תלמידי רבנו יונה על הרי"ף/ברכות/פרק ד
בתפילה. ומורי הרב נר"ו היה מסופק בזה, והיה אומר שהנכון לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה; ואין צריך לחדש בה דבר, כיון שהוא מתפלל אותה על דרך הספק, כי שמא הלכה הוא שצריך לחזור ולהתפלל אותה לחובה, ואין לך חידוש גדול מזה:
העיד רבי יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. ואומר במדרשת0371 שהמלך שלמה היה ישן עד ג' שעות, כמו שדרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ופעם אחת הטעתו בת פרעה וישן עד ד' שעות והקריבו תמיד של שחר בד' שעותת0372 ומזה היתה קבלה ביד ר' יהודה בן בבא והעיד שתמיד של שחר קרב בארבע שעות:
דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אע"פ שנראה מכאן שאם ירצה יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ואילך, דלר' יהודה משם ואילך אינו זמן תפילת מנחה, ולדברי רבנן יכול להתפלל מנחה עד הערב, אפילו הכי אין לו לאדם לעשות בעניין שיהו מנהגותיו סותרין זה את זה; שאם יתפלל מנחה לפעמים מפלג המנחה ואילך כרבנן, ולפעמים יתפלל ערבית באותו זמן קודם שקיעת החמה כר' יהודה, נמצאו דבריו סותרין זה את זה, שפעמים דן אותו יום ופעמים דן אותו לילה. אלא יעשה כל שעה כמו רבנן, שיתפלל מנחה עד שקיעת החמה, ותפילת ערבית אח"כ, או כמו ר' יהודה שיתפלל תפלת המנחה לעולם עד פלג המנחה בלבד ויתפלל ערבית אח"כ כל זמן שירצה, ואפילו קודם שקיעת החמה. ועכשיו כיון שמנהגנו להתפלל תפילת מנחה אחר פלג המנחה כרבנן, אין לנו להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה כרבי יהודה, אלא לעשות הכל כרבנן. מיהו בדיעבד אם התפלל תפילת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא, ולא מחייבין ליה לחזור ולהתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:
אסור לעבור כנגד המתפללין וכו'. ודווקא כנגד פניהם, אבל בצידם לא חיישינן להעברה בעלמא:
אל יתפלל אדם אחורי רבו ולא כנגד רבו. נראה בגמ'ת0373 שהטעם שאסרו להתפלל אחורי רבו, מפני ההפסקה, כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ולא יוכל להפסיק. וכנגד רבו שאסור נראה שהטעם הוא מפני שמשוה עצמו לרבו. וכל שכן אם חוזר אחוריו כנגד רבו, שהוא ביזוי יותר ואסור. מיהו אם מרחיק ארבע אמות נראה שמותר להתפלל אחוריו או כנגדו, שזה כרשות אחר בפני עצמו נראה:
והנותן שלום לרבו. רוצה לומר שמקדים לו שלום, ואין לו לתלמיד להקדים שלום לרב, אלא כמי שיש לו מורא ממנו ואינו יכול להקדים לו שום דיבור מרוב המורא. וכן אמרו (שבת דף פט.): כלום יש עבד שמקדים שלום לרבו? ומה שאמרו בהרבה מקומות: כדי שאלת שלום תלמיד לרב, אינו רוצה לומר אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב. מפי מורי הרב נר"ו:
האומר דבר שלא שמע מפי רבו. רוצה לומר, שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו:
