תפארת ישראל על ידיים א

משנה ידיים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על ידיים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מי רביעית:    מים שהן רביעית הלוג. שהוא ביצה ומחצה:

נותנין לידים:    דאף דידים שניות ואמ"ט לחולין. אפ"ה תקנו נט"י מסרך תרומה:

אף לשנים:    דא"צ השני רביעית לבד. מדאתו מים משיורי טהרה. ודוקא בנתכוונו מתחלה ליטול כא'. ושמו כ"א ידיו למטה מידי חבירו. וי"א אפילו בזא"ז [כא"ח סי' ק"ס] ולרמב"ם רק מים שניים סגי בהכי. אבל ראשונים צריך רביעית לכ"ח:

לשלשה:    לפי חשבון רביעית לב'. היה סגי לג'. רביעית וחצי. רק מדנפישי גברי. שמא לא ידקדקו ליטול יפה. ולי"א הנ"ל דאפילו בזא"ז. מיירי הכא בלא שייר הראשון לב' אחרונים רביעית דאל"כ לא גרע מרביעית בתחלה:

רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית:    למאי דקיי"ל דוקא בנוטלים כאחת קאמר ת"ק. צ"ל דאחרון דקאמר ר"י ר"ל תחתון. ור"י ארישא נמי פליג:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים:    דכך דין נט"י. צריך ליטול ידיו עד הפרק. והוא חבור היד עם הזרוע. ואף דסגי ברביעית בשטיפה א' ואז ידיו והמים שעל ידיו טהורות. אפ"ה טוב יותר לחלק הרביעית לב' פעמים כדי לשפשף וליטול יפה. מיהו בכה"ג נטמאו המים הראשונים מדלא היה בהן רביעית. רק שנטהרו בשטיפה שנייה. וקאמר הכא דאם בשטיפה א'. לא הגיעו לפרק. כיון דמים גופייהו טמאין הן אין מוסיף עליהן להשלים. אף שלא נתנגב עדיין מראשונים. לכתחלה אינו מוסיף. [ובניגב בינתיים אפילו בדיעבד לא מהני כמג"א קס"ב סק"ה] ולרא"ש דוקא במוסיף על מקום שלא נטל עדיין. אבל בחוזר ושוטף על כל היד שרי:

משנה ב

אפילו בכלי גללים:    גללי בקר:

בכלי אדמה:    אף דכולן אינן כלים לק"ט:

ולא בשולי המחץ:    מחץ הוא כלי ששואבין בו היין מבור למלאות החבית. ושולי המחץ. היינו שנשברו. ולא נשאר ממנו רק השולים עם קצת מהדפנות. [כך נראה מפי' הר"ש והר"ב כאן. אולם לעיל [פרה פ"ה מ"ה] פי' שהיא כעין חבית קטן שבשולי המחץ. כדי לאחוז שם המחץ. ואם כי שניהן פסולין. אפ"ה ל"מ נ"ל טפי כפירושו הכא. דאי כפירושו התם. למה לא קרי ליה תנא חבית שבשולי המחץ כדקרי ליה בכלים [פ"ב מ"ג]. ותו מה קמ"ל תו מגופת החבית. שהרי שניהן אינן עשויין לקבלה]. ודו"ק]:

ולא במגופת החבית:    שיש בו כעין בית קבול למעלה לתחוב בתוכו אצבע כשרוצה להוציאו מהחבית. ואפ"ה אין נוטלין בו משום דבית קבול שבו אינו עשוי לקבלה להשתמש בתוכו. מיהו בעשה בה מעשה ותיקנו לתשמישו. ומקבל השתא רביעית. כשר לנטילה [ועיין רבינו מג"א קנ"ט סק"ג דיחוד לא מהני]:

ולא יתן לחבירו:    מים לנט"י:

מפני שאין ממלאין:    מלוי מים לאפר פרה אדומה:

ואין מקדשין:    ליתן אפר הפרה ע"ג מים:

ואין מזין מי חטאת:    מים המקודשים על הטמא. ומלת מי חטאת. נ"ל דאכולהו ג' דלעיל קאי:

ואין נותנים לידים:    ר"ל אין רוחצין לנט"י:

ואין מצילין בצמיד פתיל:    באהל המת:

שאין:    ר"ל ואין. כמו שאפר כירה מוכן הוא:

מצילין מיד כלי חרש אלא כלים:    דאע"ג דאוכלין ומשקין נטמאין באויר כלי חרס. עכ"פ אדם וכלים אינן נטמאין באויר כלי חרם. ולהכי אם היה בתוך כלי הפנימי אוכלין ומשקין. טהורין. דתוך תוכו טהור. ולכן קאמר הכא דאם היה הפנימי שיבור הכלי. אינו מציל על אוכלין ומשקין שבתוכו. [והא דפלגינהו לתלתא בבי. הכי מקשי נמי הש"ס בעניינא אחרינא [קדושין דף ו' ע"א]. ומתרץ שם. תנא תלת תלת שמעינהו וגרסינהו. א"נ נ"ל משום דחלוקין בדינייהו. דבבא ראשונה דאין ממלאין וכו'. עד אין נותנין לידים. אפילו אין נקובים כל עיקר. ככל הנזכרים לעיל במשנה. כיון דלא מקבלי בלי סמיכה. או מדאין עשויין לקבלה. אין שמן כלי. ובבבא ב' לענין צמיד פתיל אפילו ניקב נקב המטהרו. כל שאין הנקב כמוציא רימון. ובגדול כל שלא ניקב רובו וסתם הנקב. מציל בצמיד פתיל [רמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג]. ובבבא ג' להציל מידי כלי חרס. מיד כשניקב המטהרו. תו לא מחשב כלי ואינו מציל]:

משנה ג

המים שנפסלו משתית הבהמה:    מחמת סרחון או מחמת טעם רע:

בכלים פסולים:    ר"ל פסולין לנט"י מכלי. מיהו כשראויין לבהמה כשיתקנם. כגון מי הים המלוחים. דכשיבשלום ראויין לשתיית בהמה. כשרין גם קודם תיקונן [רבינו מג"א ק"ס ס"ק י"ב]:

ובקרקעות כשרים:    ר"ל אם הן בקרקע כשרין להטביל בהן ידיו לאכילה. ק"ו מטבילת כל גופו [דשלש מדרגות יש. א) מעין. אפילו אין בהן מ' סאה. טובל בהן ידיו לאכילה [א"ח קנ"ט סי"ד]. ב) מי גשמים. הכנוסין בקרקע להרמב"ם צריכין מ' סאה. ולהראב"ד גם ברביעית סגי [שם]. ג) שאובין הכנוסין בקרקע. להרמב"ם אפילו יש בהן מ' סאה אין טובל בהן ידיו. ולהראב"ד ביש בהן מ' סאה מותר [שם ט"ז]. ולבה"ג אפילו אין בהן מ' סאה והן בכלי מותר לטבול בהן ידיו. וראיה מקידוש כהנים מכיור ודו"ק [עיין רבינו מג"א שם ס"ק י"ד]. מיהו מים שאינן ראויין לבהמה מפני טיט המעורב בהן. אף לטבילת ידים פסולין. כשאין הבהמה יכולה לשתות מהן [וע' מקואות ספ"ב מ"ש שם בפירושינו כפ"ד]:

