תניא חלק א לט
פרק לט
ומפני זה גם כן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, כדכתיב: "ופני אריה אל הימין" וגו' "ופני שור מהשמאל" וגו', לפי שאינם בעלי בחירה, ויראתם ואהבתם היא טבעית להם, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס. ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם, כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, ומדור המלאכים בעולם היצירה.
הגה"ה: (והיינו בסתם מלאכים. אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים, כמו שכתוב ברעיא מהימנא שם שיש שני מיני חיות הקדש, טבעיים ושכליים, וכמו שכתוב בעץ חיים).
וההבדל שביניהם הוא, כי בעולם היצירה מאירות שם מדותיו של אין סוף ברוך הוא לבדן, שהן אהבתו ופחדו ויראתו כו', וכמו שכתוב [בתיקונים ועץ חיים], דשית ספירין מקננין ביצירה. ולכן זאת היא עבודת המלאכים תמיד, יומם ולילה לא ישקוטו, לעמוד ביראה ופחד וכו', והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל. ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'. אבל בעולם הבריאה, מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא, שהן מקור המדות ואם ושורש להן. וכדאיתא בתיקונים, דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכורסיא, שהוא עולם הבריאה. ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים, עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין סוף ברוך הוא, שאהבה זו נקרא רעותא דליבא כנזכר לעיל, ומרעותא דליבא נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה, שהוא גן עדן העליון, כדלקמן, וכמו שכתוב בזהר ויקהל.
אך היינו דווקא נשמות ממש, שהן בחינת מוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא. אבל בחינת הרוח של הצדיקים, וכן שאר כל נשמות ישראל, שעבדו את ה' בדחילו ורחימו המסותרות בלב כללות ישראל, אין עולות לשם, רק בשבת וראש חדש לבד, דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה. כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא, אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור אין סוף ברוך הוא, על ידי חכמתו ובינתו יתברך המאירות שם בעולם הבריאה.
ומה שזוכות נשמות אלו לעלות למעלה מהמלאכים, אף שעבדו בדחילו ורחימו טבעיים לבד. היינו מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם אתכפיא סטרא אחרא המלובשת בגופם, בין בבחינת סור מרע, לכבוש התאוות ולשברן, ובין בבחינת ועשה טוב, כנזכר לעיל. והם היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום, ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא, לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא כו' כיתרון האור כו' כנזכר לעיל.
והנה כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן. אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בעשר ספירות, שהן בחינת אלהות ואור אין סוף מתייחד בהן בתכלית היחוד, והיינו בעשר ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים, ובעשר ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים. ובתוכן מלובשות עשר ספירות דאצילות, ומיוחדות בהן בתכלית, ועשר ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן, אין סוף ברוך הוא. מה שאין כן הנשמות, אינן נכללות באלהות דעשר ספירות, אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה, ונהנין מזיו השכינה, הוא אור אין סוף ברוך הוא המיוחד בעשר ספירות דבריאה או דיצירה. והוא זיו תורתן ועבודתן ממש, [עיין זוהר ויקהל דף ר"י]. כי שכר מצוה היא מצוה עצמה.
ועולם האצילות, שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא. כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד ביחוד עצום ונפלא, ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה. כי שם ירדו להאיר בבחינת צמצום, כדי שיוכלו שכלים נבראים לקבל מהן חכמה בינה ודעת לידע את ה', ולהבין ולהשיג איזו השגה באור אין סוף ברוך הוא כפי כח שכלים הנבראים, שהם בעלי גבול ותכלית, שלא יתבטלו במציאותם ולא יהיו בגדר נבראים כלל, רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחינת אלהות ממש.
והנה צמצום זה היא סיבת ההארה שמאירות שם חכמה בינה ודעת של אין סוף ברוך הוא לנשמות אלו בעולם הבריאה. מה שאין כן באצילות, שאינם בבחינת צמצום כל כך, אי אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן, ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל. לכן הוא מדור לצדיקים הגדולים, שעבודתם היא למעלה מעלה אפילו מבחינת דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו יתברך, כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחינת בינה ודעת לשכל נברא. אלא עבודתם היתה בבחינת מרכבה ממש לאין סוף ברוך הוא, וליבטל אליו במציאות ולהכלל באורו יתברך, הם וכל אשר להם, על ידי קיום התורה והמצוות, על דרך שאמרו: האבות הן הן המרכבה. והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם.
אך מי ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו, ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות. רק לפרקים ועיתים שהם עת רצון למעלה, וכמו בתפילת שמונה עשרה, שהיא באצילות, ובפרט בהשתחוואות שבה, שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות [כמו שכתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת], כי היא עניין ביטול באורו יתברך להיות חשיב קמיה כלא ממש. אזי גם כן עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה. [רק לפרקים, בעת רצון, תעלה נשמתו לאצילות בבחינת מיין נוקבין, כידוע ליודעי ח"ן].
והנה שכר מצוה מצוה. פירוש, שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה. ואין לנו עסק בנסתרות, שהם הצדיקים הגדולים, שהם בבחינת מרכבה. רק הנגלות לנו, שאחריהם כל אדם ימשוך, לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו בהתגלות ליבו, הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, מקומה בעשר ספירות דבריאה; ועבודה בדחילו ורחימו הטבעיים שבמוחו, בעשר ספירות דיצירה. אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו, אפילו במוחו בבחינת גילוי, דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב, להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי, אפילו במוחו ותעלומות לבו על כל פנים, רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה - הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד, הנקרא חיצוניות העולמות, ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך, שהן עשר ספירות הקדושות. וכמו שכתוב בתיקונים, דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'.
והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה חס ושלום, אלא כמו שכתוב: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". פירוש, מחמת הרגל שהורגל מקטנותו, שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעובדו, ואינו עוסק לשמה ממש. כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים, להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים. כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאות רצונו, אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת, למלאות רצונו לבד, בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים. וגם אהבה לבדה אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות, שהיא מסותרת בלב כל ישראל, כמו שיתבאר לקמן.
וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו. ולכן אמרו רז"ל: לעולם יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח. אך כשעושה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה, אין הדבר תלוי בתשובה; אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם, מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא, מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה. ולכן לעולם יעסוק אדם כו'. וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזוהר: