע בטומאה, אפילו בטומאת מת, אם בר"ה יעמידנו על חזקתו וטהור וקודם עדותו אמרו, הלכה ואין מורין כן:

וקרו ליה יוסי שריא:    מדהתיר ג' דברים שנהגו בהן איסור:

משנה ה

שמשיאים האשה על פי עד אחד:    [שלהי יבמות] בהעיד לה ע"א שמת בעלה:

העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים:    שהם טמאים ה"ג בגמ'. ונ"ל שאין זה הדין שהעיד עליו אלא ה"ק שפעם א' מצאו עצמות שהן טמאים. דהיינו שניכר שהן עצמות מת, בדיר העצים, והעיד הוא שאמרו חכמים וכו':

אמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור:    אעפ"י שמצאום טמונים שם בכמה מקומות, אפ"ה א"צ לחפש אחר קברים אחרים, רק ילקטו הנמצאים, והמקום ישאר בטהרה. וזה משום כבוד עיר הקודש שלא יחזיקוה בטומאה. גם טהרו האדם והכלים שם, אף שאפשר שנגעו בטומאה, עזרה ר"ה היא, וכל ספק טומאה בר"ה טהור:

משנה ו

אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל:    כשעלו מבבל:

עושים קלעים:    [אומהענגע]:

להיכל:    במקום כותלים. אף שאין דינן כמחיצה, מדהו"ל מחיצה תלויה [כעירובין דט"ז ב']. [ואת"ל היה להם לעשות הקלעים מגיעות לארץ דשפיר נקראות מחיצה. ואי"ל עכ"פ מתנדנדות ברוח, יכל כה"ג אינה מחיצה [כסוכה דכ"ד ב']. עכ"פ היה להם לתקען בארץ ביתידות, כמו שהיה באהל מועד [כרש"י תרומה כ"ז פי"ט]. י"ל דעכ"פ לא גרע מסוכה בכה"ג דאין עושין מחיצות מיריעות פשתן אף שקשרן היטב שמא יתנתקו [כא"ח תר"ל ס"י], מכ"ש הכא דיש לן למיחש, דבכה"ג יפסלו כל הקרבנות שהקריבו, ובמדבר שאני דע"פ הדיבור היה שאמר הקב"ה ועשו לי מקדש]:

וקלעים לעזרות:    כדמסיק אליבא דר' יהושע, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבוא. ואפ"ה ס"ל דעשו קלעים לצניעותא בעלמא [כמגילה ד"י ע"א]:

אלא שבהיכל בונים מבחוץ:    מחוץ לקלעים, שלא יזונו עיניהם מהקודש:

ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים:    ר"ל חומת העזרה [ונקט לישנא דקרא סוף תרומה קלעי החצר סביב]:

קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה:    חומת ירושלים:

שקדושה ראשונה:    שקידשה שלמה:

קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:    וקיי"ל דקדושת א"י לענין מעשר ושביעית דוקא אותה הארץ שנתן להם כורש, והחזיקו בה עולי גולה, חייבת גם השתא במעשר מדאורייתא, דמדלא התנבא נביא בפירוש שיחזרו עכו"ם ויטלוה מהן, לא אתא כיבוש עכו"ם ומבטל חזקה דידן. אבל מה שכבשו עולי גולה אח"כ, פטור מדאורייתא ממעשרות, דאתא כיבוש עכו"ם ומבטל כיבוש ישראל:

משנה ז

שאין אליהו בא לטמא ולטהר:    להממזרים ונתינים שנתערבו בהמשפחות ולטהר עי"ז המשפחה שנתערבה בהן שהחזיקוה בספק פסול. וכן צריך לפרש לרחק ולקרב דה"ק משפחה שנתערב בה פסול חששו לפסול כל המשפחה, אין אליהו בא לפרוט את הפסול כדי לקרב ולטהר עי"ז הספקיים. [כך נ"ל דאל"כ למה לא יקרב אותן שחשבו שהן פסולין בטעות אף שלא נפסלו ביד חזקה רק בטעות, ואפשר י"ל דדוקא במרוחקין בזרוע, שהן עצמן ידעו כשרותן יהיו נזהרין מלהנשא לפסולין, לאפוקי במרוחקין בטעות, ודאי לא נזהרו מלהתערב בפסולין ודאין]:

לרחק ולקרב:    להחללים שנתערבו בהכהנים:

אלא לרחק המקורבין בזרוע:    אותן שמפורסם כסולן, והתערבו ביד חזקה:

משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע:    גבר אלם היה, ובכח המלך פסלן:

ועוד אחרת היתה שם:    שהיתה פסולה, והעלים תנא שמה, מדחס על כבוד הבריות. אבל לא חשש, שיכשלו בה המשפחות, מדהיתה מפורסמת [ומלבד זה אין כאן המקום להודיע פסלותן, רק לדוגמא נקטן, וכדקאמר, כגון אלו וכו']:

וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו:    שפסלותן וכשרותן ידוע:

אבל לא לרחק:    אפילו הידועים בפסול כשנתערבו ישתוק:

רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת:    שבין החכמים:

אלא לעשות שלום בעולם:    בין איש לחביר ו:

הנני שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:    דלת"ק, אבות ובנים לעניין יוחסין קאמר, שישגיחו האבות על הבנים שלא יתערבו בפסולין בשוגג, והבנים ישגיחו על כבוד אבותיהן, ולא יתערבו בפסולין במזיד. ולר"ש, אבות היינו חכמים, ובנים הם התלמידים, שלא יהיה ביניהן מחלוקת. ולחכמים, אבות היינו המושלים ורודים על חבריהם, ובנים היינו הנכבשים והנעלבים, דלפעמים זה גרם ולפעמים האחר גרם המחלוקת שביניהן. ולעתיד ישיב הקב"ה לב האבות הנ"ל, דהיינו המנהיגים הרודים בעם, על הבנים לנהלן ברחמים, ולב בנים הנ"ל, דהיינו העם הנכבשים, על אבותם לכבד למנהיגיהם, ויתיחדו רבבות לבבות, בלהבות הבהבות, ובאהבות נשגבות, נפש הבנים והאבות, לאחדותו ית' נצבות נקרבות, כי מאור אחד משולבות מחוצבות, אמן.