תורת העולה/מפתח פרקים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(בדפוס למברג זה מופיע בסוף הספר ונקרא "מפתחות”, בדפוס יפה זה מופיע בתחילת הספר ונקרא "מפתחות”)


הקדמה א:    הקדמת הספר והסיבה אשר חובר בעבורה וגודל מעלות העוסק בהלכות הקרבנות ובטעמיהן. וכן במדת המקדש ובצורת כליו ועבודתיו ובטעמיהן וראיות ממדרשיהם בזה ועל איזה דבר ידבר בזה הספר. ולמה הספר נחלק לשלשה חלקים. ומבאר מדרש שאמרו אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית כו'. ולמה נקרא ספר זה תורת העולה.


הקדמה ב:    מבאר שבח להשם יתעלה אשר הוא מסייע לכל הבא לטהר, ומבאר שם שיותר נגלה כבוד השם יתעלה על ידי בריות הפחותים והשפלים ממה שנגלה על ידי בריות החשובים.


חלק ראשון[עריכה]

פרק א:    מבאר שם שכלל צורת המקדש היה נגד צורת העולם ולכן היה הר הבית חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. ומבאר שם מדרשים רבים המורים על זה. גם דמיונים מצורת המקדש שהיה בהר הבית המורה על זה. ומבאר שם טעם המדרש שאמרו מגילת בית המקדש מסר הקדוש ברוך הוא למשה בעמידה ומשה ליהושע כו'. ומבאר טעם המדרש אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה רק שמונה עשר מיל.

פרק ב:    מבאר שם שהמקדש היה נחלק לרחבו לשבעה חלקים נגד שבעה אקלימי הישוב. ומבאר שם שרוחב חלק הראשון שבמקדש מכוון נגד מדות רוחב האיקלים הראשון. מבאר לנו עיקר וסודי התורה בעניין זה. ושם מדרשם שרוח צפונית מן העולם הוא פתוחה. והרבה מדרשים בזה ובעניין התכונה. ואיך יסכימו עם דברי החוקרים האומרים שהעולם עגול ככדור. ודברו ממהלך השמש אשר הכל נגלה ממדרשיהם ז"ל. והרבה מדרשות אשר נראה סותרים זה את זה בדבר זה ויתבארו בדרך זה. וכן מה שאמר שלמה המלך אל דרום וגו'. ומה שנאמר מצפון תפתח הרעה. ומחלוקת אם גלגל קבוע ומזל חוזר ושאר דרכי התכונה נתבארו שם.

פרק ג:    מבאר שם טעם רוחב הששה חלקים הנשארים מרוחב המקדש שהם נגד ששה האיקלימים שרוחב הישוב כל חלק אחד מכוון במדותיו נגד האיקלים שכנגדו. ומכל מדה אחת יתבאר דבר חכמה. וכוונת אמרם שספר תהלים הוא שמונה פסוקים יותר מפסוקי התורה ודברי הימים שמונה פסוקים פחות מפסוקי התורה. גם כוונת אמרם שכינור של דוד היה לה ז' נימין ולימות המשיח יהיו לה ח' ולעולם הבא עשר.

פרק ד:    מבאר אורך המקדש שהיה מכוון נגד ארכו של עולם. וכוונת אמרם משכן ואקרי מקדש ומקדש אקרי משכן. ומאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים. ומבאר שם שכל מדות חלקי המקדש לארכו מרמז לדבר. וחלק ראשון מחלקי העולם. וטעם אמרם שכינה במערב. וכוונת אמרם שהמרחק שממזרח למערב הוא כמרחק מארץ לשמים אם שאינו נראה כן מדעת החוקרים. וקראו חדרי המקדש קודש וקדשי קדשים ואולם וגבהו וארכו ורחבו עם עובי החומות והתאים שביניהם למה היו מרמזים.

פרק ה:    מבאר טעם צורת ומדות עזרת הכהנים ומדת המזבח ועזרת ישראל שהם היו מורים על חלקי הגלגלים וענינם ומכוון הדברים ביחד ואיך מורים זה על זה. ומבאר שהכהנים במקדש כדמות מלאכי שרת ברקיע. וטעם שהיו הלוים משוררים בעזרת ישראל. וטעם אמרם כל מעלות של הר הבית היו חצי עגול. ומבאר שם מדרש המורה על זה שהעזרות הללו הם נגד עולם הגלגלים. וטעם שלמדו כל מלאכות בשבת מן המשכן. וטעם שמנו תשעה ושלשים מלאכות בשבת והמכוון בהן. ולמה משכן אקרי מקדש והמקדש משכן. והטעם שנקרא המקדש בית עולמים.

פרק ו:    טעם עזרת נשים ומדרשיהן שאמרו אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא וכו'. ואמרם והביטו אחרי משה מלמד שחשדוהו באשת איש. ותקון גדול מתקנים בשמחת בית השואבה והיו מתקנים גזוזטראות נשים למעלה וכו'. וטעם שהיה לפני עזרת נשים החיל והסורג. והר הבית אשר הם מורים על בריאת עולם השפל. ומבאר שם איך כל דבר מכוון נגד דבר אחד. ואמרם לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה.

פרק ז:    כוונת אמרם שכל בית המקדש נבנה במעלות ההר מלבד ההיכל שהיה במישור ההר. והטעם שחמשה שערים היו להר הבית ושבעה שערים היו לעזרה. והיה כל שער מכוון נגד דבר אחד במציאות העולם ומורה עליו. וטעם אמרם שני פשפשים היו במקדש אחד בצפון ואחד בדרום כו'. וטעם מדרשם ששער מזרחי היו לו שבעה שמות. וטעם אמרם שכל דלתות שבמקדש היו מחופין זהב חוץ מדלתות שער המזרחי. וטעם אמרם שארבע דלתות היו לפתח ההיכל.

פרק ח:    טעם הלשכות שהיו במקדש שהיו בעזרת נשים ארבע לשכות ועל מה היו רומזין בצורתן ומה היו משמשות. וצורת בית המוקד ולשכות בתוכו על מה היו מורים. ושמנה לשכות בעזרת ישראל על מה היו מורים ומה היו משמשות בהן. וטעם לשכת הגזית. ומבואר שם אמרם על ארבע דברים חמה לוקה. ואמרם על ד' דברים מאורות לוקין. הכל מבואר על פי חכמת התכונה ביאור יפה.

פרק ט:    כל מעלות היו רחבים חצי אמה ושל אולם אמה וטעמים בזה. וטעם אמרם שכל הפתחים היו גבוהין עשרים ושל אולם יותר גבוה. וכל פתח רחבה עשר ושל אולם רחב עשרים. וטעם חמש אמלתראות שהיו על פתחו של היכל. וטעם אמרם כל השערים היו שקופות חוץ משל טאדי כו'. וטעם שאין בונין המקדש אלא בנין אבנים. וטעם שבית המקדש היה דומה לארי, רחב מלפניו וצר מלאחריו. וטעם לשמונה תאים שהיו מקיפין המקדש ועל מה היה כל זה מרמז. ועניין התאים זו למעלה מזו ופתחיהן מאחד לחבירו.

פרק י:    ענין המקדש שהיה כולו במעלות וכמה מעלות היו בכל חדר וכוונת כל דבר מאלו המעלות וחילוקיהן, שעזרת נשים היתה שנים עשר מעלות גבוה מן החיל, ועזרת ישראל גבוה חמשה עשר מעלות מעזרת נשים. וטעם אמרם שהעולם הזה נברא בה'. וטעם שאמר דוד הללויה וחמשה עשר שיר המעלות. וטעם שעזרת כהנים גבוה אמה יותר מעזרת ישראל. והאולם היה גבוה מעזרת כהנים שנים עשר מעלות. ואמרם שהיו הלוים מצניעים כליהן במחילות שתחת עזרת נשים. וטעם נכון ומבואר על כל זה.

פרק יא:    טעם למה נקרא המקדש אריאל. וטעם אמרם בשלשה מקומות היו הכהנים שומרים המקדש. ועוד טעם. וכוונת אמרם במסכת מדות גפן של זהב היה עומד לפני פתח בית המקדש ומי שהיה מתנדב גרגר או עלה או אשכול היה תולה בו. ומבאר איך כל חכמות הפילוסופי' היא גנובה מחכמי ישראל.

פרק יב:    טעם אמרם שצורת שושן הבירה היה מצוייר על המקדש. ואמרם בשעה שבנה שלמה המקדש בנה בו כל מיני פירות כו'.

פרק יג:    טעם המזבח ועל מה היה מורה בכל חלקיו ומדותיו וכל צורתו היה מורה על המרכבה העליונה.

פרק יד:    טעם הכיור וצורתיו ולמה היה נעשה ממראות הצובאות ונחושת ממורט וכל צורתיו מבוארים שם. ולמה היו המים שבתוכו נפסלים בלינה. ומבאר שם עניין השפעת המלאכים באיזה דרך הם אם כדעת בן סיני או כדעת בן רש"ד ובאיזה דרך יופרדו השכלים הנבדלים זה מזה. ומבאר שם מהות אספקלריא המאירה ושאינה מאירה ואיך ראו הנביאים דמות אדם על הכסא. וטעם יראה כל זכורך. ואמרם גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה. וטעם שינוי הצורות שראו הנביאים עד שבעת קריעת הים ראו הקדוש ברוך הוא כאיש מלחמה ובסיני כזקן ויושב בשיבה ובעגל נראה למשה כשליח ציבור מעוטף. ואמר שלוש עשרה מדות ומדרש שהראה רבי מאיר לההוא כותי מראות גדולות וקטנות כו'. ואמרם שמשה לא עלה למעלה מעשרה.

פרק טו:    מבאר צורת המנורה, גביעיה וכפתוריה ופרחיה ושלשה טעמים בכוונת המנורה וכל צורותיה שפירשו הראשונים ז"ל ומבאר שם כי המשכן וכל כליו הם כנגד הגוף ואבריו, ואם יש למצוא טעם בכל פרט או דווקא לכלל לבד. וטעם מחלוקת החכמים, ואם המנורה היתה עומדת ממזרח למערב או מצפון לדרום.

פרק טז:    מבאר שם צורת המנורה בכל חלקיה ומדותיה וקניה וגביעה וכפתוריה ופרחיה שהיא נגד התורה שבכתב וספוריה. ומדרשם ארון של אש ומנורה של אש ושלחן של אש ירדו מן השמים. ואמרם גבריאל היה חגור כמין פסקיה, ומדרשם שהקדוש ברוך הוא אמר לאהרן בשעת חנוכת המזבח שאל יצטער כי לחנוכה יותר גדולה הוא מוכן והוא הדלקת הנרות. ומבאר שם שהגביעים היו שנים ועשרים נגד שנים ועשרים אותיות התורה, כפתורים אחד עשר נגד אחד עשר עיקרים, פרחים תשעה נגד אמונה שמחויב כל בר ישראל להאמין. ומבאר שם הכל איך היו מסודרים על הסדר. וטעם אמרם במדרש רבי טרפון כשהיה שומע דבר ראוי בדברי תורה היה אומר כפתור ופרח. ומבאר שם טעם הפסוק שנאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון על ההר. וכי נותנים אות על העתיד. וטעם אמרם משה קבל תורה מסיני.

פרק יז:    מבאר ארבע גביעים שבקנה האמצעי של המנורה על מה היו מורים ושבעה קני המנורה נגד שבעה ספרי תורה, כל אחד מבואר נגד אחד. והגביעים והכפתורים שבהן כיצד היו מורים על האותיות והעיקרים והאמונה האמיתית. וטעם נונין הפוכים בפרשת ויהי בנסוע.

פרק יח:    מבאר שם הגדת פרק חלק (סנהדרין צה:) והיה ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה, אתא הקדוש ברוך הוא כו' בה' פנים שונים. ועוד מבואר שם מדרשים בשעה שמת שמעון הצדיק אדמיה ליה גברא סבא בקדשי קדשים ופירש. ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, ופירש כבוד השם.

פרק יט:    מבאר הטעם שבכל קנה היה שלשה גביעים וכפתור. וטעם כל אחד ואחד. אמרם שהקדוש ברוך הוא שט בשמונה עשר עולמות. ומדרשם באותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יתחדש בהן עולמו צדיקים מה הם עושים כו'. ומבאר שם מה היתה חטאו של משה רבינו עליו השלום במי מריבה. ואם משה חטא אהרן מה חטא, ושם פירש חידוש בזה. שם סוד מאמרם אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. ומה שנאמר בכל מקום אשר אזכיר שמי. ומה שנאמר נפלה לא תוסף קום ונאמר אקום סכת דוד הנופלת, ומבאר שם פסוק עשה לך שרף ושים אותו על הנס, וטעם אמרם שכך היה מונה כהן גדול בעבודת יום כפורים אחת ואחת כו'. ומדרשם על פסוק מסיני בא וזרח משעיר הופיע מהר פארן וגו'. וטעם אמרם מבלאי בגדי כהונה היו עושין פתילות למנורה.

פרק כ:    מבאר הטעם שכתב רבינו בחיי בעניין המנורה ומדרשם בזכות יערוך הנרות תנצלו מן ערוך מאתמול תפתה. ובזכות להעלות נר תמיד תזכו לאורו של משיח. וטעם שצורת המנורה היה מצוייר על מגן דוד כשהיה יוצא למלחמה.

פרק כא:    מבאר טעם השלחן והלחם שעליו בשלשה פנים על דעת הראשונים.

פרק כב:    מבאר טעם השלחן עם הלחם אשר עליו היה מורה על תורה שבעל פה, ומבאר שם באיזה דרך מורה השלחן והלחם שעליו על זה, וטעם אמרם כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו. וטעם אמרם ששלמה עשה עשר שלחנות והיו עומדים לפני שלחן של משה כתלמיד היושב לפני רבו, ושהשלחן היה של פרקים, ואמרם שהר נבו היה שנים עשר פסיעות ופסען משה בפסיעה אחת. וטעם שמסדרין הלחם בשבת ושהיה חם בעת סלוקו כבעת סדורו. ומבאר טעם קערותיו וקשיותיו ומנקיותיו, ושם טעם שני שלחנות שהיה על פתח המקדש, ושם צורת לחם הפנים וכל עניין צורתו ועשייתו על מה היה מורה. וטעם אמרם הלוחות היו ארכן ששה טפחים ביד הקדוש ברוך הוא כו', ואמרם הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ושלחן בצפון.

פרק כג:    מבאר כוונת מה שכתב החכם אבן עזרא בכל כלי המשכן איך הם מכוונים נגד האדם והעולם העליון.

פרק כד:    טעם מזבח הקטורת וצורתו בכל חלקיו, וטעם שפרשת מזבח הקטורת כתובה בסוף מעשה המשכן, בסוף פרשת ואתה תצוה, ולא נאמר במקומו. ומבאר שם שמזבח הקטורת נגד לבו של אדם והקטורת נגד מעשים הטובים שאדם עושה, וטעם אמרם שקטורת עוצר המגפה. ואמרם שישראל היו מסתכלין בעשן הקטורת אם היה מתמר ועולה, ואמרם כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הווין לו בנים זכרים.

פרק כה:    מבאר טעם הארון וצורתו והלוחות שבו והכרובים שעליו וכל חלקיהן ומדותיהן בארבע פנים. ומבאר שם עוד כוונה אחרת בעניין השלחן והמנורה ומזבח הזהב ומזבח העולה, ושהארון עם הכרובים נגד כסא הכבוד כדרך שפירש הראשונים. ומבאר טעם חדש כי הארון והלוחות שבו הם נגד שכל האדם וכוחותיו הפנימיים, ומבאר צורת וחלקי הארון והלוחות וכל התלויות בו עם הכרובים והכפורת הכל מרמז על זה. ומבאר אמרם מקום הארון אינו מן המדה ובנס היה עומד. ואמרם כשעברו הירדן הארון נושא את נושאיו, ושהכרובים היו נגד אנכי ולא יהיה לך, ושם טעם נכון למה צותה התורה לעשות הכרובים במקדש עם אמרם לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ופירוש הפסוק ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך השם אלקיך, וטעם שאמר אברהם בהר השם יראה.

חלק שני[עריכה]

הקדמה קטנה:    מבאר בה התנצלות כל מחבר ספר אף כי קטן הוא ושם שהקרבנות היו באים לתועלת רבים. וכן כל דברי תורה ולמדו ממה שאמרו מה ראתה אסתר שזמנה את המן כו'. ומאמרם בעניין פלגש בגבעה כו'. ושם שכל נמצא יש לו שני בחינות האחד מצד בריאתו והשני מצד התמדתו.

פרק א:    מבאר בו שנים עשר טעמים שהביאו הראשונים ז"ל בטעמי הקרבנות ותועלתם ואיך שייך לומר בהן ריח ניחוח וכדומה. וטעם אמרם שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה במצחו ומישב שם טעם המורה בענין הקרבנות ומביא מדרשות מסכימים לדבריו. וטעם אמרם הכהנים אוכלים הבשר והבעלים מתכפרים ומביא טעם שהיו הקרבנות באין משור וכבש ועז ותורים ובני יונה. ואמרם שמיכאל מקריב נפשותיהן של צדיקים במזבח של מעלה ומה טעם שהקרבנות היו באין על השוגג ולא על המזיד ושם טעם מדרשם אשה ריח ניחוח אשה לשם אישים ריח לשם ריח ומדרשם אף על פי שאש יורד מלמעלה מצוה להביאו מן ההדיוט ואמרם במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינן עומדים.

פרק ב:    בו ארבע הצעות הצריכות אל הבאור.

הצעה ראשונה:    מבארת שיסוד התורה הוא אמונת חדוש העולם והוא יתד שכל התורה תלויה בו ושעם חדוש העולם אנו עומדים על מציאות השם יתעלה וטעם למה תקנו חכמינו ז"ל ברכות יוצר המאורות קודם קריאת שמע ושהמאמין בקדמות על דרך שיאמין ארסטוטלוס הוא כופר בכל התורה.

הצעה שנייה:    שהעולם יפסיד לעתיד ומתרץ שם הראיות שהביא הרב המורה מן הכתובים על נצחיותו ומבאר שם מאמר רבי עקיבא לתלמידיו אל תאמרו מים מים ואמרם ז"ל אותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחדש בהן עולמו צדיקים מה הם עושים הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים ושטים על פני המים ומבאר מה שנאמר בתורה ויהי ערב ויהי בקר יום אב"ג ועדיין לא נתלו המאורות ומפרש שם פסוק יסד ארץ על מכוניה בל תמוט וגו' ופסוק אין חדש תחת השמש ואמרם שמים שהם עתידים להבראות כבר הם ברואים ואמרם וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא כו'.

הצעה שלישית:    כל העולם כלו נקשר ביחד והוא כאיש אחד באבריו ועל כן נקרא האדם עולם קטון ומבאר שם מקצת דמיונו זה לזה וטעם שראו הנביאים כמראה אדם ומבאר שלכוונה זו נאמר והוא באחד ומי ישיבנו וגו' ומבאר שם נעשה אדם בצלמנו וגו' ואמרו שאדם נעשה בדפוס ואמרם רוחץ אדם פניו בכל יום משום כבוד קונהו ואמרם שאדם בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו החותם ההוא והדפוס שאדם נבראו בו ואמרם כשם שאברים לאדם כן אברים לעולם כו' ומבאר שם פרשה של שיר השירים ראשו כתם פז לחייו כערוגת הבושם כו' ופירש מלא כל הארץ כבודו ופירש אמרם כל היודע שעור יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא ומבאר שם מאמרם לב"א לפומא לא גלי ומבאר מאמרם אלו בענין שיסולק ההגשמה מהשם יתעלה ומבאר שם סוד התפילין וצורתו באופן נאות ואמרם שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין ושהראה למשה קשר של תפילין.

הצעה רביעית:    היא דעת המדברים המאמינים בעצמיים הפרדיים אשר מהם נתהוה כל מתהוה לדעתן.

פרק ג:    מבאר טעם הקרבנות שהיו מורים על חדוש העולם והפסדו כמו מצות שבת ומבאר טעם שאנו זוכרין חדוש העולם על ידי שביתה ולא על ידי מלאכה ומבאר טעם אמרם תפילות נגד תמידים תקנום וטעם שהיו הקרבנות נשחטין נגד השמש וטעם שבא הקרבן על שוגג ולא על מזיד וטעם מדרשם אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב ולא עלה על לבי זה יצחק בן אברהם. וטעם שהיו מביאין הקרבנות מן בעלי חיים ועני היה מביא מנחה שהוא מן הסולת ולא שאר דברים ומבאר מדרשם מיום השמיני והלאה ירצה משל למלך שהוציא כרוז לא יראו פני עד שיראו פני המטרונית תחלה ואמרם על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' וכולן למדו מפסוק אחד ואשים דברי בפיך כו'.

פרק ד:    טעם אסור הבהמות וטעם שאמרו עם הארץ אסור לאכול בשר גם שנאסרו באכילת הבשר מאדם הראשון עד אחר המבול וטעם אות הקשת שנתן הקדוש ברוך הוא לנח ואמרם שבימי רבי שמעון בן יוחי ורבי יהושע בן לוי לא נראה הקשת אף על פי שהקשת הוא דבר טבעי בסבת הגשם.

פרק ה:    הטעם שהקרבנות היו נקרבים על האש על גבי המזבח וטעם שהקרבן היה נפסל במומין טעם אסור תמורה בקדשים ואסור מעילה בהקדש טעם שהקרבן לא היה כשר רק מיום השמיני והלאה עם הנס שאמרו ז"ל שהיה הדשן של מזבח נבלע בקרקע העזרה וטעם שלא היו שורפין שום קרבן פסול עד שתעבר צורתו ולמה המזבח היה עומד באולם.

פרק ו:    מבאר קרבן נשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח בכל פרטיו ולמה הוכפל בתורה שנים עשר פעמים ואמרם במדרש שחביב קרבנם כשירה שאמרו על הים וכשני לוחות הברית ואמרם ביום כלות משה להקים המשכן עולם הוקם עמו וטעם שלא נתנו העגלות לבני קהת רק לבני גרשון ומררי ומבאר שם כוונת מאמרם כי בי-ה השם צור עולמים עולם הזה נברא ב-ה' ועולם הבא ב-י' וטעם אמרם בקרבן הנשיאים שוקלן אחד אחד ושוקלן כולם כאחד לא ריבה ולא מיעוט וטעם שחזר וחשב מספר כלל קרבנותיהן.

פרק ז:    חמשה טעמים שזכרו הראשונים ז"ל למה הקרבנות באים משור וכבש ועז ותורים ובני יונה וטעם הפסוק שאמר שור או כבש או עז כי יולד ולא כתיב עגל או שה או גדי כי יולד.

פרק ח:    הטעם על אלו המינים כי הם מורים על חדוש העולם בפרטות וטעם בעל מום שפסול לקרבן וטעם צורת עגל שעשו ישראל במדבר ואמרו עשה לנו אלהים ואמרו אלה אלהיך ודרשו ז"ל שאוו לאלהות הרבה וטעם אמרם שאש על המזבח היה רובץ כארי או ככלב וטעם אמרם תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ושם טעם זמנים שבהם מביא קרבן מוסף וטעם למה נמצא מספר השביעי בקרבנות תמיד בכל המוספין שבע כבשים בני שנה.

פרק ט:    טעם למה מקצת הקרבנות היו באין שור ומקצתם כבשים ומקצתם שעירים ומקצתן זכרים ולמה מקצתם נקבות ומקצתם משתיהן וטעם מנחת קנאות למה לא היה נותן עליה שמן ולא לבונה ומנחת סוטה היתה מן השעורים.

פרק י:    טעם חדש על פרטי דברים אלו שמקצתן זכרים או נקבות ומקצתן פרים או אלים או שעירים ושאין זכרות בעופות ושם טעם שהאשם לא בא רק על חמשה דברים וטעם אמרם בנזיר וכיפר עליו וגו' על שצער עצמו מן היין ומבאר שם שעיקר מיני החטא הם מצד שלשה דברים שהם עושר וכבוד וגבורה וכן חוטאים בשלשה דברים שהם במעשה ודבור ומחשבה ושם שהחומר הוא כדמות נקבה והצורה כדמות זכר והתחלת הוייה הם שלשה וההעדר והחומר והצורה כל זה יתבאר בעניני פרקי קרבנות אלו.

פרק יא:    מבאר טעם שכל פרטי דברים אלו מורים על חדוש העולם והפסדות ולכן מקצת קרבנות זכרים ולא נקבות ומקצת פרים שעירים כבשים ומבאר שבבריאת העולם היו שלשה מלאכות בריאות יש מאין ויש מיש ומנהג הטבעי וכנגדם היו שלשה מינים קרבן עולה חטאת ואשם וטעם למה נאמר במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד.

פרק יב:    טעם מה שקרבנות היחיד באים עולה חטאת אשם שלמים וקרבנות הצבור אינן באין אשם ולא שלמים מלבד כבשי עצרת ואין הצבור מקריבין עוף לעולם וכן שלמים אינן באין עוף לעולם וטעם כבשי עצרת עם שתי הלחם שהיו מקריבין אז וטעם בכור ומעשר ופסח שמקריב היחיד ואין הצבור מקריב אותן והם כנגד ימי העלייה והעמידה והירידה וטעם שהקרבן נקרא קרבן עולה ויורד ולא נקרא עשיר ועני ושם למה חטאת עולה ואשם ושלמים אינן מביאין לקרבן רק מיום שלשים ואילך ובכור מעשר ופסח יכולים להביא מיום השמיני והלאה.

פרק יג:    טעם למה כל חטאת הצבור אינן באין מן העז ובאין משאר מינים וכל חטאת יחיד באין מן הנקבה ואינן מן הבקר חוץ משלשה חטאות, חטאת נשיא ופר העלם דבר ופר כהן גדול חטאת נשים נאכלים והשאר אינם נאכלין וב' עז הקריבין שעירים וטעם שחטאת הצבור מקצתן נאכלין ומקצתן נשרפין הכל מבואר שם יפה וטעם אמרם שאכילת הכהנים מכפרת.

פרק יד:    טעם למה מקצת הקדשים נקראים קדשי קדשים ומקצתן קדשים קלים ומקצתן נאכלין לשני ימים ולילה אחד ומקצתן ליום ולילה ומקצתן אינן נאכלין אלא בעזרה לזכרי כהונה ומקצתן נאכלין לנשיהם ולעבדיהם בכל העיר.

פרק טו:    טעם למה מקריבין הדם והחלב והשאר האימורים מכל הקרבנות אף קרבן שהיה נאכל ושהכל היה מורה על חדוש העולם והפסדו בכללות ובפרטות ומורה איך ה-ד' יסודות מכל מורכב ישוב אל יסודו וטעם אמרם הכל נברא מן העפר אפילו גלגל חמה.

פרק טז:    טעם הנסכים של יין שהיו מנסכים על גבי המזבח וטעם קרבן העומר ומנחת סוטה משעורים וטעם למה נמצאו בגפן שלש ברכות בורא פרי האדמה על הבוסר ובורא פרי העץ על הענבים ובורא פרי הגפן על היין וכוונת נאותות בזה הענין ומבאר שם שאין בעולם השפל מקום יותר גבוה מראש המזבח והכוונה בזה.

פרק יז:    מבאר טעם פרטי דיני ניסוך היין ולהיכן היו מנסכים אותו ושהיו הנסכים מחולקים שהיה חצי הין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש ולמה נקרא המדה הין ושם שהעושר נחלק לשלשה חלקים וכן המדות.

פרק יח:    טעם המנחות שהיו מקריבין עם הקרבנות וטעם שלשה עשרוניהם לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש וטעם עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות וטעם שהיו המנחות בלולות בשמן וטעם חלוקת השמן ושעורו.

פרק יט:    מבאר כי ההשגחה וההשפעה היורדת מלמעלה יש לה ב' בחינות והם הרמוזים ביין ושמן שבקרבן וכוונת מאמרם שאמר רבי חנינא בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק כו'.

פרק כ:    טעם דיני הנסכים שלא באו אלא לעולה ולשלמים ודווקא בבהמות ולא בעופות וחטאת של מצורע טעון נסכים ולא שאר חטאת וטעם שאם פחת או הוסיף הנסכים פסולין מלבד עומר וכיצד מודדין הנסכים ואם מעכבין הקרבן.

פרק כא:    מבאר שאין הגויים מקריבים קרבנות חובה רק קרבני נדבה וטעם שאין מקריבין חולין בעזרה ואין הגויים מקריבין אלא עולות ואין הגוי מקריב הנסכים ואין גוי מקריב מנחה וטעמים על כל אלו הדברים.

פרק כב:    מבאר סמיכת הקרבנות ולמה אין סמיכה רק באנשים ולא בנשים ולא בגויים ולא בחרש שוטה וקטון או עבד או שליח וחמשה שמביאים קרבן סומכים בזה אחר זה ולא שתים ביחד ואין סמיכה אלא במקדש ולא בבמה וטעם שמקצת קרבנות טעונים סמיכה ומקצתן אינן טעונים סמיכה ושם מדבר מענין תכלית העולם ומהשגחתו ושם טעם המעשרות ומהיכן עמדו אבותינו על סוד המעשרות ומבאר שם דרך נכון וטעם שכל דיני סמיכה מבוארין על ידו וטעם אמרם כי תכף לסמיכה שחיטה ואמרם שלשה תכיפות הן וטעם שהיו מתוודים בשעת הסמיכה.

פרק כג:    טעם שלא היו מקריבים הקרבנות רק ביום רק איברים ופדרים היו מקריבים בלילה ושלא היו מקריבים רק עד חצות הלילה ומבאר שם איך מורים בזה על בריאות העולם והוויתו וטעם שהיה הקרבן נפסל בלינה.

פרק כד:    טעם קבלת הדם בכלי שרת ושחיטת הקרבנות בכלי שרת ושצריך לקבל כל הדם מן הצואר וטעם שצריך כוונה לשם הזבח וטעם שממצות קבלה ואילך הוא מצות כהונה ושם שהכהנים שהיו עובדין במקדש כדמות מלאכי השרת בעולם וטעם שמחמשבת חוץ למקומה או חוץ לזמנו מפגל בקדשים.

פרק כה:    טעם היות מקצת הקרבנות נאכלין לשני ימים ולילה אחד ומקצתן ליום ולילה ומקצתן שחיטתן בצפון ומקצתן בכל מקום בעזרה ושם טעם אמרם שתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב וי"א ב' חרוב וטעם המלקות מ' חסר אחת ומדרשם באותן אלף שני שהקדוש ברוך הוא יחדש בהן עולמו הצדיקים מה הן עושין כו' ואמרם שהתורה נברא אלפיים שנה קודם שנברא העולם ולמה נקרא היצר הרע צפוני.

פרק כו:    טעם היות מקצת הקרבנות טעונות ב' מתנות ומקצתן ד' מתנות ומקצתן בזריקה ומקצתן בשפיכה ומקצתן שירי הדם היה שופך על יסוד וטעם כל מתנות הדמים מבואר שם והיו מקצת דמים נתנים למטה ומקצתן למעלה וטעם הזאת דם הפר והשעיר של יום כפורים שהיה מזה ממנו על בין הבדים ועל הפרוכת ועל המזבח וכל מתנות הדם מבואר שם וטעם הזאת יום כפורים שהיה מזה ומנה אחת למעלה ושבע למטה וכך היה מונה כו' וענין המתנות שהיה נותן על המזבח הפנימי וענין מתנות דמים של בכור ומעשר ופסח ושלמים וטעם שלא היו מוציאים האמורים עד אחר זריקת הדם.

פרק כז:    מבאר טעם המנחות שהיו מביאין לקרבנות וטעם המדרש שאמרו שיש במיני ה' מינין טגון משל לאוהבו של מלך ומבאר שם ג' טעמים בקרבן המנחות וטעם אסור הקרבת שאור ודבש שכל מנחה ומצות הקרבת מלח בכל קרבן מבואר גם כן ב-ג' פנים.

פרק כח:    מבאר טעם ה' מיני מנחות והכלים שהיה נעשים בהן שהכל הוא מרמז על נפשו של אדם ומעשיו ותורתו והכל מבואר שם בדרך זה וקצת מדרשי רבותינו ז"ל המורים על דבר זה.

פרק כט:    מבאר טעם חדש בעניני המנחות ואיך הם מורים על חדוש העולם בדרך עיון המדברים שהאמינו בחלק שאינו מתחלק והם העצמיים הנפרדים וטעם שעשיר היה מביא בהמה לקרבנו ודל מביא עוף ובדלי דלות מנחה והוא מורה על ג' חלקי הדעות שכל הפלוסופים נחלקו להם שהם המקבלים והמשכילים והמדברים וטעם שהיתה מנחת כהן כולה כליל וטעם שהיה השמן נקרב עם המנחות ולא עם שאר דברים.

פרק ל:    מבאר ש-י"ב מנחות הם נגד י"ב הקדמות שהניחו המדברים אשר עליהם בנו יסוד חכמתן וכן טעם אסור שאור ודבש מורה על דעתן וטעם ד' עבודות שהיה בכל מנחה קמיצה הולכה הגשה הקטרה וטעם הקרבת המלח שנאמר במלח תמלח מלח ברית עולם וטעם אומרים שהיו זורקים מלח על הכבש שלא יחלקו הכהנים בעלותן המזבח.

פרק לא:    מבאר טעם שהמנחות שבאו בנדבה היו נעשים בהם מינים נגד חמשה דרכים שיש למדברים על חדוש העולם כל דרך נגד מנחה אחת ומבאר שם טעם שבמנחה היה לוג שמן ולא מצינו כזה בקרבן בהמה וטעם שכל מנחה סתם היא מנחת סולת וטעם אסור חמץ ודבש במנחה וטעם שתי הלחם בחג העצרת שהכל מורה על חדוש העולם.

פרק לב:    טעם שמן המשחה על דרך הכלל ולמה היה קנה הבשם בשקל ב' פעמים שנאמר מחיצתו חמשים ומאתים.

פרק לג:    טעם חדש על שמן המשחה ומשקל ומיני סמנים אשר בו ומבאר טעם הפסוק כשמן הטוב היורד על הזקן על פי מדותיו וטעם ש-ב' טיפי שמן כמרגליות היו תלוין בזקנו של אהרן וטעם משיחת כל הכלים וכוונת אמרם שמן המשחה כלו קיים לעתיד ומבאר שם ענין השגחת השם יתעלה בעולם ודעת החכמים בזה וטעם שהיו מושחין הכהן גדול כמין ך' והמלך כמין נזר.

פרק לד:    מבאר טעם כלי שרת שלא היו אלא מכסף וזהב ולא היו מתקנים הישנים שנפגמו וטעם שמדת הלח היתה נמשחת בחוץ ומבפנים ויבש אינה נמשכת אלא מבפנים.

פרק לה:    מבאר טעם הקטורת וענן העשן שהיה עולה מן הקטור כדרך שבארו חכמים הראשונים ז"ל וטעם מזבח הקטורת כדרך שבארו הרלב"ג ז"ל.

פרק לו:    מבאר שעניין הקטורת היה מורה על כלל ישראל ועל פי זה מבאר טעם שהיו י"א סממנים בקטורת ועוד היו ומוסיפים עליהם ג' ובתורה לא נזכרו רק ד' סממני הקטורת וטעם אמרם שהקול יפה לקטורת ואמרם כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל כו' ואמרם שהרוח לא היה מבלבל ענן הקטורת וכוונת אמרם שהיו מריחין הקטורת מיריחו וטעם אמרם יאי עניותא לישראל כו' וטעם שקטורת עוצר המגפה וטעם הנס שהיו ישראל עומדים צפופים ומשתחוים רוחים.

פרק לז:    טעם משקל הקטורת וטעם משקל כל בושם ובושם וטעם שהיו סממנים אלו ושהיו כל דברים אלו רומזים על ישראל וחלוקתן לדגלים ולשבטים וכל דיני הקטורת מבוארים בדרך זה וטעם שבערב יום כפורים היו מחזירין הקטורת למכתשת ומהדקן היטב וממנו היו קומצין והשאר היה מותר הקטורת וטעם אסור הרקחת הקטורת כמוהו ושם כוונת אמרם שישראל נקראים בשם הקדוש ברוך הוא ופירוש מלת אחד הנאמר אצל השם יתעלה וטעם שהיו שורין הצפורן ביין וטעם אם נתן דבש בקטורת פסול.

פרק לח:    מבאר שם שהכהנים בעבודתן ולויים בדוכנן וישראל במעמדן הם נגד ג' חלקי העולם הכהנים נגד עולם השכלי והלויים בדוכנן נגד עולם הגלגלים ומזה יתבאר טעם שעבודת הלוים היה השיר בפה ובכלים ושהיו משוררים ושהיו עוזרים לכהנים בקרבנות וטעם שהיו הלוים נפסלים בקול וטעם שהיו אומרים שירה בשעת הקרבן ולמה היו י"ב לוים משוררים בשעת הקרבן וטעם שהיו אלו מנגנים בכינורות ומקצתן בנבלים ומקצתן בכלים אחרים וטעם שהיו משוררים בכל המועדות.

פרק לט:    טעם שהיו הלוים נחלקים ל-כ"ד משמרות וטעם כל משמר ובתי אבות וטעם השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש.

פרק מ:    טעמים שכתבו החכמים הראשונים ז"ל בענין בגדי כהנים ובקדוש ידים ורגלים בשעת העבודה וטעם בגדי כהנים מבואר שם בהרבה פנים.

פרק מא:    מבאר טעם חדש על בגדי כהן גדול שהיה מלובש ב-ח' בגדים וכהן הדיוט ב-ד' בגדים והכל מורה על חדוש העולם והכהנים בבגדיהם נגד מלבושי אדם הראשון ובניו וטעם שהכהנים ראשונים לכל דבר שבקדושה ושם שמקצת מצות זכרון למה שאירע בימים הראשונים וטעם אנשי מעמד שהיו מתענין וקורין במעשה בראשית בשעת הקרבת הקרבן וטעם אמרם בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם.

פרק מב:    מבאר ש-ח' בגדי כהן גדול נגד ח' מצות שנצטוה אדם הראשון ונתלבש בהן וטעם שקראו חז"ל ז' מצות בני נח ולא ז' מצות בני אדם ומבאר שם באיזה אבר מן החי נאסר אדם הראשון מאחר שנאסר לו אכילת בשר ומבאר על פי זה הסוגיא בפרק ד' מיתות שאמרו התם אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר כו'.

פרק מג:    באיזה אופן היה כל בגד נגד מצוה אחת שנצטווה בה אדם ואיך רומזין על זה.

פרק מד:    טעם ד' בגדים של הדיוט ועל מה היו רומזים וטעם שבכהן גדול היה נקרא מצנפת ובכהן הדיוט מגבעות וטעם שנאסר אדם הראשון באכילת הבשר והותר לבני נח וטעם שנקראו הכהנים כהן הדיוט ולא נקראו כהן סתם ושם ששנוי המצות מן הקדוש ברוך הוא אינו גורם שינוי רצון וטעם אמרם שקין הקריב זרע פשתן וטעם שהיו הקדמונים עובדין הבהמות.

פרק מה:    מבאר שם ענין עבודת הכהנים במקדש ומתרץ ב' מדרשות שנראים סותרים זה את זה, האחת אומר שנמרוד ועשו היו להם בגדי אדם הראשון והאחד אומר שאברהם יצחק ויעקב היו להם והקריבו בהן קרבנות וטעם מאמרם בזה וטעם שהכהנים הוצרכו לעמוד על הרצפה בשעת עבודה ואם היה דבר חוצץ פסול וטעם שהיו כ"ד משמרות וטעם שברגלים היו כל המשמרות שוות והיו כולם עובדים ושהיה הכהן מקריב קרבנו בכל עת וטעם שהיו בוררין כהן גדול להיות על כולן ושם שהיו ח' מעלות כהנים זה על זה וטעם בזה וטעם אמרם שאין השכינה שורה למטה מעשרה.

פרק מו:    טעם קדוש ידים ורגלים של כהנים בעבודתן ובבואן אל הקדש וטעם שהיו מניחים הידים על הרגלים בשעת קדוש וטעם שהיו מי הכיור נפסלין בלינה וכן מבואר שם כל דיני קדוש ידים ורגלים.

פרק מז:    מבאר טעם שני על בגדי הכהנים שהם נגד הכנפיים של מלאכי השרת ומבאר שם כיצד וטעם שנקראו הבגדים בגדי קודש.

פרק מח:    טעם חלוקות אנשי המעמד ל-כ"ד חלקים וטעם משמרות כהונה ולוייה וטעם שהיו אנשי מעמד קורין בפרשת בראשית וטעם שבימי משה היו המשמרות ח' ובימי שמואל ט"ז ובימי שלמה כ"ד וטעם אמרם שיצחק קרא לבית הכנסת שדה.

חלק שלישי[עריכה]

פרק א:    מבאר טעם הקרבת שני כבשים ליום וכל דיני התמיד למה הוצרכו להיות כבשים מבוקרין בלשכה שמשם לוקחיו התמידים והוצרכו להיות ד' ימים מבוקרים קודם לכן ומבואר שם זה בשני פנים ושם מענין תכונת גלגל השמיני והתשיעי וטעם אמרם שהיו מבקרים הקרבן בשעת שחיטתן לאור האבוקות ואמרם שלא היו כופתין התמיד שלא יחקו המינים וטעמם בזה וטעם אמרם שני תמידים היו גדולים שהיו מונחים על הגמל ורגליהם נוגעות בארץ שהתמידים היו רחבן כגבהן ושהיו אוכלים מן הארזים ושם טעם על עקידת התמיד ראשו לדרום כו' ושהיו התמידין נשחטין נגד השמש וטעם הגדותיהן שאמרו כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה העלו להם חזיר נעץ צפרניו בחומה כו' שכל זה מורה לנו שטעם התמידים נגד חדוש והפסד כלל העולם.

פרק ב:    טעם יקידת האש על המזבח תמיד לא תכבה וטעם אמרם אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביאו מן ההדיוט וטעם מאמרם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה מכל מקום היה לך לעזרני ואמרם ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה ומבאר שם שהנהגת השם יתעלה עולמו היא כפי הבנת המקבלים ושם טעם אמרם שבמקדש ראשון היה האש רובץ כארי ובשני ככלב ומבאר שם אמרם שהקדוש ברוך הוא מתפלל ואמר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי כו'.

פרק ג:    טעם שהכהנים היו מוסיפים שני גזרי עצים בכל בקר וערב וטעם אמרם שבח של בני אהרן כשהולכין עד ארכבותיהן בדם וטעם בבקר היה כהן אחד מעלה הגזרים למזבח ובערב בשנים וכל זה מורה על הנהגת השם עולמו על ידי השכלים והגלגלים ונתבאר על ידי זה טעם ג' מערכות שהיו על המזבח שהם נגד ג' אשות היורדין מלמעלה וטעם שהיתה המערכה במזרח המזבח וטעם אמרם שבכל פרשת הקרבנות לא נאמר לא א-ל ולא שום כינוי רק שם המיוחד כדי שלא ליתן פתחון פה למינים ומבאר מכאן סוד הקרבנות שמורים על חדוש העולם.

פרק ד:    מבאר שם כי ענין י' ספירות שדברו מהם המקובלים הם התוארים שהניחו הפלוסופים האלקיים ומאריך שם בזה לבאר כל דרכי הקבלה בדרך זה כדי לעמוד אמונת האחדות על אמיתתו ומבאר שם ענין י"ג מדות וסברת המקובלים הפלוסופים בזה ומבאר הרבה הגדות בדברים אלו.

פרק ה:    כיצד היו מניחין גזרי עצים על המערכה וטעמים בזה ואמר שלפעמים היה תפוח של מערכה ג' אמות כור וטעם שמערכה שנייה היתה בקרן דרומית מזרחית והיו עליה ה' סאין גחלים ובשבת שמנה סאין.

פרק ו:    ענין הרמת הדשן שהיו עושין בכל יום במקדש ושם שבכל יום היו מרימין הדשן מעלות השחר וברגלים משליש הלילה וביום כפורים בחצות ושם כיצד תורמין הדשן לדיני התלויין בה' ושהכל מורה על ענין הפסד וחדושו של עולם שהוא הכלל מכל עבודות הקרבנות ולמה קראו חכמינו מגדל הפורח באויר לאות למ"ד. וטעם שהמלכות נקנית ב-ל' מעלות ושם טעם אמרם שכל אבר שלא נתעכל היו גורפין לצידי המזבח וענין הוצאת הדשן אל מחוץ לעיר וטעם אמרם שמעולם לא נתעצלו בו הכהנים.

פרק ז:    מבאר שם טעם סדר הקטורת וטעם שלא היה אדם רשאי להיות בהיכל בשעת הקטורת ואמרם שהקטורת מכפר על לשון הרע ובמקום אחר אמרו שמעיל מכפר על לשון הרע (ובמקום אחר אמרו שמעיל מכפר על לשון הרע).

פרק ח:    מבאר טעם דשון המנורה בכל יום והטבת נרותיה וטעם כל הלכות הדלקת הנרות מבואר שם וטעם אמרם על יונתן בן עוזיאל שכל עוף שהיה פורח עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה נשרף מיד וטעם אמרם שדשן המנורה היה נבלע במקדש וטעם אמרם שכל זמן ששמש שמעון הצדיק לא כבה נר המערבי וטעם שלא היה מטיב הנרות ביחד אלא היה מטיב הנרות ומפסיק בקטורת ואחר כך מטיב השניים הנשארים.

פרק ט:    טעם מנחת חביתין שהיה הכהן גדול מקריב בכל יום מחציתו בבקר ומחציתו בערב.

פרק י:    סדר המערכה הנאמרת בגמרא משמיה דאבא שאול וטעם שהיה מסדרה אליבא דאבא שאול ולא אליבא דהלכתא ועוד קושיות אחרות על סדר הנזכר וטעם כל סדר המערכה זה אחר זה על דרך השתלשלות הנמצאות ומבאר שם טעם החביתין.

פרק יא:    מבאר שם כי יציאת מצרים מורה על ענין חדוש העולם וטעם שנתן הקדוש ברוך הוא טעם השבת בדברות הראשונות זכר למעשה בראשית ובאחרונות זכר ליציאת מצרים וטעם עשרה נסים שהיו במקדש וכל זה מבואר מסדר המערכה.

פרק יב:    מבאר מה שמערכה גדולה קודמת למערכה שניה מורה על אברהם ומשה שהם נגד שני המערכות מערכה ראשונה רומזת על ענין אברהם וענין ברית בין הבתרים וענין הגלות עד צאתם ממצרים וכל אותות והמופתים אשר עשה משה לישראל ולפרעה במצרים הכל מבואר בענין המערכה ומבאר שם ענין ברית בין הבתרים ואיזה ברית כרת עמו ומבאר על דרך זה כל פרשת ברית בין הבתרים בבאור נאות ושכל זה היה מרומז בסדר מערכה גדולה.

פרק יג:    מבאר כי מערכת הקטורת מורה על שהקדוש ברוך הוא נתגלה למשה בלבת אש ולמה מערכת קטורת קודמת לשני גזרי עצים ועל מה היה רומז וטעם שבשחרית היו מעלה כהן אחד שני הגזרים ולערב שנים וטעם מה שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול אות הראשון יאמינו לקול האות האחרון וטעם אמרם שני גזרים קודם לדשון המזבח הפנימי ושם מה טעם שהיה משה מסרב כל כך בענין שליחתו של הקדוש ברוך הוא כשצוהו לגאול ישראל ממצרים ומבאר טעם אמרם ששבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה לילך ולא רצה ומבאר שם פרשת הסנה שקראו לו הקדוש ברוך הוא משה משה וטעם כפל הקריאה בכל הנביאים ואמרם שבין משה למשה אין פסיק מה שאין כן באברהם אברהם יעקב יעקב והאחרים וטעם אמרו אסורה נא ואראה וגו' וטעם חרון אף הנאמר כשאמר משה שלח נא ביד תשלח יותר ממקומות אחרים שסרב מלילך בשליחות ההוא.

פרק יד:    טעם אמרם דשון מזבח הפנימי קודם להטבת ב' הנרות וטעם אמרם שאברהם היה חסר חמשה איברים קודם שנימול שני עינים שני אזנים וראש הגויה וטעם שהטבת שני הנרות היה קודם לקטורת וקטורת לאברים.

פרק טו:    מבאר טעם שאברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכין ופירש הכתוב שאמר ולא יוכלו החרטומים לעמוד לפני משה ומבאר שם טעם ויחזק השם את לב פרעה או לב סיחון ואחר כך ענשו על סדום וכוונת אמרם אין דבר רע יורד מלמעלה וטעם שנאמר אצל הקדוש ברוך הוא ארדה נא ואראה וטעם אמרם הא בבתי גואי הא בבתי בראי ואמרם מדה טובה מרובה ממדות פורענות ת"ק פעמים ומדרשם ז"ל במה שנאמר הנני שולח כל מגפותי שרוצה לומר מכות בכורות ומדרשם אני ולא מלאך אני ולא שרף ומבאר מה שאמרם במכות ברד כי טרם תראון מפני השם אלקים והפשתה והשעורה נכתה וגו' וטעם שהיה אסור להקריב שום קרבן אחר תמיד של בין הערביים מלבד קרבן פסח.

פרק טז:    מבאר טעם הפייסות שהיו במקדש וכיצד היו מחולקים העבודות לפי הפייסות וטעמים בכל זו ומבאר טעם מאמרם כל ענייני מעשה [בראשית] לצביונן ולדעתן נבראו. וטעם הגורלות של שעירי יום הכפורים איזה להשם ואיזה לעזאזל ושכל זה רומז על עניין חדוש העולם ומבאר שם דברי הרב המורה חלק שני פרק ששה עשר בענין החדוש ומסלק מעליו מה שהקשו על דבריו ומבאר טעם שנתנו בתורה קצת חקים ודברים שטעמן נעלם ושעל ידי זו אנו עומדין על נתינת התורה מן השמים

פרק יז:    למה חלקו הפייסות לארבע חלקים ונתנו מקצת עבודות בכל פייס ופייס וטעם חדשים לקטורת ושם סדר הבריאה על דרך השתלשלות לכל הנמצאות וטעם שבהקרבת התמיד היו שלשה עשר כהנים וטעם אמרם שהקטורת מעשיר וטעם שהיו מניחין האברים על הכבש ואחר כך היה חוזר ומעלן על גבי מזבח להקרבן וטעם שלא מפייסין בתמיד של בין הערביים מלבד פייס הקטורת מלבד בשבת שהיו חוזרין ומפייסין וטעם שהיו מפייסין בלשכת הגזית.

פרק יח:    סדר התמיד שהיו עושין בבית הכנסת בכל יום ערב ובוקר וכל עבודותיו על הסדר.

פרק יט:    מבאר שם למה נכפלה פרשת התמיד ונכתוב שתי פעמים בתורה ושאר קושיות הנופלים באותה פרשה ושמורה לנו שענין למוד סדר התמיד הוא במקום הקרבן וראיות ממדרשיהן על זו.

פרק כ:    מבאר סדר נתוח העולה והתמיד וסדר הכהנים שהיו מעלין האברים למזבח וכיצד היו מנתחין הבהמה וטעם למה לא נזכר שם בן ד' בכל מעשה בראשית עד אחר אלה תולדות השמים וגו' ואמרם מזכיר שם מלא על עולם מלא ולמה נאמר שם אלקים בכל מעשה בראשית ואחר ויכלו מזכיר השם אלקים ואחר כך אינו מזכיר רק שם בן ד' וטעם למה נקראו המלאכים והדיינים אלקים גם עבודה זרה נקראת אלהים אחרים ואמרם כי שם אלקים מורה על דין ובן ד' מורה על רחמים ואמרם בתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וכו'.

פרק כא:    מבאר כי הפסד כל דבר הוא מן המתאחר אל הקודם וכן היה בהפסד העולם וטעם למה היו שלשה עשר כהנים מתעסקין בתמיד וסדרן זו אחר זו. וטעם שהיו הכהנים מעלין האברים למזבח ומניחן על הכבש ואחר כל חוזרין ולוקחין אותן ולא היו מקריבין אותן מיד וטעם אמרם עורבא פרח וטעם שהיו מפיסין מי שוחט ומי זורק מי מדשן המזבח מי מדשן המנורה מי מקריב הראש והרגל מי מקריב הידיים והעוקץ אשר כל אלו הדברים על הפסדת הדברים ושובן לשרשן ובזו הסדר נרמז הפסד מלאכת ארבע ימים האחרונים משבעה ימי בראשית. פרק כב:    מבאר כוונת האגדה שדרשו בעניין קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד וסוד אמרם הבאתי כפרה עלי שמעטתי הירח ופירש פסוק כל פועל השם למענהו וטעם שנאמר בקרבן ראש חודש חטאת להשם יותר מבשאר קרבנות המוספין.

פרק כג:    מבאר שהמקריב החזה והגרה ושתי הדפנות היה מורה על הפסד מלאכת יום שלישי והכהן האחד הנושא הקרביים והשני הסולת נגד מלאכת יום שני ואחר כך היו מקריבין החביתין והיין נגד מעשה יום ראשון והפסד העולם בכללו.

פרק כד:    טעם הנתוח שהיו עושין בקרבן שלא היו שוברין הרגל רק נוקבו מתוך ארכובו ותולה בו וטעם אמרם בחגיגה פי' הארץ עומדת על המים ומים על הרוח ואמרם שלא היו מנתח הראש עד שהגיע לחזה והראש הוא תחלת הנתוח וטעם שהיה נתוח הכרעיים אחר נתוח הראש. ואמרם אחר כך ממרק ההפשט ונוטל הלב ומוציא דמו חתך הידים וטעם יום ראשון יום שני יום שלישי הנאמר במעשה בראשית והמאורות נתלו ביום רביעי וטעם אמרם שהיו סדר סמנים קודם לכן.

פרק כה:    מבאר אמרם בסדר הנתוח נטל רגל הימני ובו היו שני הביצות ואמרם אחר כך קרעו ונמצא הכל גלוי לפניו ואמרם נטל הפדר ונתנו על בית השחיטה וטעם אמרם שאחר כל נטל הקרביים ורחצן בפנים ומבחוץ על שלחנות של שיש שבין העמודים וטעם מאמר שאמר רבי עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וטעם רחיצת ידים ג' פעמים.

פרק כו:    מבאר אמרם בסדר הנתוח נוטל הסכין והפריש הריאה מן הכבד וכו'. וטעם נתוח החזה ואחר כך נתוח הקרביים ואמרם נטל דופן הימני ובו שני צלעות הקטנות והכבד תלוי בה ונקראת דופן הגדול ואחר כך בא לו לגרה ומניח בו שתי צלעות ואחר כך בא לו לדופן השמאלית.

פרק כז:    מבאר שהארץ נקרא רקיע ומבאר שם פרשה במעשה בראשית יהי רקיע בתוך המים וגו' ומבאר שם סוד מים עליונים ומים התחתונים ומבאר פרשה ראשונה של בראשית ברא אלקים ובאר אמרם בחגיגה שמים וארץ כאחד נבראו ואמרם הוגלדה הטפה האמצעית ונתהוו ממנו שמים ושמי השמים ומבאר כוונה שנית על מאמר רבי עקיבא לתלמידיו אל תאמרו מים מים ומבאר אמרם שסומכו של רקיע אלף פרסה ובמקום אחר אמרו שהוא מהלך ת"ק ומבאר שם מאמר אין בין מים העליונים למים התחתונים כו' ומאמרם עדיין בן זומא מבחוץ.

פרק כח:    מבאר הוית המטר ומחלוקתן בזה רבי אליעזר אומר כל העולם ממי אוקינוס הוא שותה רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה כו'. ואמרם מים עליונים במאמר תלוין כו'. ודברים נאותים שם בהווית המטר שלא כדרך הפלוסופים בנוי על הקדמותיהן ואמרם בשעת נסוך המים תהום אומר לחבירו אביט מימך קול שני רעים אני שומע ואמרו שנטל הקדוש ברוך הוא כל מימי בראשית חציין נתן באוקיינוס וחציין בכיפת הרקיע והוא דומה לבריכה ומזעת והוא מטר.

פרק כט:    מבאר טעם הנתוח שהיו מניחין שני צלעות בדופן השמאלי ובשדרה וטעם שהטחול היה נשאר בשמאל בדופן השמאלי ואחר כך חותך העוקץ ובו האליה ושתי הכליות כו' וטעם אמרם הראש בימינו וחטמו כלפי זרועו קרניו לבין אצבעותיו והיו קורין קריאת שמע אחר העלאת האברים לכבש.

פרק ל:    מבאר טעם קרבן עולה שהיו י' כהנים עוסקים בו אם היה כבש ואחד עשר אם היה איל וארבע ועשרים אם היה שור וטעם אמרם בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו' וטעם אמרם כי עליך הרגנו כל היום אלו תלמידי חכמים שמראים הלכות שחיטה בעצמה וטעם למה נקרא שם בן ארבע שם המיוחד והוא במספר כ"ו.

פרק לא:    טעם סדר הקרבת העולה שהיה מסיר הגיד הנשה בראשו של מזבח.

פרק לב:    טעם עולת העוף ומליקתו ולמה צריך להבדיל ולהמצית דמו על ראש המזבח וכל דיני עולות העוף וטעמיהן מבוארים שם ופירש וראית את אחורי ומבאר שם טעם ראית הצפרנים במוצאי שבת וטעם עגלה ערופה ושאסורה בהנאה כמו מת.

פרק לג:    מבאר טעם קרבן חטאת והקרבתו ולמה היו מניחין אימורין בכלי ואמרם אותן אלף שנה שיחדש בהן הקדוש ברוך הוא עולמו כו' ואמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה כו' ומה הן החמשים שערים וטעם שאין חטאת נאכלת אלא לזכרי כהונה ואמרם שאכילת הבשר לכהנים מכפרים לבעלים וטעם אכילת חטאת ליום ולילה ואסור הנותר וטעם שחטאת נאכלת ואין עולה נאכל וטעם שהיה בשר קדשים קלים נאכל לבעליהן ואינו צריך רק תנופה חזה ושוק ובשר חטאת נאכל לכהנים וטעם אכילת בשר קדשי קדשים לשני ימים ולילה אחד ושם מבאר סוד גלגול נשמות באיזה דרך יהיה ואם תתחלק הנשמה לכל הגופות ושם טעם אכילת בשר פסח עד חצות.

פרק לד:    מבאר מעשה חטאת העוף וענין מליקתו וטעם דיניו שהיו מחולקים מעולות העוף וטעם שנתינת דם חטאת העוף היה למטה מחוט הסקרא ומתן דם בהמה למעלה ובעולה הוא בהפך.

פרק לה:    מבאר טעם חטאת בהמה שניתן מדמה על הכלי שטעון כבוס בעזרה מה שאין כן בשאר דמי קרבן.

פרק לו:    טעם קרבן אשם והלכותיו ומבאר שם שיותר נקלה לשוב בתשובה מעבירה הידוע לאדם ממה שישוב מספק עבירה.

פרק לז:    מבאר טעם קרבן שלמים ולמה לפעמים באו בלא לחם ולפעמים עם לחם והם לחמי תודה הבאים בנדר ובנדבה ולפעמים באים בתורת חובה והוא איל נזיר ומבואר שם ששלשה חלקי שלמים אלו נגד שלשה חלקים שהם בישראל וטעם שלמי חגיגה ושם טעם אמרם אין שמחה אלא בבשר וכל בשר שאינו כשלמים לית ביה משום שמחה.

פרק לח:    מבאר טעם קרבן תודה והלחם שמקריבין עמו שהיה נאפה בארבע פנים חמץ חלות מצות רקיקים למה היה כל אחד עשר לחם וכל דיני הלחם והתודה בטעמיהן נתבארו שם ונתבאר שם על ידי זה טעם המעשרות שהיו ישראל מפרישין בארץ ישראל ומבאר שם שבכל מצוה שבתורה יש בהן תועלת גופני מלבד מקצת מצות ומבאר שם שבכל עשרת הדברים יש בכל אחת ואחת תועלת גופני חוץ במצות אנכי ומבאר שם כיצד וכוונת אמרם זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ופרשת ויכלו השמים וטעם שנאמר לא תשא ולא נאמר לא תשבע ואמר דברים שאין אש ומים מכלה שבועת שוא מכלה ואמרם שאמר משה רבינו למלאכי השרת מה כתיב לא תשא כלום משא ומתן יש ביניכם כו' וכוונת אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמרם פרק חלק לבי לפומי לא גלי מהו נקרא מפי הגבורה וטעם הקליר שסדר במוסף של שבועות המצות שלא כסדר ושם בכל אות מי' הדברות נתלית בו מצוה אחת וטעם שעשרת הדברות יש לו שני נגינות וטעם אמרם בקידושין עשרה קבין חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל כו' ואוירא דארץ ישראל מחכים.

פרק לט:    מבאר טעם קרבן נזיר ולחמיו שנקרבים עמו וטעם למה היו לחמי תודה ולחמי נזיר נאפים חוץ לעזרה ומבאר טעם התנופה שהיו עושין בקרבנות שלמים וטעם שלוקחין חזה ושוק בשלמים ונותנים לכהן ובאיל נזיר לוקחין גם כן הזרוע מן האיל וטעם שהיו מבשלים איל נזיר בעזרת נשים.

פרק מ:    מבאר אכילת קרבן מעשר ובכור וטעמן.

פרק מא:    מבאר כי שבעה קרבנות מוסף הם בתורה והם נגד שבעה טענות שטענו הפלוסופים בענין חדוש העולם להוכיח שהעולם קדמון ועל ידי מוספים אלו נתבטלו טענותיהן ונגד זה היו שבעה ימים של סרובו של משה מלילך למצרים לגאול ישראל ונגד זה אמרו שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם.

פרק מב:    מזכיר השבעה טענות שטען הפלוסוף על חדוש העולם על דרך שסדרן הרב המורה ומזכיר שם דעות הפלוסופים בקדמות העולם.

פרק מג:    תשובת הרב על טענות אלו כדי להשיב לאפיקורס.

פרק מד:    מבאר שם תשובה אחרת בדרך כלל על דברי הפלוסופים הטוענים על חדוש העולם ומבטל שם טענותיהן ודבריהם בדרך אחר מתשובת המורה.

פרק מה:    מבאר תשובת פרטיים על כל טענה וטענה של הפלוסופים וכוונת החכם אבן עזרא שאמר שאף הזמן מכלל הנבראים ותשובות הגונות שם בזה על כל דבר וכוונת אמרם שהקדוש ברוך הוא היה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ואמרם שהקדוש ברוך הוא התנה עם הים שיהא נקרע לישראל וכו'.

פרק מו:    מבאר טעם סרובו של משה שבעה ימים מלילך בשליחות השם ואיך היה טוען בכל פעם טענה אחת ותשובת השם יתברך על כל אחת ואחת והקשר הפרשיות ההם באופן זה בדברים נאותים ודברי משה באמרו אסורה נא ואראה.

פרק מז:    מבאר אמרו שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואיך בארו לנו בזה תשובה על שבעה טענות הפלוסופים שטענו על חדוש העולם וטעם שבעה הבלים שאמר קהלת וטעם שנברא העולם בשבעה ימים וכוונת קהלת שאמר בסוף ספרו את האלקים ירא וגו' ומבאר שם ששבעה ימי הבריאה מורים גם כן על בטול טענות אלו ומפרש שם פרשת בראשית וכו' ומבאר שם כל מעשה יום רביעי ועל מה הוא רומז ומבאר כוונת האגדה בענין קטרוג הלבנה שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד וכו' וכוונת אמרם שבמקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורין אינן עומדין שם ומבאר שם אמרם ואף לויתן זכר ונקבה נבראו וכו' ומלאכת יום חמישי מבואר שם ומבאר טעם נעשה אדם בצלמינו.

פרק מח:    מבאר טעם קרבן מוסף שבת למה היו שני מוספים וענין נשמה יתירה שיש לאדם בשבת וטעם שהקרבנות דוחין שבת וטעם מדרש אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת וכו' ושם למה רוב הקרבנות באו מן הכבשים.

פרק מט:    מבאר טעם מוסף ראש חודש ומבאר שיש בתנועת הגלגלים תנועת ההפך והוא גורם לו ההפסד כמו בהויית השפלים ומבאר שם מקצת תכונה חדשה ושם טעם שבכל המוספים היו שבעה כבשים בני שנה מלבד בשבת שהיו שנים ושהיו כל המוספים עולות ושם טעם שני השעירים אחד להשם ואחד לעזאזל ומבאר שם ענין קטרוג של לבנה ואמר אי אפשר לשני מלכים כו' באופן אחר ממה שנתבאר למעלה וטעם שקראו יעקב הקטן ודוד הקטון ושמואל הקטון וטעם עונשי גיהנם לאיזה תכלית הן מאחר שאין הקדוש ברוך הוא פועל הרע אלא לתכלית טוב וכו' ומבאר שם טעם אמרם שבכל יום היו נותנים האברים מחצי כבש ולמטה ושל מוספים למעלה ושל ראש חודש על המזבח בין קרן לקרן לפרסם שהוא ראש חודש.

