תפארת ישראל על עדיות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על עדיות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כל המטמאין באהל:    [אהלות פ"ג מ"א] דהיינו מת וכל הבא ממנו [כמבואר פ"ב דאהלות]:

שנחלקו:    שיעורן:

והכניסן:    כשהן מחולקין:

לתוך הבית:    ר"ל תחת אהל א':

וחכמים מטמאין:    אף דבשאר שיעור טומאות נמי פליגי וכדמוכח מסיפא דמתניתין. נ"ל דלרבותא דר' דוסא נקט אוהל, דאף דאוהל מצרף כל שחחתיו להיות כנוגעין, אפ"ה בנחלק השיעור אין מצטרף לר' דוסא. או נ"ל דנקט אוהל דקמ"ל דאף באהל שיש לומר דהמקום שמאהיל על חצי זית זה אינו מאהיל על זה אפ"ה ס"ל לרבנן דמצטרף [ועי' רש"י חוליו קכ"ד ב']:

ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית:    ודוקא בטומאה רצוצה, שאין בין המאהיל לנאהל טפח' דהו"ל כמגע. אבל שאר אוהל, אף לרבנן אין מצטרף למגע, מדהו"ל מגע ואהל ב' שמות:

ועל כחצי זית:    הכא לא מיירי בגוונא דרישא' רק בטומאה שאינה רצוצה, ולהכי נמי נקט הכא לשון אחר, מיהו ה"ה בנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית ואינה רצוצה:

ועל כחצי זית:    מצטרף לרבנן ודברי ר"מ היא:

חוץ מן המגע עם המשא:    שנשא או הסיט ולא נגע בהטומאה:

זה הכלל כל שהוא משם אחד:    כגון מגע עם מגע, משא ומשא, אהל ואהל:

משנה ב[עריכה]

אוכל פרוד:    לפרורים, או שהן פירות קטנים שאין בכל אחד כביצה:

אינו מצטרף:    לכביצה שהוא השיעור לקבל טומאה ולטמא אחרים. מיהו מדרבנן גם כ"ש מק"ט אבל אינו מטמא [תוי"ט טהרות פ"ב מ"א]:

וחכמים אומרים מצטרף:    ואילה"ק מדאמרינן בטבול יום [פ"ב סמ"ה] דגושים הרבה, אפילו יש בכ"א כשיעור אינן חיבור אלא ימנו, מכ"ש דהול"ל הכא דכשאינן כשיעור בכ"א אמ"צ. י"ל הכא ביש ביניהן משקה העומד, ואזלו רבנן ור' דוסא לשטתייהו [טהרות פ"ח סוף מ"ח] דלרבנן התם משקה העומד מצרפן, ולר' דוסא אינו מצרפן. משא"כ התם בטבול יום, הרי ע"כ דמיירי שאין משקה ביניהן, דאל"כ למה אמרינן ימנו, והרי כולן הו"ל כנגעו בראשון, דהמשקה שנגע בהן נעשה תחלה [כטהרות סוף פ"א], אלא דבאין משקה ביניהן מיירי, ולהכי אינן חיבור:

מחללין מעשר שני על אסימון:    [משנה במעשר שני פ"א מ"ב]. ובלשון יון נקרא מטבע שאין עליו צורה אסימייאס [ועי' מ"ש ריש פ"ד דב"מ]:

מטבילין ידים לחטאת:    דבנגע ידו במאכל טמא, נטמא ידו ולא גופו, וטובל ידו ואז מותר ליגע במי חטאת, וכשרים להזות מהן עם אפר פרה על הטמא:

וחכמים אומרים אם נטמאו ידיו נטמא גופו:    וצריך לטבול כל גופו. ודוקא למי חטאת עשו מעלה זו, משא"כ לתרומה וקדשים:

משנה ג[עריכה]

מעי אבטיח:    [מעלאנע] והגרעינים והלחלוחית שבתוך האבטיח נקרא מעי, משום דתלויין כל חלקי הלחלוחית שבתוכה יחד זה בזה כעין חוטי מעים:

וקניבת ירק:    עלין מעופשין שמסירין מהירק:

חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס:    [חוליו פי"א מ"ב]. ור"ל שכל צמר הרחל שיגזוז, ישקול ק"ן זוז, וכל זוז משקלו צ"ו שעורות, או א' קווינט. נמצא כל צמר הרחל שיגזוז, יהיה ל"ז לאטה וחצי כל אחת [ועי' שבועות פ"ו סי' ב']:

וחכמים אומרים חמש רחלות כל שהן:    וקיי"ל דצריך שתגזוז כל א' לכל הפחות י"ב סלע. וכל סלע הוא [בערלינר לאטה]. וכל הה' יגזזו יחד לכל הפחות ס' סלע [י"ד של"ג. ושאר פרטי הדין עי' חולין פי"א מ"ב]:

משנה ד[עריכה]

כל החוצלות:    [מאטטען] ארוגות מגמי הנקרא [באסע] בל"א, ויש להן שפה סביב:

טמאות טמא מת:    מדיש להן בית קבול ע"י השפה. דבאין לו בית קיבול אין מק"ט כלל. דאע"ג דשאר פשועי כלי עץ מק"ט עכ"פ מדרבנן כשיש לו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים [כפט"ז דכלים מ"ד], ולמדרס מק"ט מדאורייתא כשעשויות לשכיבה [ועי' יבקש דעת סי' מ"ז] וכל המקבל טומאת מדרס נטמא גם בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. עכ"פ חוצלות קשות הן ועשויות רק לסכוך, ולא מחשבו כלי כלל, להכי טהורות אפילו מדרבנן לשאר טומאות. ומה"ט נמי אינן מק"ט מדרס, דמדמיוחד רק לסיכך, אומרים לזב היושב עליו עמוד ונעשה מלאכתינו [ועי' יבקש דעת סי' כ"ג]:

וחכמים אומרים מדרס:    ר"ל אפילו למדרס מקבלת טומאה, מדחזי לשכיבה בדוחק:

כל הקליעות:    ר"ל כל הקלוע כרשת:

טהורות:    ר"ל אין מקבלת טומאה, דמדמלא נקבים אין תשובים בגד:

חוץ משל גלגילון:    אבנט קלוע, דכשחוגרו מותחו יחד, ואין הנקבים נראין, ומקרי שפיר בגד:

וחכמים אומרים כולם טמאות:    ר"ל מקבלות טומאה:

חוץ משל צמרים:    רשת שאוגדין בה הסוחרים אגודות צמר. וטהור משום שהנקבים של רשת זה רחבים נקביו ביותר:

משנה ה[עריכה]

הקלע:    [שליידער]. שזורקין בהן אבנים במלחמה, כעין שעשה דוד לגליות:

שבית קבול שלה ארוג:    שהקלע הוא רציעה של עור רחבה איזה אצבעות, והוא עשוי כעין עניבה גדולה, ובאמצעות העניבה יש גומא שמשים שם האבן שמשליך, והוא הבית קבול. ולפעמים עושין הבית קבול מאריג של פשתן:

טמאה:    ר"ל אז הקלע מקבל טומאה, אף שהבית קבול קטן:

ושל עור:    אם הבית קבול עשוי מעור:

רבי דוסא בן הרכינס מטהר:    ר"ל אין מקבל טומאה, מדאין בהעור ה' על ה' טפחים כשיעורו לקבל טומאה [כלים פכ"ז מ"ב]. ואין תשמיש הקלע עושהו כלי. דעכ"פ מדאין עשוי רק לקלוע הו"ל כמקל בעלמא:

נפסק בית אצבע שלה:    הוא נקב קטן שבראש הקלע, שבו מכניס האצבע כשקולע:

בית הפקיע שלה:    הם חוטי משי שבתחתית הקלע מבחוץ, כדי להשמיע קול באויר כשמתנענעים בשעת זרוקה. והרי גם כשנפסקו אלה, עדיין ראוי להפקיע בהקלע:

משנה ו[עריכה]

השבויה:    אשת כהן שנשבית:

אוכלת בתרומה:    ולא חיישינן שנבעלה ונתחללה:

משנה ז[עריכה]

וחכמים מטהרין:    [טהרות פ"ו מ"ב]:

כיצד הטמא עומד:    ר"ל אם המצורע עומד תחת אהל:

וטהור עובר:    בסמוך לאותו אהל, דאי בוודאי היו שניהן תחת אהל א', נטמא הטהור כיון דהמצורע עומד. משא"כ בשהטהור עומד ומצורע עובר, טהור [כנגעים פי"ג מ"ז]. או הטהור וכו':

והטמא עובר:    או טומאה וכו':

טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים:    או טהרה וכו':

ספק נגע ספק לא נגע:    שיש ספק אם המצורע או הטומאה שברשות זה, נגע בהטהור והטהרה (שאין) [שיש] בו דעת לישאל שברשות אחר. [ואילה"ק עכ"פ בטהור עומד תחת האהל ומצורע עובר הרי כל ספק טומאה שנולד דרך העברה או דרך זריקה אמ"ט, מדאין לטומאה מקום [כטהרות פ"ד מ"ב ונזיר דס"ד א']. י"ל דהיינו בספק מגע, ולא בספק שהוא אם האהיל [כר"ב פ"ד דטהרות מ"ד ופ"ו דטהרות מ"ב]. וספק נגע דקתני, מיירי כשיש ספק שמא בשעה שעבר הטמא תחת האהל עמד קצת, דאז אף בספק מגע טמא]:

ספק הסיט:    הניע ונשא:

וחכמים מטהרין:    דספק טומאה בר"ה משותף כאן, וספיקו טהור:

משנה ח[עריכה]

שלשה דברים רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין:    [כלים פי"ב מ"ה]:

מסמר השולחני:    יתד, שהשולחני תומך בו הדף שמחובר שפתו העליונה בכותל חנותו, ופותחו כשלחן לפניו ותומכו למטה ביתד:

וארון של גרוסות:    ר"ל או מסמר של ארון וכו'. שתומך ומחזק בו בארץ התיבה, שנותן בו הגריסין הטחונין שמוכר, ומדשניהן לתמיכה להכי כלל להו תנא יחד במלת מסמר דברישא. [ולרמב"ם פ"י מכלים ( פ"י מהל' כלים) לא קאי מסמר אארון. וצ"ע א"כ למה הפסיק בו תנא בין מסמר למסמר]:

ומסמר של אבן שעות:    מסמר שתקוע באבן שבו רשומים שעות היום בעגול לחלקם שוין, וכשיגיע צל המסמר לשם, מיד ידע השעה, כעין [זאננענצייגער] שלנו:

וחכמים מטהרין:    דאינן חשובים כלי. ולרמב"ם אף ארון גרוסת גופיה טהור, מדקבוע בארץ ואינו מתטלטל. ולת"ק לפעמים מטלטלו לתקנו:

משנה ט[עריכה]

וחכמים מטהרין:    [שם מ"ז]:

כסוי טני:    ר"ל כסוי של מחבת העשוי כטנא, והוא סל:

של בעלי בתים:    ובכסוי שאינו מחובר בהכלי מיירי. ופליגי אם מחשב כלי בפני עצמו לקבל טומאה, משום דמשתמש לפעמים בפני עצמו. אבל של עץ, לכ"ע טהור דפשוטי כלי עץ טומאתו מדרבנן, ומדתשמישו בפ"ע לא שכיח, מלתא דל"ש ל"ג בה רבנן [כעירובין דס"ג ב']:

ותלוי המגרדות:    [הענגעל] שבמגרדות הסוס לתלותו בו. דרבנן ס"ל דהו"ל כשאר תלאי כלים שחינן מק"ט [ככלים פט"ו מ"ד]. ור"ג ס"ל מדמסייע התלאי בשעת מלאכה דהיינו שאוחז בו כשמגרד הסוס, הו"ל כתלאי נפה [שס]:

וגולמי כלי מתכות:    כלי מתכות חדש שלא נגמר עדיין יפה, מדצריך בסוף לשופו ולהחליקו:

וטבלא שנחלקה לשנים:    שנחלקה לב' חלקים שוין. דר"ג ס"ל דמקבל טומאה עדיין, מדאי אפשר לצמצם ושמא הא' גדול מחבירו כשערה. [ואע"ג דטבלא הו"ל אין בה דל"ש. נ"ל כיון דגם בהא מסוטה ילפינן, היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא, ולא במסופק בשיעורו [ועי' תוס' סוטה כ"ח ב' ד"ה ברשות]. ואת"ל א"כ מכ"ש דהו"ל למטהריה לטבלא בכה"ג, דהרי בכה"ג בסוטה אם וודאי נטמאת רק שיש ספק אם נבעלה לגדול או לקטן, דהו"ל ספק בשיעורא, אינה שותה [כסוטה דכ"ד]. י"ל דלא דמי א"א לצמצם לשאר ספק בשיעורו, דהכא א' מהם מחשב לר"ג כוודאי נטמא, [ועי' (רמב"ם פ"טז מהל' אבות הטומאה ה"ג)] ורבנן ס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם [ועי' תוס' חולין כ"ח ב']:

משנה י[עריכה]

[ביצה פ"ב מ"ו]:

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת:    כשלא עשה עירוב תבשילין גם מחמין טמונים. דס"ל כל מלאכה שעושה מיו"ט לשבת, צריך לעשות דוגמתה בעירוב תבשילין, ונקט טומנין לרבותא, אף שעשה עירוב תבשילין בדבר מבושל וטמינה הוא בכלל בישול אפ"ה אסור, וכ"ש אפוי ומבושל, שהם ב' עניינין נפרדין שצריך. ולחכמים בתבשיל אחד סגי להכל כב"ה [ביצה פ"ב מ"ו]. ולא קיי"ל כן [ועי' פ"ב דביצה סי' ה']:

ואין זוקפין את המנורה ביום טוב:    מנורה של חוליות שנתפרקו זמ"ז, אסור להחזירן, דאע"ג דבכה"ג אין בניין וסתירה בכלים, עכ"פ גזרו שמא יתקע בחוזק ויתחייב חטאת, וביו"ט דקיל לא גזרו [כמג"א תקי"ט סק"ד ועי' בקיפת הרוכלין סי' ל"ה]:

ואין אופין פתין גריצין:    פת עבה:

אלא רקיקין:    עוגות דקות, וטעמיה משום טרחא:

ומקילין על ישראל להיות אופין פתין גריצין וחרי:    אפילו לישה מרובה שצריך לחררות גדולות. והכי קיי"ל [א"ח תק"י]:

משנה יא[עריכה]

מכבדין בין המטות:    ר"ל מותר לטאטא עם מכבדת בין הזאפאס שנפלו שם פרורים כשישבו עליהן לאכול. דבמקום מועט כזה לא חיישינן שיעשה גומות במכבדת בקרקע, אפילו אינו מרוצף. ונוהגין לאסור אפילו במרוצף. רק עם דבר רך כבירסטע של שערות או כנף אווז שרי אפילו באינו מרוצף [א"ח של"ז]:

ומניחין את המוגמר ביום טוב:    להניח בשמים על גחלם וקיי"ל דאסור משום מכבה, והרי ריח אינו דבר השוה לכל נפש דאינו רק למפונקים. וה"ה דאסור להניחן בבגד כדי שיריח הבגד, או לשפוך מים מריחין על בגד, להוליד בו ריח [א"ח תקי"א]. ונ"ל דמלת יו"ט דנקט תנא קאי גם ארישא, דרק ביו"ט ולא בשבת שרי. רק מדסיפא איירי בפסח, להכי נקט בסוף ב' בבי קמאי ביו"ט [ועי' מ"ש פ"ב דביצה סי' ל']:

ועושים גדי מקולס:    קלוס הוא כובע מלחמה. ור"ל צלוי שלם ומעיו תלויין כרוכין בשפוד ממעל לראשו כעין [העלם] שלובשין במלחמה:

בלילי פסחים:    שנהגו בהן כך זכר לפסח. ומכאן מוכח דרבן גמליאל שנזכר במשניות אלו אינו ר"ג הזקן שהיה אביו של רשב"ג שנהרג בזמן החורבן, רק ר"ג בן רשב"ג הנהרג, והוא היה נשיא אחר ריב"ז, ונהג נשיאותו אחר חורבן הבית:

וחכמים אוסרים:    בכיבוד משום גומות. ומוגמר מדאינו שוה לכל נפש רק למפינקים, וגדי מקולס, משום דמחזי כאוכל פסח בחוץ. אף שינהגו כולן כך, פן יבוא א' ממקום אחר שלא נהגו כך ויחשדום. והכי קיי"ל [א"ח תע"ו]:

משנה יב[עריכה]

וחכמים אוסרין:    [ביצה פ"ב מ"ח]:

פרתו יוצאה:    לר"ה ואפילו בשבת:

ברצועה שבין קרניה:    וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי הו"ל כמשא ואסור משום שביתת בהמתו. וי"א דגם ביו"ט מצווה על שביתתה [ש"ה]:

ומקרדין:    כמו מגרדין, דהיינו לסרקה ולחככה בו, [שטריגעלן] בל"א:

את הבהמה ביום טוב:    ואפילו במגרדת ששניה דקות ועושות חבורה, לא ניח"ל ושרי:

ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן:    וקיי"ל דאסור, מדמחזי כעובדין דחול. אבל במדוכה וע"י שנוי, שרי, כשאר תבלין [א"ח תק"ד]:

אבל מקרצפין:    עם מגרדת של עץ ששניה גסות ואינו חובל:

אף לא מקרצפין:    דגזרינן קרצוך אטו קירוד [ועי' מה שכתבתי פ"ב דביצה סי' ל"ט]. מיהו הך שלנו משור שער מטונף, דהו"ל פסיק רישא דניחא ליה בה ולכ"ע אסור [כך נ"ל הכוונה בא"ח תקכ"ג]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]