פסולין:    דכיון דנשתנה מראיתן לא מיקרו מים ולהכי אפילו הן בקרקעות ורוצה לטבול בהן ידיו פסולין [רמב"ם פ"ו מברכות ה"ז]. וכן מסתבר מדלא מחלקינן הכא בין שהן בכלים או בקרקעות כדמחלקינן לעיל בנפסלו משתיית בהמה. ותו נ"ל טעמיה דהרי טבילת ידים דלהני רק מטבילת הגוף ילפינן לה דאם לטומאה ממש של כל הגוף מהני טבילה במ' סאה. מכ"ש דלטומאת ידים תהני טבילתן במ' סאה [כחולין ק"ו א']. וכיון דכל שנשתנו מראיתן פסולין לטבילת הגוף (כמקואות פ"ז מ"ג ופ"ח מי"א] . ה"נ דפסולין לטבילה לטומאת ידים. מיהו בנתעכרו ע"י תערובות עפרורית. לא מחשבו שינוי מראה לגבי מי חטאת שהוא דאורייתא [כספ"ח דפרה] וכ"ש לנט"י דרבנן [ונ"ל טעמא. אי משום דכל שינוי מראיתן הוא מחמת עפר. ויש בו כבדות. וסופו להזדקק. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [ר"ה י"ג ב']. או משום דדוקא בדיו וקנקנתום. שהמים בעצמן נשתנה מראיתן ע"י תערובתן. אבל שנוי המראה הנראה במים שנתערב בהן עפר. הוא מחמת קרטי החול שצפין בהן. והקרטין ההן הן עומדין לעצמן ומזהירין מתוך המים. אבל המים בעצמן לא נשתנו מראיתן. ותו נ"ל ראיה דכשרים. דהרי גם לטבילת כל הגוף כשרים כשראויין לשתיית כלב [כספ"ב דמקואות] מכ"ש לנט"י. וכן משמע מהרמב"ם [פ"ו דברכות ה"ט]. ודלא כרבינו אשל אברהם רסק"ס שהניח זה בצ"ע]:

שמעון התימני אומר אפי':    תמוה מה אפי'. ונ"ל לפמ"ש רבינו טו"ז [או"ח ק"ס סק"ב] דלת"ק אפילו נפל שם הפת ממילא פוסל. וכן מוכח לפענ"ד. מדנקט ת"ק תרתי. עשה מלאכה וגם שרה פתו. ול"ל והרי היא היא. ואע"ג דבמשנה ד' נקט נמי הדחת כלים. התם היינו רק מדאתא לאשמעינן שיש חילוק בין כלים מלוכלכים או מודחים. ולאשמועינן נמי פלוגתא דת"ק ור' יוסי בחדשים. אבל שרה בהן פתו ל"ל כלל. אלא ע"כ דמלת שרה אינו פועל יוצא. והיינו שאדם שרה הפת. אלא פועל עומד. ור"ל שהפת שרה במים ע"י שנפל לתוך המים ונשרה שם. וכיון שכן דת"ק אפילו בנפל מעצמו פוסל. שפיר קאמר שמעון (התימני) דאפילו נתכוון כשרים. ובשם רב"א זצוק"ל שמעתי דהכי פירושא. שמעון התימני אומר אפילו נתכוון כשר. אבל לשרות בזה ונפל לשני לכ"ע כשרים:

משנה ד

או שמיחה:    ר"ל שפשף:

בהם את המדות:    אין להקשות היינו הדיח. נ"ל דכיון דכל עיקר טעמא דנעשה בהן מלאכה פסולין. היינו משום דמחשבו כשופכין [רמב"ם פ"ו מברכות ה"ח]. א"כ שפיר קמ"ל דלא מבעיא הדיח בהן כלים מלכלוכן. שפיר מחשבו שופכין. מדהתכוון לנקות הכלים על ידי שיתלכלכו המים. אלא אפילו מיחה בהן המדות. שאינו מתכוון להעביר הלכלוך. אלא להעביר הדבוק במדה שלא תהיה חסרה. אפ"ה מיקרי שופכין. ולהרמב"ם בפירושו כאן מיחוי מדות היינו משום דבמדה רגיל אדם למדוד בהן מינים נפרדים. ויש מהן שנשאר בהן ריח. ומיחה המדות להסיר מהן הריח ההוא. [ובמרדכי גרס או שמדד בהן המדות. ר"ל שמילא בהן כלי לראות אם מחזקת כפי מדה הראויה. וכן משמע לפענ"ד מש"ס [גיטין נ"ג ב'] מדלא התיר רק בשקל בהן משקלות כנגדן שלא עשה מעשה בגוף המים. וכמ"ש רש"י התם. הא בבדק בהן עצמן את המדה פסולה]:

