תפארת ישראל על עדיות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על עדיות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

ומחומרי בית הלל:    תנא ושייר הנך דמסכת אהלות [פי"א מ"ג ד' ה' ו'] ואע"ג דבתענית [די"ד א'] משמע דבמה אלו לא תנא ושייר צ"ל דמה אלו שאני מאלו סתם, מיהו הנך דריש עדיות פלוגתות דשמאי והלל הם ואינן בכלל שיור]:

ביצה שנולדה ביום טוב:    [ביצה פ"א מ"א]:

ובית הלל אומרים לא תאכל:    אפילו מתרנגולת שעומדת לאכילה, מדהוכן מאתמול, דגזרו בכל יו"ט אטו יו"ט שאחר שבת דאסור מדאורייתא. ואפילו לטלטלה אסור, רק מדנקטו ב"ש לרבותא דהיתירה תאכל, נקטו ב"ה נמי לא תאכל [ועי' שאר פרטי הדין מ"ש פ"ב דביצה סי' ב']:

וחמץ בככותבת:    באכילה כ"ע לא פליג דבכזית חייב. כי פליגי לעניין שיהיה חייב לבערו:

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:    דילפינן ביעור מאכילה:

משנה ב[עריכה]

הכל מודים שהיא מותרת:    ולא מחשב נולד, הואיל ובביה"ש היה מוכן אגב אמו בשחיטה ואפילו אמו טריפה מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. ואין לאסרו משום הכנה כביצה, דדוקא ביצה מאתמול נגמרה, אבל ולד כבר נגמר מקודם י"ט מכמה ימים. ומיירי בידוע שכלו לו חדשיו, דאז א"צ להמתין קודם שישחטוהו ז' ימים עם יום לידתו [י"ד ט"ו] והאידנא אין בקיאין בזה [מג"א תצ"ח סק"ט]:

ואפרוח שיצא מן הביצה:    ביו"ט, דבחול מותר מיד אף שלא נפתחו עיניו ולא גדלו כנפיו [י"ד ט"ו בט"ז שם סק"א]. וי"א דאף בחול אסור עד שיגדלו נוצות עם קנים על כל גופו, והכא מיירי שנולד עם נוצות [ש"ך ופ"ח שם]:

הכל מורים שהוא אסור:    דאפרוח שבקליפת הביצה לא הוה חזי בוה"ש [א"ח תקי"ג]:

השוחט חיה ועוף ביום טוב:    ר"ל הרוצה לשחוט ביו"ט, מה יעשה:

בית שמאי אומרים יחפור בדקר:    ר"ל בחנית נעוצה מעיו"ט בעפר תחוח, שא"צ כתישה כשמכסה בה, יעקרה ממקומה ויכסה בעפר היוצא. ובשעת הדחק מותר לכסות בעפר דק או בחול יבש אפילו אינו מוכן [רט"ז א"ח תצ"ח סקי"ב]:

ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן:    [ועי' מ"ש ביצה סימן ו' וז']:

שאפר כירח מוכן הוא:    ה"ק ובהא נמי מודו שאפר כירה מוכן הוא, אם האפר הוא מהיסק דאתמול. ובאפר מהסקה דהיום, צריך שיהיה חם כראוי לצלות בו ביצה. דאל"כ רק בשעת הדחק שרי [ועי' מ"ש ביצה פ"א סי' ט']:

משנה ג[עריכה]

בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר:    [פאה פ"ו מ"א], ור"ל בהפקיר רק לעניים הו"ל הפקר ופטור ממעשר, דילפינן מלקט שכחה ופאה שמופקר רק לעניים. מיהו בהפקיר רק לעשירים, נ"ל דמודו ב"ש דאינו הפקר. [ומלת הבקר בבית הוא כמו הפקר בפא, אלא שהבקר בבית הוא לישנא דקרא, כמו בקורת תהיה. דר"ל מופקרת לכל אדם היא זו, ואינה אשת איש, כי לא חופשה. ולא תפסו בה קדושין]:

כשמטה:    דבשביעית הכל מופקר אף לעשירים. והחומר לב"ה דמדאינו הפקר חייב בתרומות ומעשרות:

בית שמאי אומרים אינו שכחה:    דאזלו לטעמייהו [פאה פ"ו מ"ה] דד' עומרים אינו שכחה, ולהכי ס"ל הכא דרואין כאילו נחלק לד':

ובית הלל אומרים שכחה:    דלית להו רואין:

משנה ד[עריכה]

העומר שהוא סמוך לגפה:    [שם מ"ב] והוא גדר אבנים בלי טיט:

ולגדיש:    עמרים צבורים:

ולכלים:    כלי מחרישה שבשדה:

ובית הלל אומרים שכחה:    בעומר ששכחו סמוך לגפה וכו', לכ"ע הוה שכחה, דמ"ש. אלא דמיירי פלוגתייהו בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, דלכ"ע כששכחו אח"כ אינו שכחה, דצריך שישכח מצד עצמו, משא"כ זה ע"י שהחזיק שנטלו בידו להוליכו, עי"ז שכחו, דסבר שכבר פנהו [כשם מ"ג]. מיהו ב"ה ס"ל דהכא אף שנטלו בידו להוליכו עכ"פ כשחזר והניחו אח"כ בצד דבר מסויים כגפה וכו', עי"ז כבר ביטל החזקתו הראשונה, דעשה כן מדחשש שישכחו, והו"ל כאילו תו שכחה מצד עצמה [ועי' מ"ש פאה פ"ו סי' ז']:

משנה ה[עריכה]

כרם רבעי:    [פאה פ"ז מ"ו]. ולאו דוקא כרם, דה"ה כל עץ מאכל, בשנת ד' מנטיעתו מעלה פירותיו או דמיהן לירושלים ואוכלן שם, כמו מעשר שני:

בית שמאי אומרים אין לו חומש:    דכשפודה הפירות בביתו א"צ להוסיף חומש מלבר כבמעשר שני:

ואין לו ביעור:    דא"צ לבערו מהבית כשמבער המעשרות בערב פסח שנת ד' וז' בשמיטה:

ובית הלל אומרים יש לו:    דילפי קודש קודש ממעשר שני:

ויש לו עוללות:    פרט, הם הגרגרים שנפרטין ונופלין בשעת בצירה. ועוללות הם גרגרי ענבים יחידים שאין להם כתף ונטף [פאה פ"ז מ"ג וד'], ופרט ועוללות שייכים לעניים. וס"ל לב"ש דאפילו בכרם רבעי נמי שייכים לעניים. וה"ה שאר מתנת עניים דחייב בו, דכחולין גמור חשוב:

והעניים פודים לעצמן:    ומעלין הדמים לירושלים כשירצו לאכול הפירות כאן:

ובית הלל אומרים כולו לגת:    דממון גבוה הוא כמע"ש, וכולו לבעלים שיעלוהו לירושלים או דמיו:

משנה ו[עריכה]

חבית של זיתים מגולגלים:    נ"ל שהוא מלשון גלגול. דדרך כובשי זיתים לשמן, להניחם מקודם בכלי יחד [הנקרא מעטן בלשון המשנה] עד שיזיעו ויתרככו, וע"י שנתרככו מאד מתדבקים הזיתים יחד [כטהרות פ"ט מ"א] ועי"ז אי אפשר לגלגל כל זית וזית בפ"ע, מחמת רכוכו ודבוקו. אבל כשרוצה לאכלן כך כמות שהן, אז אינו מניחן כל כך בהזיעה זמן מרובה, עד שיתרככו מאד ויאדבקו, רק כדי שיתרככו קצת, שיהיו ראויין לאכילה, ואז עדיין יהיה אפשר לגלגל כל זית וזית בפ"ע, ואעפ"כ יוצא מהן מוהל ע"י זיעתן, ובכה"ג איירי הכא:

בית שמאי אומרים אינו צריך לנקב:    את החבית, לגלות דעתיה דלא ניחא ליה במוהל היוצא, כדי שלא יכשיר המוהל את הזיתים לקבל טומאה. א"צ לזה, דבל"ז ידוע, דמדרוצה לאכלן כך, וודאי לא ניחא ליה במוהל היוצא, שעל ידו מתרככים הזיתים ביותר ואינן נאותין לאכילה [ראב"ד]. וי"א דמשו"ה א"צ לנקב, משום דבל"ז המוהל אינו כשמן להכשיר הפירות [רש"י יבמות דט"ו ב']:

ובית הלל אומרים צריך לנקב:    דצריך לעשות מעשה לגלות דעתיה. ולי"א הנ"ל, משום דס"ל מוהל מכשיר כשמן [כמכשירין פ"ו מ"ה]:

ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה:    מדכבר גלה דעתו במעשה, תו אין המוהל מכשיר. דכי יותן דומיא דכי יתן בעינן להכשיר, והא לא ניחא ליה:

טהור:    דשמן הנוטף מבשרו אחר שטבל, כבר נתבטל על הגוף:

ובית הלל אומרים כדי סיכת אבר קטן:    ר"ל אם לא נשאר מהשמן על בשרו רק כדי סיכת אצבע קטנה שביד, אז נתבטל על הגוף ונטהר עמו, אבל ביותר מזה לא בטל. ואם יש בשמן שעל ידו רביעית, מטמא גם להגוף בטומאת ידים, ככל נוגע במאכל טמא עד שיטבלן [ועי' ביבקש דעת סי' נ"ה]:

ואם היה שמן טמא מתחלתו:    שנטמא כשהוא בעין קודם שסכוהו, וסך אותו:

ב"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן:    אז טהור. ואם ביותר, טמא:

ובית הלל אומרים משקה טופח:    ר"ל כשבשרו רק עדיין לח מהשמן אז השמן טהורה ואם בכדי להטפיח טמא, והא דמחמרי הכא טפי מלעיל. ה"ט, כדי שלא יאמרו שמן טמא נטהר בטבילה:

רבי יהודה אומר משום בית הלל טופח ומטפיח:    כשבשרו לח כל כך מהשמן עד שכשיגיע באצבעו, שם ירטב גם אצבעו ג"כ טהור השמן, וביותר, טמא [כך פי' הר"ב ור"מ*]. אבל בערוך ורמ"א (בי"ד קכ"ט י"ג) פירשו, שכשירטב אצבעו שם, יוכל לרטב עם האצבע גם מקום אחר:

משנה ז[עריכה]

האשה מתקדשת בדינר ובשוה:    [קידושין רפ"א], והוא כסף במשקל צ"ו שעורות [ועי' מ"ש שבועות פ"ו מ"א]:

ובשוה פרוטה:    הוא כסף במשקל חצי שעורה (ע"ש):

אחד משמנה באיסר האיטלקי:    ר"ל מטבעת איסר היוצא (באיטאליען):

בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן:    (גיטין פ"ח מ"ד):

כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה:    וקודם שנתנו לה. דגזרינן שמא יאריך זמן בין כתיבה לנתינה, ותלד ביני ביני בנים מבעלה, וכשתוציא אח"כ הגט שזמנו קודם לידת הבנים, יוציאו לעז פגם על בניה שאחר קבלת הגט נולדו בדרך זנות. וב"ש ס"ל דלא גזרינן. וקיי"ל דאם כבר גרשה בגט כזה, תנשא לכתחילה. וי"א דכששלח לה גט, וביני ביני נתיחדה עמו, דוקא בנשאת בו כבר לא תצא (אה"ע קמ"ח א'):

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי:    (שם מ"ט) ונתיחדו בעדים:

בית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני:    מדלא ראו שנבעלה:

ובית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני:    דמדנתיחדה וודאי בעל, ומשום שאשתו היתה וודאי אינו בועל לשם זנות, דהרי ראו יהוא והיא את עידי היחוד, ויכול לבעול אדעתא דהכי לשם קדושין:

מפני שאין לבו גס בה:    אינו מורגל עמה. ובחזינן דגיסי אהדדי, חוששין לה. מיהו בנתיחד עם משודכת שלו אפילו גיסי אהדדי, וכ"ש עם אשה אחרת, אין חוששין, ואפילו כשראו עדים שנבעלה ממש, אמרינן דלשם זנות הוא. ובכולהו קיי"ל כב"ה [אה"ע קמ"ט ס"ב]:

משנה ח[עריכה]

בית שמאי מתירין את הצרות לאחים:    [יבמות פ"א מ"ד], ור"ל מי שנשא אשה שהיא ערוה לאחיו, ועוד אשה אחרת, ומת בלי בנים, אז איתה שהיא צרת הערוה מותרת להתיבם לאחיו:

חלצו:    הצרות להאחין:

בית שמאי פוסלין מן הכהונה:    ר"ל הצרות שחלצו אסורה לכהן, דחלוצה אסורה לכהן מדרבנן [אה"ע ו']:

ובית הלל מכשירין:    דשלא לצורך נחלצה, וכנחלצה מנכרי דמי:

בית שמאי מכשירין:    הצרות לכהן כשנתאלמנו מיבמיהן:

ובית הלל פוסלין:    דמדנבעלה לאסור לה, נעשת זונה, שאסורה לכהן:

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל:    ולא חששו שמא זאת האשה צרת ערוה היתה ואסורה לשוק עד שתחלוץ. אבל בניה משוק גם לב"ש כשירים, דהרי רק בני חייבי לאוין נינהו דמותרין לקהל:

ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי:    ולא חששו שמא זאת האשה מזרע צרה שנתיבמה היא, שלב"ה חייבי כריתות היא שבניה ממזרים. ואפ"ה לא נמנעו, מדהיו מודיעין זה לזה במה שהן מחמירין:

לא נמנעו להיות עושים טהרות אלו על גב אלו:    להשאיל כליהן זמ"ז, מדהיו מודיעין להן במה שהן מחמירין:

משנה ט[עריכה]

שלשה אחים:    [יבמות פ"ג מ"ה]:

שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד מופנה:    שרוי בלא אשה, וה"ה בנשוי נכרית:

מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר:    שקדשה בכסף, כי כך תקנו חכמים. והרי קדושי כסף ביבמה אינן תופסין רק מדרבנן, דמדאוריי' בועלה והיא אשתו:

ואחר כך מת אחיו השני:    הנשוי האחות האחרת:

בית שמאי אומרים אשתו עמו:    ר"ל בעלת המאמר שלא בעלה עדיין מותר לישא אותה:

והלה תצא משום אחות אשה:    דס"ל דהמאמר עושה אותה ככנוסה כבר, ונמצא שאין אחותה זקוקה לו כלל:

ובית הלל אומרים מוציא את אשתו בגט:    משום המאמר שעשה בה:

וחליצה:    משום זיקתה:

ואת אשת אחיו בחליצה:    דס"ל מאמר עושה אותה רק ככנוסה במקצת:

זו היא שאמרו אי לו:    אוי לי:

על אשתו:    שהפסידה בלא פשיעתן:

ואי לו על אשת אחיו:    שצריך לחלוץ גם לה ואסור ליבמה, משום מקצת קנין שבאחותה ע"י המאמר:

משנה י[עריכה]

המדיר את אשתו מתשמיש המטה:    [כתובות פ"ה מ"ו]. ור"ל שאמר לה כשנדר, הנאת תשמישך עלי, דבאמר הנאת תשמישי עליך, או שבועה שלא אשמשך לא מתסר, דמשועבד לה:

בית שמאי אומרים שתי שבתות:    תמתין ב' שבתות, ואח"כ או יתיר נדרו או יגרשה, דס"ל דיליף מיולדת נקיבה שטמאה שבועיים, דנדר דמי ליולדת, שהוא גרם לה:

ובית הלל אומרים שבת אחת:    כטומאת נדה דאורייתא שטמאה ז"י. דס"ל נדר דמי לנדה, דכעס הבעל מצוי כמו נדה שג"כ מצוי:

המפלת לאור שמנים ואחד:    [כריתות פ"א מ"ו]. ור"ל יולדת נקיבה, שאסורה לבעלה י"ד ימים, ואח"כ טובלת ומותרת לבעלה. אבל אסורה מקודש ומלכנס למקדש עד שתביא קרבנותיה ביום פ"א מלידתה. וזאת נתעברה אחר הי"ד יום והפילה בליל שלפני יום הבאת קרבנותיה, דהיינו בליל שלפני יום פ"א. [אבל ביולדת זכר אי אפשר, שהרי טמאה רק ז' ימים, ואח"כ טובלת ומותרת לבעלה, ומביאה קרבנותיה ביום מ' מלידה, וא"כ איך אפשר שתפיל וולד בל"ג ימים, והרי ילודת ולד הוא מ' יום [כנדה ד"ל ע"א]:

בית שמאי פוטרין מן הקרבן:    ר"ל מהקרבן שחייבת מלידה ב'. דאף דלידה ב' אחר מלאות היתה. עכ"פ לילה אינה ראוייה לקרבן, וכילדה תוך מלאת דמי, דאז הוה סגי בקרבן א' לכמה לידות:

ובית הלל מחייבין:    קרבן לבד גם ללידה ב', דאחר מלאות הוא:

סדין:    של פשתן שמתכסה בו האדם על מטתו:

בית שמאי פוטרין:    מלעשות בו ציצית. דסתם סדין תשמישו בלילה, שאז פטור מציצית. והרי התכלת שבציצית שהוא צמר צבוע [בלויא], הוא כלאים בסדין פשתן, והו"ל בלילה כלאים שלא במקום מצוה, וגזרינן ביום אטו בלילה. ואפילו מציצית פשתן נמי פטור, דגזרינן שיעשם מצמר, ויש כח ביד חכמים לעקור מצוה בשב ואל תעשה [יבמות דפ"ט ב']:

ובית הלל מחייבים:    בציצית אם לבשו ביום, דהתורה התירה בפירוש כלאים בציצית, אף דאפשר שלא בכלאים, ולא גזרינן ביום אטו לילה:

כלכלת השבת:    [מעשרות פ"ד מ"ב]. ור"ל סל פירות שיחדן לסעודת שבת, דמדחשוב הוא, קובע למעשר. מיהו זה רוצה לאכלן ארעי קודם שבת:

בית שמאי פוטרין:    ממעשר, דאין שבת קובע רק באוכל בשבת:

ובית הלל מחייבין:    דביחדה לשבת סגי גם להאוכל קודם שבת שיתחייב במעשר:

משנה יא[עריכה]

מי שנדר נזירות מרובה:    [נזיר פ"ג מ"ו] דהיינו יותר מסתם נזירות, שהוא ל' יום:

ואחר כך בא לארץ:    והרי נזירות ששמר בח"ל אינו עולה לו:

בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום:    דדי בכך, אף שנדר נזירות מרובה:

ובית הלל אומרים נזיר בתחלה:    שצריך לשמור בא"י כל הנזירות שנדר:

מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו:    [שס מ"ז]:

ואלו מעידים שנדר חמש:    וב' כתי העדים מעידין על רגע א', והוא אומר שלא נדר כלל:

ואין כאן נזירות:    דמדמכחישות זא"ז בטל עדותן. אבל בהלואה כה"ג גם ב"ש מודו לב"ה [כסנהדרין דל"א א'] דבשלומא בנזירות בדיבורו תליא אם אמר מלת שתים או חמש, א"כ סתרי לגמרי זא"ז משא"כ בהלואה הרי גם הכת שאמרה שהלוהו חמש מודה שהלוהו שתים [כך נ"ל, וראיה לדברי מדאמרינן סוף פ"ג דנזיר, דבמונה כ"ע ס"ל דגם בנזיר אין הכחשה, ולכ"ע חייב עכ"פ ב' ע"ש ודו"ק].

משנה יב[עריכה]

אדם שהוא נתון תחת הסדק:    [אהלות פי"א מ"ג]. ור"ל אכסדרה שסתומה מג' רוחות, ורוח ד' כולו פרוץ, ונסדקה התקרה, באופן שנחלקה רוח הפרוץ, וכשרוצה לצאת מחלק א' שבאכסדרה יוצא דרך חצי רוח הפרוץ שבאותו חלק, וא"צ לצאת דרך חצי האכסדרה האחרת. ולפיכך אם היה טומאה בחצי אכסדרה זו, וכלים בחצי אחרת, הכלים טהורות, דאויר הסדק מפסיק. [ומה"ט נקט נמי אכסדרה, דאלו בית שאין פתחו רחב, ואינו רק בצד א', אילו היה נסדק תקרה שלו והטומאה בהחלק שלפנים, לא היה סדק שבתקרה מפסיק, מדצריך לכנס מחצי חלק א' לחבירו כשרוצה לצאת דרך הפתח שהוא בחצי החלק השני שבצדו, לפיכך אף שנסדקה התקרה היה הכל כבית א']. מיהו הכא היה אדם מונח למטה ברצפה נגד הסדק:

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה:    דאף דכל דבר חלול אחר, אילו היה מונח תחת הסדק היה מביא הטומאה, והרי אדם נמי חלול הוא. נ"ל דס"ל לב"ש דאהל בידי שמים לא הוה אהל [כסוכה דכ"א]:

והצד העליון מביא את הטומאה:    ואף שבטנו מלא מעים. אפ"ה הו"ל כטליתות מקופלות [אהלות שם], דאף שהחלול מלא מביא הטומאה. ורק כל חלול שביטל שם מלואו תו לא מחשב אהל [כסוכה ד"ד א']. והכא לא ביטל אדם חלל שבו במלואו ע"י מעשהו, רק מעצמן נתבטלו. ואפשר דה"ט דב"ש כיון דהמעים לא יטלו משם לעולם, הו"ל כעפר ובטלו. כך נ"ל:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]