פרק נ:    מבאר טעם קרבנות מוסף פסח וטעם שינויים שבאו בפרשת מוסף ראש חודש משאר מוספין ומפרש ענין הידיעה בעתידות עם השארת הבחירה וטעם שהיה פסח שבעה ימים ויום ראשון ואחרון ויום טוב וביניהם חול המועד וטעם שבשבת נאסרה כל מלאכה וביום טוב הותרה מלאכת אוכל נפש וטעם שכל יחיד היה אסור במלאכה ביום שמביא קרבנו.

פרק נא:    טעם בעור חמץ בפסח וטעם מצות מצה וטעם ארבע כוסות של ערבי פסחים וטעם למה נמשל היצר הרע לחמץ ולמלך זקן ויצר טוב למצה ולילד חכם ושכל זה מורה על בריאות העולם או על קדמותו וטעם אמרם האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו.

פרק נב:    מבאר טעם מוסף שבועות וטעם שבכל יום מקריבין קרבן מוסף אסור במלאכה מלבד בראש חודש שמותר במלאכה וטעם שקרבן מוסף ראש חודש ופסח ושבועות הם בשוה ושאר המוספין הם בענין אחר חלוקים בענין הקרבנות.

פרק נג:    מבאר טעם קרבן פסח בכל חקתיו ומשפטיו וטעם אסור נותר ושנאכל דוקא למנויו ולאכליו וערל וטמא אסור בו וטעם שאינו נאכל אלא צלי ושלא לשבור בו עצם וטעם שפסח מצרים מקחו מבעשור וטעם שפסח היה נלקח מן הכבשים ושהמצרים היו עובדים למזל טלה וטעם שהיו קושרים פסחיהם בכרעי המטה וטעם נתינת קרבן פסח על המשקוף ועל שתי המזוזות והיה טעון טבילת אגודת אזוב וטעם לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר וטעם אמרם בני חיי ומזוני לאו בזכות תליא מלתא אלא במזל תליא מלתא וכו' וענין אכילת הפסח על מצות ומרורים וטעם לקריאת הלל בשעת שחיטתו וענין תקיעה ותרועה שתוקעין במקדש ולמה אמרו שנסתפקו אם תרועה הוא שברים או תרועה.

פרק נד:    טעם הקרבת העומר בט"ז בניסן וכל דיני העמור וטעמיהן נתבארו שם וטעם שמקריבין כבש בן שנתו עם העומר ושם טעם ספירת העומר מ"ט יום וטעם לממני יומי ולממני שבועי ואמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה וכו' והם שבעה מעלות שראה יעקב בסולם. ומדרש על מה שאמר משה הודיעני נא את דרכיך וגו'.

פרק נה:    מבאר טעם שתי הלחם עם קרבנותים שהיו באין עמהן וטעם צורת שתי הלחם ואפייתו וכל דיניהם וטעם שהעומר היה מנופה בשלשה עשר נפה ושתי הלחם בשנים עשר נפה ולחם הפנים באחד עשר.

פרק נו:    מבאר טעם מוסף ראש השנה וכל דיני תקיעות שופר וטעמיהן וטעם איסור תקיעה בשבת ואמרם שהתקיעה מערבבת השטן ואמר למה תוקעין השופר של איל לזכר אילו של יצחק וטעם שתוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין וטעם מלכיות זכרונות ושופרות כל אחד עשרה פסוקים וטעם מנהג הליכה אל המים בראש השנה לעשות תשליך וטעם הפסוק תשליך במצולת הים כל חטאתינו.

פרק נז:    מבאר טעם קרבנות מוספי יום כפורים וטעם שני שעירי יום כפורים אחד לעזאזל ואחד להשם.

פרק נח:    מבאר כל עבודת יום כפורים וסדרם כיצד היה נעשה בזמן שבית המקדש קיים.

פרק נט:    מבאר טעם על כל עבודת יום כפורים ואמרם כל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שבעה ימים ואמרם בתחלה עלה במחשבה לברא שנים ולבסוף נברא אדם יחידי ואים שנקרא שבת כלה ומטרוניתא וטעם שמילה נתנה בשמיני וטעם ששבת ותפילין ומילה נקראים אות ומאריך בטעם המילה ואמרם אור ששמש בשבע ימי בראשית נגנז וטעם שנאמר ויכל אלקים ביום השביעי וטעם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ולא נאמר יום ראשון וענין המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים ואמרם שור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה במצחו וקרנותיו קודמין לפרסותיו ולמה נאמר ביוסף קרני ראם קרניו ואמר שהכל נברא ביום ראשון ונאמר ביום עשות אלקים את השמים.

פרק ס:    מבאר טעם סדר העבודה של יום כפור וקשור הטבילות ועשרה קידושים וכל עבודתו זה בזה וטעם שהיה הרמת הדשן מחצות הלילה וברגלים באשמורת השלישי ובכל יום בעלות השחר וכוונת אמרם שהתורה קדמה שתי אלפים לעולם ומבאר שם מה היה חטא הארץ הנתקלל כשחטא האדם ומבאר שם טעם אמרם שאלו לחכמים חוטא מה עונשו כו' ואמרם במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינן עומדין ומבאר טעם מאמר העשירי במעשה בראשית ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' וטעם עונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת וטעם ה' ענויים ביום הכפורים.

פרק סא:    מבאר טעם קרבנות מוסף של סוכות ושמיני עצרת ולמה היו הפרים מתמעטין ולא שאר הקרבנות וטעם ניסוך המים בחג וענין השיר שהיו אומרים בשעת נסוך המים וכל דיניו מבוארים שם וכוונת אמרם כי בסכות הושבתי את בני ישראל כו' יש אומרים סכות ממש ויש אומרים ענני כבוד היו ומבאר קצת טעמי דיני סוכה וטעם שהוא בחמשה עשר בחודש ופירוש הפסוק סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו וטעם אמרם שישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה וטעם אמרם נסוך המים וערבה ועשר נטיעות הלכה למשה מסיני.

פרק סב:    טעם הלכות סוכה וכל דיניה וצורתה והנתלה בה והטעם שהנזיר נצטווה בארבע מצות בנזירתו וטעם אמרם מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה וכו'.

פרק סג:    מבאר טעם ארבע מינים שבלולב וענין לקיחתו ביום ראשון של סוכות ומדרשן ראשון לחשבון עונות ומבאר שם ענין עץ הדעת טוב ורע ומה שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'.

פרק סד:    מבאר טעמי קרבני עולות ראיה וחגיגה ושלמי שמחה.

פרק סה:    מבאר טעם פרה אדומה בדרך שבארו הראשונים והרבה מדרשות השייכים לדיני פרה ואחר כך מבאר טעם חדוש בפרטי כל דיניה נכונה על מדרשי חז"ל.

פרק סו:    מבאר טעם עגלה ערופה בכל דיניו וטעם פרים ושעירים הנשרפים וטעם שפסולי קדשים היו נשרפים והיו שלשה מקומות שבהן שורפין קדשים.

פרק סז:    מבאר טעם הצרעת שמטמא בשאת וספחת ובשער לבן ובשר חי וחלוקי הצרעת בין מקום בשר למקום שערי ה(?קרוי) נתק ומבאר שם שהצרעת בא על לשון הרע כמדרשם ז"ל ועל פי זה מבאר כל דיניו. וטעם ארבע מראות שהנגעים מטמאין בהן וטעם נגעי בתים ושדינן בשלשה שבועות ונגעי בגדים וטעם המראות שמטמאות בהן וכל שאר דיניו מבוארים שם על פי מדרשיהן ז"ל.

פרק סח:    מבאר טעם קרבנות מצורע ושהיו באין על נגעי הגוף והבתים ולא על נגעי בגדים ומבאר שם טעם פרטי קרבן במצורע שהיו שתי צפרם ועץ ארז ואזוב ושני תולעת וגלוחו של מצורע וכוונת דברים אלו ושם טעם אמרם הוי זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים וטעם חטאת ועולה ואשם שהיה מביא המצורע וטעם מתנות של דם האשם והשמן על בהן ידו ורגלו ותנוך האוזן וכל הנתלה בזה נתבאר שם.

פרק סט:    מבאר ענין דם נדות וזבה שנמשכו אחר חטא אדם וחוה ומביא ראיה לזה ממדרשיהם ז"ל. וטעם אמרם כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא כו'. ומבאר כל דיני נידה זב וזבה ויולדת ובעל קרי איך מורים בהלכותיהן בכללות ובפרטות על ענין חטא אדם וחוה ומבאר שם באריכות מה היה חטא אדם וחוה ואפרש שם כל אותה פרשה מאכילת עץ הדעת טוב ורע ובמה הטעה הנחש את חוה. ומבאר טעם אמרם עץ שאכל אדם הראשון אתרוג או תאנה או גפן וכו'. ואמרם עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכו'. ומבאר שם ענין עץ החיים ועץ הדעת וטעם אמרם שאדם הראשון ישב בתענית מאה ושלשים שנה וטעם שאשה מטמא באודם ואיש בלובן.

פרק ע:    מבאר טעם קרבן סוטה ומנחתה שהיא מן השעורים וטעם מחיקת השם אל תוך המים ומבאר שם טעם ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו' וטעם שנברא האדם יחידי וטעם אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. ומבאר הגדת אמר והשם בירך את אברהם בכל שהיתה לו בת ובכל שמה. וטעם שאברהם נתברך בכל יצחק מכל יעקב כל ואמרם אצטגנינות גדולה היתה לאברהם כו' ואמרם מרגלית היתה תלויה בצוארו וטעם שאם יש לאדם בן ובת קיים פריה ורביה.

פרק עא:    מבאר פרשת נזיר וטעם הנזיר בכל עניניו והלכותיו וקרבנותיו ומבאר שעל ידי זו אנו עומדין איך יתנהג האדם בענין הערב הטוב והמועיל והבלתי בעל תכלית אשר נגד זה באו ארבע דיני נזיר וטעם שאמרו לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב יותר מבשאר אסורים ואמרם שהנזיר נקרא חוטא ואמרם כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו וענין עץ הדעת טוב ורע מורה על השכל האנושי ומבאר שם כל דיני נזיר בכלליו ופרטיו מבוארים שם וטעם שמשה היה תאב לכנס לארץ ישראל.

פרק עב:    טעם הקרבנות שהקריבו אדם הראשון ובניו ומבאר שם טעם אמרם פר שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו כו'. וטעם שלא הוזכר בתורה כי זהו מורה על סודי קרבנות שהם מורים על חדוש העולם. ומבאר שם טעם אמרם תחש שהיה בימי משה לא הכריעו בו חכמים אם מין חיה או בהמה הוא כו'. ומבאר שם הסוגיא שבפרק במה מדליקין בענין תחש דמשה. ומבאר שם בארוכה פרשת קין והבל ושת וענין קרבנותיהן וסוד שמותן ונתבאר שם אמרם שהערביים משתחוים לאבק שברגליהן ושם טעם אמרם שאדם וחוה עלו למטה שנים וירדו שבעה וכו' ואמרם ויהי בהיותן בשדה על מה היו מדיינים על תאומה יתירתא שנולדה עם הבל ולמה נאמר בקין ארורה האדמה בעבורך כי פצתה את פיה וגו' ומבאר טעם מדרשם מהו האות שנתן השם לקין יש אומרים צרעת ויש אומרים כלב כו' וטעם קריאת בן הג' שת ונאמר אצלו ויולד כדמותו וצלמו כו'.

פרק עג:    מבאר קרבנות של נח ומבאר טעם מחלוקתן אם בני נח הקריבו עולות או שלמים וטעם שנזכר עולות ומזבח יותר בקרבן נח מקרבן קין והבל ומבאר שם טעם המזבחות שבנו האבות ולא נזכר בשום אחד מהן שהקריבו עליו קרבן ומבאר שם כל ענין דור הפלגה וחטאן ומה היתה כוונתן באמרם נבנה לנו עיר ומגדל וכו' ומבאר שם טעם הבהמה שלקח אברהם בברית בין הבתרים וטעם שהקריב איל תחת יצחק בנו ולא שאר קרב[ן] ומבאר ענין מזבח שנאמר ביצחק ויבן מזבח וענין מצבה שהקים יעקב וטעם שנאמר לא תקים לך מצבה אשר שנא ואמרו שהיתה אהובה בימי האבות ומבאר שם כל פרשת ויצא יעקב ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וגו' ומדרשם והארץ היתה תוהו ובוהו אילו אבנים מפולמות וקו ירוק המקיף כל העולם ואמרם שני אלפים קדמה התורה לעולם ומדרשם שהיו אבנים שהניח יעקב מראשותיו מריבים זו עם זו ושמהם נעשו אבן שתיה ומדרשם סולם זה סיני כו' ומבאר שם ענין אמרו וילך ארץ בני קדם וגו' והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים וגו' ומבאר שם כל אותו ספור בדרך נאותי ומבאר פסוק ויקרא למקום א-ל בית א-ל ודרשו שאמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אלו-ה בעליונים ואני בתחתונים כו' ואמרם ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו.

פרק עד:    מבאר הקרבן שהקריב משה בשעת מתן תורה שנאמר שם ויבן מזבח תחת ההר וגו' וטעם שאמרו משה ואהרן דרך ג' ימים נלך ונזבחה להשם אלקינו ולא מצינו שעשה כן ולמה דקדק משה בדרך שלשה ימים וטעם המזבח שבנה משה בשעת מלחמות עמלק ויקרא לו השם ניסי ובני גד ובני ראובן שבנו מזבח לא לעולה ולא לזבח ומבאר ענין קרבן יתרו שנאמר בו ויקח עולה וזבחים לאלקים ולא נאמר להשם כמו בכל הקרבנות וטעם מה שנאמר ויבואו משה ואהרן לאכול לחם עם יתרו חותן משה וטעם אמרם שהיה משה עומד ומשמש עליהן ואמרם כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים כאלו נהנה מזיו שכינה ומבאר הקרבן שהקריבו נערי בני ישראל בשעת מתן תורה ואמרם שבת ופרה במרה אפקוד וסוד נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וטעם המון שאמר עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודני' כו' וטעם ויקח משה דם הברית וגו' ומדרשם בויקרא רבה ויקח משה חצי הדם מנא ידע כו' ומדבר במהות תכלית העולם ומבאר אמרם הני חמשה ברכי נפשי נגד מי אמרם דוד ומהו הברית אשר שם משה בין הקדוש ברוך הוא לישראל ומבאר פסוק ויראו אלקי ישראל ותחת רגליו וגו' כל אותו ענין אבאר שם בשני פנים גם מאמר רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו כו' ומהו היה השגת בני ישראל בעת ההיא.

פרק עה:    נתבאר עניין הקרבן שהקריב משה בשבעת ימי מלואים וטעם פרטי הקרבן ההוא ובמה נשתנה דיניו משאר קרבנות וטעם שלא הוכשרו הכהנים לעבודה רק מאחר ימי המלואים ואילך וטעם שאמרו משה שמש כל שבעת ימי מלואים בחלק לבן שאין בו אמרא וטעם אמרם לא קם בישראל כמשה אבל באומות קם ומנו בלעם וטעם אמרם שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר עוטה אור כשלמה ושם טעם מדרשם שאמר ליה רבי שמעון בן יהוצדק לרבי שמואל בר נחמני בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה כיצד ברא הקדוש ברוך הוא עולמו עוטה אור כשלמה וכו'.

פרק עו:    מבאר שם טעם הקרבנות שהקריב אהרן ובניו וישראל ביום השמיני למלואים וטעם הקרבנות שהקריבו הלוים ביום חנוכתן השינויין שבאו באותם הקרבנות ומבאר שם ענין מעשה העגל ומה היה חטא אהרן או ישראל וכוונתן בזה ומבאר שם הרבה מדרשות שבאו בענין זה וטעם אמרם לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה וכן דוד למעשה בת שבע כו' וטעם מדרשם בנות פוטיאל שפיטם עגלים לעבודה זרה ולא נקט שאר בהמות וכוונת ירבעם שעשה שני עגלים ומבאר שם ענין תכלית העולם אם הוא לצורך כל דבר בעצמו כדעת הרב המורה או אם הכל הוא לתכלית בני ישראל כדעת בעל העקידה וסיעתו.

פרק עז:    מבאר שם עניני הקרבנות שהקריבו בלעם ובלק וענין המזבחות שבנו ומבאר פירוש כל אותם הדברים וטעם המקומות שבנה שם המזבחות ומבאר שם כוונת אמרם משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב וטעם נטיית האתון שלשה פעמים וטעם שנמצא אצל בלעם פעמים מנחש ופעמים קוסם ופעמים נביא.

פרק עח:    מבאר עניני הקרבנות שהקריבו בהר גריזים והר עיבל וקרבנות שהקריב יהושע בכניסתו לארץ ונתבאר שם ענין הארורים שנאמרו בהר עיבל וטעם שזכרו אלו הארורים ואלו המצות ולא נזכרו הברכות בתורה אף על פי שאמרו ברכות נגד קללות ושם למה לא נזכר שכר עולם הבא בתורה כמו שנזכר ענין הכרת שהוא העונש וטעם הקמת האבנים שלשה פעמים וטעם מאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא שאם יאמרו האומות כו' ולמה אמרו כך על ישראל שכבשו שבעה אומות משאר מלחמות הנעשים בעולם ושם שאחד עשר ארורים המוזכרים הם נגד אחד עשר עיקרי הדת אשר הכופר באחד מהן נקרא כופר ולכן נזכרו אלו הארורים ועיין שם כיצד וטעם שאמרו בכל מקום אם למקרא אם למסורת ולא אמרו אב ולמה נקרא התורה אם.

פרק עט:    מבאר שכל קרבנות נדבה שהקריבו ישראל לאחר מתן תורה היו באין להורות על הוראות חדוש העולם וזהו עקר עבודת הקרבן בכל מקום ומבאר שם טעם למה לא הקריבו קרבן עולת כשהמליכו את שאול כמו שעשו כשהמליכו את דוד ומבאר פירוש הפסוק ויעל מלאך השם מן הגלגל וגו' ויזבחו שם להשם וגו' ומבאר שם ענין הקרבנות שהקריבו במעשה דפלגש בגבעה וטעם שנענשו בני ישראל בתחלת המלחמה ההיא וטעם שנזכר מזבח בקרבנות שהקריבו אחר המלחמה ולא נזכר שם בתחלת המלחמה ומבאר ענין הקרבנות שהקריב גדעון בן יואש כשנגלה אליו המלאך וטעם מדרשם שאמרו ששבעה עבירות עבר גדעון בקרבן ההוא וטעם למה נבחר הוא להושיע ישראל אף על פי שהיה כמור לעבודה זרה ומבאר שם ענין הקרבן שהקריב מנוח ואשתו כשנגלה אליהם המלאך ובשרם בלדת שמשון ובאיזה דברים נשתנה קרבון גדעון וקרבן ההוא מבואר שם הכל בדרך נאות.

פרק פ:    נתבאר שם ענין הקרבנות שהקריבה חנה ביום שחנכה את שמואל וענין הקרבן שהקריב שמואל שנאמר ויקח טלה חלב וגו' ומבאר הפסוק שנאמר גבי שאול ויבן מזבח להשם אותו החל לבנות וגו' וטעם אמרם ששמואל מורה הלכה בפני עלי הוי ומבאר הפסוקים שבאו באותו פרשה שאמרה חנה חי אדוני וגו' אל הנער הזה התפללתי וענין המעיל קטון שעשאה לו אמו.

פרק פא:    מבאר טעם מה שנאמר ועגלת בקר תקח בידך שצוהו הקדוש ברוך הוא לשנות מפני השלום וטעם דוד שהקריב שור ומריא בנושאו הארון אל בית השם ובדברי הימים נאמר ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים וגו' וטעם שקראו למשיח בר נפלי וטעם מה שנאמר ויהי כי כאשר צעדו נושאי הארון ששה צעדים וטעם אותן הששה צעדים גם טעם שילדו ששה בנים בכרס אחד במצרים ובבית עובד אדום כשהיה הארון בביתו כי מספר הששה מציל מעין הרע וטעם המקובלים שאמרו אות ו' מורה על רחמים וה' על דין וטעם מחיצת השקל שהיו נותנין ישראל שלא יהיה נגף במנינן וטעם שהנגף שולט במנין ובאיזה דבר טעה דוד המלך שמנה ישראל ולזה צותה התורה להביא הקרבנות ממחצית השקלים.

פרק פב:    מבאר טעם קרבנות שהקריב שלמה בחנכת הבית וטעם שהקריב קרבנות לאלפים ולרבבות ומבאר שם טעם שלמה בקרבנות ההם שהקריבן כל כך לרוב ומבאר שם פסוק האלף לך שלמה וגו' ופסוק ויהי שירו חמשה ואלף וסוד דבר צוה לאלף דור גם אמרם יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה ואין שייך זה אצל הקדוש ברוך הוא שאין קץ ותכלית לו ומבאר למה נקוד בתורה שלשה תגין על מ' של בשגם הוא בשר ומבאר מעט מענין שיעור קומה.

פרק פג:    מבאר שם הקרבנות שהקריב עזרא וזרובבל בחנכת בית שני וטעם שהיו שלשה בית המקדש עם בית האחרון שיבנה במהרה בימינו וכן היה שלשה משכנות שם שילה נוב גבעון וקצת קרבן מלואים לעתיד שנזכה במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון.

נשלם הסימנים בעזרת שוכן מעונים