פסולים:    מדהו"ל שופכין. וה"ה בהדיח בהן ידיו או ירקות מלוכלכים. רק נקט כלים מדבעי לאתויי פלוגתא דרבנן ור' יוסי בחדשים. וכ"ש בהניח בהן ירקות כמושין שיחזרו וירטבו. שעשו המים פעולה רבה. אבל בהניח בהן ירקות לחים שלא יכמושו. או דגים חיים שלא ימותו. כל אצולי משום פעולה. לא מחשב פעולה [כספ"ד דשבת. וכ"כ לענין הכשר. אם בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן [מכשירין פ"ג מ"ד] ועוד בדוכתי טובא. ולפיכך נ"ל דמותר להעמיד הלולב והדסים הלחים תוך המים שמוכנים להטיל מהן ידיו. מדאין כוונתו שיחזרו לרטיבתן. אלא שיתקיים בהן רטיבתן שלא יכמושו. וכה"ג רק אצולי הוא ולא מחשב מלאכה. וכן כתב בא"ר. ודלא כרבינו מג"א [סי' ק"ס סק"ד]. ואפשר עוד דמלאכה שאסרו היינו דוקא בתשמיש שנהנה ממנו. אבל בלולב והדסים. אפילו בהתכוון שיחזרו לרטיבתן. לא מחשב תשמיש להנאה. דמצוה לאו ליהנות ניתנה [כר"ה כ"ח א']:

ר' יוסי פוסל בחדשים:    מדאורחא להדיחן וקיי"ל כת"ק:

משנה ה

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין:    זעממעל קודם שנאפת וכדי שיהיה פניה חלק ויפה:

וכשהוא מדיח את ידיו בהן:    לרמב"ם ר"ל שחפן מים בכפו. וטח פני הגלוסקין. ולספר התרומה היינו שהדיח בהן ידיו מבצק. [ול"מ מדקאמר וכשהוא מדיח וכו' ולא קאמר שמדיח בהן את ידיו. משמע לכאורה כרמב"ם. דאטח בהן גלוסקין דרישא קאי. מיהו י"ל דגם לספר התרומה קאי אטח גלוסקין. רק ה"ק אם עיקר כוונתו להדיח ידיו. אע"ג דאח"כ טח בידיו הלחים הגלוסקין. שרי]:

כשרים:    להרמב"ם הנ"ל ה"ט דכשרים. מדלא נעשה מלאכה רק בהמים שחפן. ולספר התרומה הנ"ל ה"ט משום דסתם ידים העוסקים בבצק נקיים הם. והו"ל כמדיח כלים מודחים. דלא מיקרי הדחתן מלאכה [כך כתב רבינו ב"י]. ואי משום הבצק שעל ידיו. נ"ל דס"ל לספר התרומה דבצק שאינו מאוס לא מיקרי לכלוך. [ואין להקשות בין למר או למר. עכ"פ הרי בידיו שלא נטלן נגע במים הנשארים ונטמאו ע"י זה. ונ"ל דוקא מים שנטל בהן לצרכו נטמאו. ואפילו היו ידיו נקיות קודם נטילה. אבל ע"י מגע ידיו לא נטמאו. וגדולה מזו כתב רבינו טו"ז בשם רש"ל [סי' ק"ס סק"ט] דהיוצא מביה"כ ושאב בידיו מהדלי כדי ליטול ידיו. לא נטמאו המים שבדלי. מיהו בהיו ידיו מלוכלכים. ותחבן לתוך הדלי. אפילו לא נתכוון לנקותם דלא מפסלו משום מלאכה. נפסלו מדהן שופכין ממש. ואין להקשות תו למאי דאמרינן לעיל במשנה א' דרבים מותרים להשים ידיהן זה תחת זה וליטול ידיהן כאחת. ואמאי והרי התחתונים נוטלין במים שכבר רחצו בהן העליונים. וכבר נעשה בהן מלאכה. י"ל התם כיון דכולן חשבו מתחלה ליטול בדרך זה מחשבו כולן כיד א' [וכסי' קס"ב ס"ה]. אמנם אם טבל ידיו בדלי שאין בו מ' סאה והתכוון לנט"י דמהני בשעת הדחק מאד [כסי' קנ"ט ס"ח]. נ"ל דוודאי נפסלו המים שבדלי משום מלאכה אף שהיו ידיו נקיות מתחלה]:

אפילו חש"ו:    שאין בהן דעת שלימה. וכל שכן שמותרין לכנעני ונדה לשפוך מים על ידיו [קנ"ט סי"א]. ואע"ג שהן טמאין במשא. והיה אפשר שיטול ידיו מאדם טהור. או שיטבלם בנהר. מה מהני. והרי כולנו טמאי מתים. והרי זה טובל ושרץ בידו. ומן הדין היה כיון דרק משום סרך תרומה תקנו נט"י גם בחולין. והשתא שאין תרומה ויש טומאה דבוקה בנו בעונינו. תתבטל נט"י מכלוכל. אלא מדנאסר במניין מלאכול חולין בלי נט"י. משום מגדר מילתא הרי בכה"ג שנאסר במניין משום סיג. גם כשנתבטל טעם האיסור. אפ"ה האיסור במקומו עומד. ואין ב"ד האחרון אפילו גדול מהראשון יכול לבטל תקנת ב"ד הקדום [כהרמב"ם פ"ב מממרים. ועיין מ"ש בס"ד פ"א דעדיות מ"ה]. ותו נראה לי פשוט דגם בזמן שהיה תרומה. אפ"ה משום לא פלוג גם מי שהיה טמא מטומאת מת או שרץ וכדומה. היה צריך נט"י לפת חולין אף שהוא טמא ומטמא להלחם. [ותמהני מאד על רבינו מהר"מ מ"ץ שהביא רבינו טו"ז בשמו [א"ח קנ"ט ס"ק ט"ו] שיש ליזהר מנטילת ידים ע"י כנעני. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי כולנו טמאים. ואי"ל דכיון דבתחלה נאסר כנעני במנין. השתא נמי אסור. א"כ נדה נמי תתסר. ונשאב מים על ידי זכרים [או נטביל ידינו במקוה]:

מניח חבית בין ברכיו ונוטל:    וינענע ברכיו בכל שפיכה כדי שיצאו המים בכחו. וקמ"ל דאע"ג שלא אחז בכלי ושפך מיקרי כח גברא:

מטה חבית על צדה ונוטל:    אע"ג דבשעה שנוטל החבית כבר שופכת והולכת מאיליה. אפ"ה מה שהטה החבית מתחלה מיקרי גם אח"כ כח נותן. ואת"ל א"כ הטייה זו למה. הרי כבר היה כאן כח נותן כשנתן המים לתוך החבית. י"ל אנן בעינן כח נותן בשעת נטילה. אבל כח נתינת המים לתוך החבית. כבר פסק לגמרי בשעת הנטילה [רבינו ב"י בטור קנ"ט. ואין להקשות עכ"פ מ"ש מחבית מים שיש לה ברזא. ונוטל ידיו מהנקב שתחת הברזא. שצריך להסיר ולהחזיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. וכ"כ בגיסקאננע שיש בדופנה קנה הנקרא האן. וכשנוטל ידיו מהקנה צריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה [כסי' קנ"ט ס"ט ורבינו טו"ז קס"ב סק"ה] ולמה לי כולי האי. תסגי בשפתח הברזא והסיר ההאן. כתחלת הנטילה. כי הכא דסגי בהטייה הראשונה. י"ל התם לא הסיר רק המניעה מלזוב. לא מינכר בשפיכה השנייה כח נותן אם לא שיתחוב ויסיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. משא"כ הכא שהטה החבית. והביא בכחו קלוח המים על ידיו. הרי בשפיכת הקלוח והחבית שעומד מוטה מנכר כח הנותן [רבינו מג"א קנ"ט סקכ"א]. ולעני בדעת כמוני לא יתיישב עדיין יפה. מ"ש חבית זו מחבית שמניח בין ברכיו לעיל שכתב רבינו מג"א בעצמו [שם סקט"ז] שצריך לנענע החבית בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. אמנם ל"מ מרבותינו שלא ירצצו מוח רך של עטלף חלש כמוני. הו"א דהכא במוטה החבית מיירי שאוחז החבית בשפוע. ועי"ז מקלח לחוץ. ואלו יסיר ידיו מהחבית. יתיצב החבית על מכונו. ולא יקלח. ולהכי גם בשפיכות השניות מיקרי שפיר כח גברא. ואפ"ה גם על זה פליג ר' יוסי. ומצריך שפיכה בכחו ממש בכל פעם ופעם. משא"כ בחבית שעל ברכיו לעיל. שכבר החבית מונח ושופך שלא בכחו כלל. ובזה נ"ל לפע"ד בנוטל בקלוח מים שיצא מפומפע. אז כל זמן שאוחז בהבית יד של ברזל שבאחורי הפומפע. מחשב כח גברא. משום דכשיסיר ידו מהבית יד ההוא. יעלה הבית יד ויפסיק תיכף מלקלח. ולפיכך [א"צ לנענע הבית יד אילך ואילך בכל שפיכה ושפיכה]:

והקוף:    לאו דוקא קוף. אלא ה"ה כשנוטל ע"י כח שום בע"ח. רק אורחא דמילתא נקט דקוף עשוי ללמדו כך. וס"ל דכח בע"ח בעלמא סגי לנט"י. ואין צריך כח אדם. אבל במים שנוזלים ממילא בלי כח בע"ח. מודה דפסולין לנט"י:

ר' יוסי פוסל בשני אלו:    בתרתי פליגי. דס"ל דוקא כח אדם בעינן לנט"י. וס"ל דבעינן כחו מתחלת נטילה עד סופה. ופסק הרמב"ם ורשב"א ובעה"ג כת"ק. ולראב"ד ותוספות והרא"ש קיי"ל כר' יוסי. ודכוותייהו נקטינן [כש"ע קנ"ט ס"ט]. ומהטור משמע שבהיה בתחלה הנטילה בכח אדם. אף בלי סופו סגי. וכן הבין רבינו ב"י מדבריו. וכמבואר [בסי' קנ"ט ס"י]. ואפ"ה פסלו קוף לנט"י. ונמצא שלכאורה אחזו רבוחינו החבל בשני ראשים. ורבינו טו"ז [שם סקי"ב] רצה ליישב דגם הטור ס"ל דצריך כח אדם מתחלה ועד סוף. רק לרבותא דסיפא נקט שלא היה כח אדם כלל אפילו בתחלה יע"ש. ובמחילת כבוד רבינו. מלבד שזה דוחק. עכ"פ גם לרבינו ב"י קשה והוא שפתיו ברור מללו דתחלה כלי סופו סגי. ול"מ היה נ"ל דהטור ס"ל דמדלא מפרש ברישא במניח חבית בין ברכיו שיצטרך לנענע בכל שפיכה ושפיכה בברכיו ש"מ שבהנחה ראשונה כשהניחה מוטה על ברכיו. סגי. ובאמת א"צ לנענע בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. ומדלא פליג ר' יוסי רק בב' בבות האחרונים. ש"מ דהא במניח על ברכיו מודה. דגם ר' יוסי ס"ל דבתחלתו בלי סופו סגי. ורק במטה חבית ונוטל פליג דלא דמי למניח על ברכיו ונוטל. דהתם בתחלת נטילה היה כח גברא. ולהכי בתחלתו בלי סופו סגי. משא"כ הכא במטה החבית בתחלה שלא בשעת נטילה. דלא בתחלת נטילה ולא בסופה היה כח גברא. דלת"ק גם הא כשר לא משום שהיה עכ"פ כח גברא בתחלה כשהטה החבית. ליתא דהרי מכשיר גם קוף. אלא נקט הטה לרבותא דר' יוסי דאע"ג שהיה כאן כח גברא. כיון שלא בשעת נטילה היה. לא מחשב כח גברא. ות"ק לא זו אף זו קתני. וכן נראה שהבין ג"כ רבינו יונה [ברכות דף מ"ו] שהביא שבעל ה"ג דפסק דא"צ (כח) גברא כלל לא בתחלה ולא בסוף. ראייתו ממשנתנו. מדמכשיר בקוף ובמטה חבית על צדה. וקשה הרי במטה יש כח גברא. אלא ע"כ כיון שאין כח גברא בשעת נטילה. מחשב כאין כח גברא. ואפ"ה לת"ק כשר. ולר' יוסי פסול. אבל בתחלתו בלי סופו בשעת נטילה. כבמניח על ברכיו. לכ"ע כשר]:

(מכאן עד סוף הסדר הוא מתפארת ישראל)