רב צלי של שבת בערב שבת. כלומר, היה מתפלל קודם שקיעת החמה, ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא קריאת שמע בעונתה; ואף על פי שלא היה סומך גאולה לתפילה, כיון שהיה מתכוין למצוה לקבל שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש לא חיישינן להכי. וזהו מפלג המנחה ואילך, דמשם ואילך יכול אדם לקבל השבת בתפילתו, אבל קודם לכן לא. וכשרוצה להתפלל ולקבל עליו השבת מבעוד יום, צריך שידליק תחילה, שאחר שקיבל השבת בתפילה אינו יכול להדליק ולעשות שום מלאכה אחר כך. ואם תאמר: והיאך יכול להדליק כל כך מבעוד יום? שהרי אמרו (שבת דף כג:): ובלבד שלא יקדים, ובלבד שלא יאחר! יש לומר, דהני מילי כשאינו מקבל השבת עד הערב, דכיון שאינו מקבל השבת עד הערב אין לו להקדים ההדלקה; אבל כשמקבל שבת מבעוד יום ומדליק תחילה סמוך לקבלה, אף על פי שעוד היום גדול אין בכך כלום. והיה אומר ה"ר יעקב מאורלינ"ש ז"ל, שאף על פי שתוספת שבת די בכל שהוא, אפילו הכי אם הוא מוסיף הרבהת0374 יותר, בכלל תוספת הוי וחייב עליו, אף על פי שאפשר לומר שאינו אלא מדרבנן, אפילו הכי אסור לעשות בו שום דבר כמו תוספת כל שהוא. וכיוצא בזה אמרו לעניין תרומה (עבודה זרה דף עג:), שאף על פי שחיטה אחת פוטרת כל הכרי, אפילו הכי אם תרם הרבה, הכל דיינינן ליה תרומה (משנה תרומות ד ה). מיהו אם התפלל מבעוד יום בטעות, שהוא יום מעונן והיה חושב שהיה לילה ואחר כך זרחה השמש, צריך לחזור ולהתפלל אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך, כיון שלא נתכוין להתפלל אלא אחר שקיעת החמה והתפלל בטעות, ומותר בעשיית מלאכה, שקבלת טעות לא שמה קבלה. וראיה לדבר מדאמר בגמרא (דף כז.): "וטעותא מי הדרא? והא קאמר אבידן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים וכסבורין העם לומר: חשיכה, ובאו לבתי כנסיות והתפללו של מוצאי שבת בשבת ואחר כך זרחה חמה, ובאו ושאלו לרבי, ואמר להם.: הואיל והתפללו התפללו". ומהדרינן: "שאני ציבור דלא מטרחינן להו", דמשמע דדווקא מפני טורח הצבור חששו ואינם צריכין להתפלל, אבל ביחיד לא חיישינן לטרחא. והרב רבי משה בר יוסף נרבונ"י ז"ל אמר שאם טעו הציבור בערב שבת והתפללו מבעוד יום, שהיו סבורין שהיה חשכה, אף על פי שלא נחייב אותם לחזור ולהתפלל מפני טורח הציבור ויוצאין באותה תפילה של שבת שהתפללו כבר, אפילו הכי מותרין בעשיית מלאכה. ודייק הכי מדאמר "שאני ציבור דלא מטרחינן להו", דמשמע שלא חששו אלא משום טרחא בלחוד, אבל מפני קבלת השבת בתפילתם לא חששו כלל ומותרין במלאכה:
ורבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. כתב רבינו האי גאון ז"ל, שזה לא היה עושה אלא למצוה, שהיה לו להחשיך על התחום לדבר מצוה, כגון על עסקי המת או על עסקי חתן וכלה; אבל שלא לדבר מצוה, כיון שכבר נהגו העולם להתפלל מנחה עד שקיעת החמה, אין לו להתפלל ערבית אלא משקיעת החמה ואילך, אלא כשצריך להקדים בעבור דבר מצוה שיש לו לעשות כמו שאמרנו:
מאי אין לה קבע, אינה קבע, כמאן דאמר תפילת ערבית רשות. פירוש, בלשון אין לה קבע נכללים שני
הערה ת0371: ויקרא רבה סדר שמיני פ' י"ב. ורש"י הביא במשלי ל"א בשם הפסיקתא. ועיין במעשה אלפסי.
הערה ת0372: תמהתי מאד על דברי זה המפרש, איך מוכח מזה המעשה שאינו קרב ביותר מד' שעות? כי זה המכוון מעדות רבי יהודה. ורש"י ז"ל פירש בעדותו של רבי יהודה, שאמר "ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות", והוסיף רש"י ז"ל: "ותו לא", עכ"ד:
הערה ת0373: רש"י פירש, דמחזי כיוהרא. והתוס' פירשו, דמחזי כמשתחווה לרבו. ואולי לדעתם אפילו ברחוק ד' אמות אסור:
הערה ת0374: ראוי לדעת אם זה יצדק אפילו ביותר מפלג המנחה. תנ"י: