תורת העולה/חלק ג/פרק פא

פרק אחד ושמונים

הנה אחר שנתבאר קרבני חנה ובנה שמואל יש לתת לב על מה שנצטוו בלכתו למשוח את דוד למלך, שאמר (שם טז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני, שאמר ליה הקדוש ברוך הוא ועגלת בקר תקח בידך וגו', ודרשו בזה שהקדוש ברוך הוא צוה לשנות עמ' קלו' יפה מפני השלום, והוא תמוה וכי לא היה להקדוש ברוך הוא דרך להציל שמואל בלא שנוי דברים, ועוד שצוהו בפרט לומר עגלת בקר תקח בידך ולא צוהו סתם שיקריב קרבן וכן מצינו שדוד בהעלותו ארון השם מבית נדב נאמר ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבחו שור ומרי, ובדברי הימים כתיב ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ודרשו ז"ל על כל שש פסיעות שור ומרי, ועל כל ששה סדרים של ז' פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים, כן הוא מסקנת הגמרא פרק אלו נאמרים והנה דברים אלו לא נפלו במקרה מכל חכמי ישראל שהיו עם דוד על כן נראה להיות כי השור הוא המלך בבהמות, לכן צוה הקדוש ברוך הוא לשמואל לומר עגלת בקר תקח בידך, כי הוא השור הקטן, והיה מורה בזה על דוד שהיה מלך כשור, רק כי עדיין קטן הוא כעגלה זו ולבסוף יגדל, והנה היה בדבר פנימי וחצון, הנגלה הוא השנוי מפני השלום. אמנם, הפנימי הוא האמתי וכמו שמצינו שדברה תורה כלשון בני אדם והחכם יבין פנימות הדברים, כן היה בענין עגלת בקר זה ודע כי יש לומר שהקדוש ברוך הוא כיון בזה שהמשיל דוד לעגלת בקר, וזה כי ידעת מדרשם ז"ל שהפר היה נקרב נגד אברהם, שנאמר (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם, כן נאמר גם כן שבכאן הבקר מורה על אדם הראשון שהקריב פר כמדרשם ז"ל, ואמרו בפרקי רבי אליעזר שאדם ראה לדוד שהיה ראוי להיות נפל, והניח לו משנותיו שבעים שנה, ונראה שלזה כוונו שקראו למשיח בר נפלי, ולזה המשיל בכאן דוד לעגלת בקר, שהוא בקר קטן, ולכן בראות דוד שהיה בכל דרכיו משכיל והשם עמו, והעלה הארון מסית עובד לעירו, היה מקריב שור ומרי, שור נגד עצמו שהיה לו לכפרה, והמרי נגד ישראל שנקראו צאן ושה שנאמר (ירמיה כ) שה פזורה ישראל נוהג כצאן יוסף. אמנם, מה שזבח על כל ששה צעדים כתב בו הרד"ק על דרך הפשט, לפי שמתחלה כשפרץ עוזא צעדו ששה צעדים ונפרץ עזא, ולכן על כל ששה צעדים שצעדו נתנו שבח שלא הוזקו כמו בראשונה, וטוב היה אלו הוזכר כן בעוזא, ואף כי אין טעם למה זבחו על כל ששה סדרים שבעה אלים, אבל מן הנראה לפי שאמר תחילה ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו, ודרשו ז"ל שילדו ששה ששה בכרס אחד, כמו שהיה במצרים שילדו גם כן ששה ששה בכרס אחד, ולהיות כי על ידי זה לקחו הארון מבית עובד שנאמר (שם ט) ויוגד למלך דוד לאמור ברך השם את בית עובד אדום וגו', ויהי כי צעדו וגו', נראה כי ענין הצעידות והקרבן עליהם היה מטעם הברכה, ורמזו הענין בענין הצעדות, כי על ידי זה הברכה בא להם ההעתקה משם, והצעידות עם הארון ועל כן נתנו שבח והודאה על עניו הנס הגדול שנעשה עם הארון, שבירך את עובד אדום, והיה זה הגדלה לו מכל אשר נעשה לו, וכאשר עשו ששה סדרים של ששה ששה, זבחו שבעה פרים ושבעה אלים להורות גם כן על ענין הנס הזה שנעשה להם במצרים שאותן שנולדו שש חזרו וילדו שש, והנה נתנו בזה שבח להקדוש ברוך הוא על הנסים שנעשו להם במצרים, גם עם הארון בבית עובד אדום, כי על ידי נס האחד הזכירו השני, והיה בזה התעוררות ובקשת רחמים, שלא יפרוץ בהן פרץ כמו שנעשה בתחלה מאחר שרצון הקדוש ברוך הוא להרבות ישראל, על שנולדו ששה ששה מעתה לא יפרוץ בהן פרץ. ואמנם, זבחו ז' פרים ז' אלים נגד ז' פרים ז' אלים שהקריב בלעם במזבח, וזה כי חששו שלא יפרוץ בהם פרץ מכח קללת בלעם להיות כי דרשו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו עמ' קלו' יפה שלא לשמה, שהרי בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלעם ובלק, הובקעו מ"ב תנוקות מישראל על ידי אלישע שקללם בשם אלקיו, ואמר גם כן שבלעם הקריב שבעה מזבחות, כדי להדמות אל האבות שהקריבו שבעה קרבנות, ולכן חשש דוד שלא יקטרג השטן בשעת הסכנה, ושלא ישלוט בהן עין הרע של בלעם שיפרוץ בהן השם, כמו שנעשה על ידו כמו שנים אחר דוד בימי אלישע ולזה כל ששה סדרים עשו שבעה פרים ושבעה אלים נגד המזבחות שבנה בלעם כדי לכפר עליהם ושלא יענשו על ידו, מאחר שהא-ל מוציאם ממצרים ואין עין הרע שולט בהן, ולזה תמצא שבלעם היה אומר (במדבר כד) א-ל מוציאם ממצרים וגו', כי זהו הגורם להם ברכתן, ונראה כי ילידת הבנים ששה ששה בכרס אחד תמיד, היה גם כן לשמרם מעין הרע, כי כמו שצותה התורה לתת מחצית השקל כדי לשמרן מן העין השולט במנויין, וכמו שנאמר (שם) ולא יהיה נגף בבני ישראל בפקוד אותם, הנה חששה לעין הרע אף במניין שהוא של מצוה, כל שכן שחששה שישלוט בהן עין הרע אם ירבו שלא כדרך הארץ, ולכן ילדו ששה ששה והשם גורם כי שש לשון שמחה, מה שאין כן בכל המספרים ואף כי מענין השש מגביל הכוכב הטוב בין שתתחיל המניין מלמעלה למטה, בין שתתחיל מלמטה למעלה, כי אם תתחיל המניין מלמטה למעלה אזי צדק הוא הששי, ואם תתחיל בגלגל העליון, אז חמה הוא הששי, וכן אם תתחיל בכוכבים הקימים(?) אז נוגה הוא הששי, וכן אם תתחיל בשבתי אז כוכב הוא הששי, וכלן בכוכבים טובים שומרים מעין הרע, מה שאין כן במספר אחר. ולכן היה הנס מספר ששה ולא במנין אחר, ולזה צעדו ששה צעדים והקריבו שור ומרי, להורות כי מספר זה ישמרם מן הפורענות ועוד דע כי כתב החכם אבן עזרא בפרשת שמות כי נבחר אותיות אהו"י לשם הקדוש ברוך הוא להיות כי הם שומרים את עצמן. א' פעם א' הוא א'. וכן ה' פעמים ה' הם כ"ה. ומספר ו' פעמים ו' הם ל"ו. ומספר י' פעמים י' הם ק'. הנה ששמן הראשון עליהם מה שאין כן בשאר מספרים. ולזה כאשר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל, ולהרבותן על ידי נס, לא היה אפשר ליקח המספר הראשון שהוא אחד, כי בזה לא היה הנס ניכר, וכן מספר ה' הוא תחלת המספר אחד [בעשיריות]. אמנם, נבחר מספר ו' ששמור את עצמו ושומר המנויין בו ונבחר מניין ו' ולא מספר ה' מטעם שנתבאר מטעם סדור הכוכבים כי מספר הה' יפול במאדים בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, מאחר שתשעה גלגלים הם, ולדעתי שלזה אמרו המקובלים שאות ו' מורה על רחמים, ואות ה' על דין והוא מבואר ונראה שזהו טעם השקלים שהיו מכפרין על המנויין שלא יהיה בהן נגף וזה כי הובטח אברהם שזרעו יהיה כעפר הארץ אשר ימנה כך זרעו ימנה, וכן אמר יעקב ואתה אמרת היטב איטב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר, ולכן אם ישראל נמנים מראים שאינם זרע אברהם ויעקב אשר לא ימנו, ועל כן הנגף שולט במניין, והוא מצד העונש או מצד השיתקיים בהן ברכת אברהם ויעקב, על כל פנים כי על ישי הנגף המכה בעם, לא נודע מספר הנותרים, וכמו שדרשו ז"ל משל לזאב שהולך בין הצאן וטורף מהן וכו', וכן אמרו בהדיא במסכת יומא המונה ישראל עובר בלאו שנאמר אם ימנה מרוב. אמנם, כפרתן על ידי מחצית השקל שהוא עשרים גרה השקל השלם, ולהיות כי בנתנו חצי שקל שהוא עשרה, מורה שהוא ממקבלי עשרת הדברים אם כן נכנס בכלל ישראל ואין ראוי לחול עליו הנגף, וכן דרשו ז"ל בצמידים שנתן אליעזר לרבקה שמשקלן עשרה, להורות על זרעה שיקבלו עשרת הדברים, ואף כי היה הוא מאותיות השם השומרים הנמנים בהן, והוא ראש לאותיות ראוי לשמור הנמנים למצותיה. ואמנם, היו אלו העשרה גרה מחצית השקל ולא שקל שלם מכח כמה טעמים. האחד, להיות כי בדרך זה יתמעט ידיעת מספרם על כל פנים כי לא נודע אם שנים מהם היו מביאים שקל שלם או אם אחד הביאו והחזירו לו המחצית עמ' קלז' יפה ובדרך זה יתמעט ידיעת המספר מה שלא היה כן אלו היה שקל שלם, כי כל אחד היה מביא השקל ההוא, והיה ידיעת המספר יותר בנקל. הטעם השני, להיות כי לא נתכפר הנמנה בנותנו מניין העשרה הבא לנו להורות שקבל עשרת הדברים כי אם בנותנו חצי שקל רוצה לומר שמקבל גם התורה האחרת הנתנה אחר כך רק שעשרת הדברים הם הכלל והתחלה לכל התורה, וידוע אמרם שההתחלה לכל דבר הוא כחצי הכל. והשלישי הנראה לי בזה כי ידוע כי העולם והתורה הם הברואים הכללים שנבראו ולהיות כי שניהם נבראו במדה ובמשקל, שנאמר (ישעיה מ) מי שקל בפלס הרים וגו', ונאמר (שם) מי מדד בשעלו מים וגו', וכן התורה נבראה במדה ובמשקלו המשוער לה, והם ביחד שקל שלם, להיות כי שניהם שקולים ומתייחסים זה לזה, כמו שהאריך בעל העקידה בזה פרשת נח בפר'(?) הנגון אשר לו שם. וכן כתב הרב המורה בנותנו טעמי מצות שכתב שם שידיעת טבעי הדברים הוא ידיעת סבת המצות, ולזה אמר כי עשרים גרה הוא השקל השלם כי בעשרה מאמרות נברא העולם, ובעשרת הדברות נתנה התורה לזה נאמר כי מחצית השקל השלם שהוא עשרה גרה מתכפר, כי על ידי אמונת אחד מאלו החצאים הוא נכנס בכלל ישראל, וראוי שלא יהא בו נגף בפקוד אותם, ואמנם, נבחר המחצה ולא השלם,להיות כי הכפרה הוא תלוי במחצית השקל שהיא נתינת התורה, והמאמין עשרת הדברים ראוי לכפרה, אף אם לא יעמיק יותר בענין בריאות העולם, שהרי גם ענין הבריאה נגלה בעשרת הדברים כמו שנאמר (שם כ) כי ששת ימים עשה השם את השמים וגו' על כן יספיק זה חצי ככולו, והוא יותר נפלא מאלו הביאו שקל שלם, גדולות השם יתעלה שאמרו על שמותיו כי מחצי יתמלא תיבתו, להורות כי אינו שייך חצאים אצל השם יתעלה, וכמו שנתבאר זה מדברינו הקודמין בענין הכתוב סולו לרוכב בערבות, בי-ה שמו, ולכן ישראל המחזיקים באמונה זו נותנים חצי שקל במקום שקל שלם, ומעתה נתבאר לך הטעם שהיו קונין ממחצית השקלים קרבנות צבור, המורים על ענין חדוש העולם כי זה לעומת זה עשה אלקים, והוא מבואר שעל ידי זה ראויים לכפרה ושלא יהי נגף בפקוד אותם, שאפשר לחשוב שיצאו מכלל ישראל אשר הובטח אשר לא ימנה מרוב, ולדעתי שזה היה טעות אדונינו דוד המלך עליו השלום שמנה את ישראל והנה הוא תמוה שלא ראה עם כל ישראל המקרא, שאמר (שמות ל) זה יתנו כל העובר על הפקדים, ואם נתנו מחצית השקלים למה נענשו, ודברי הרמב"ן שכתב פרשת כי תשא שלא היה יודע דוד כי היא מצוה הנוהגת לדורות הם תמוהים, כי מאחר שהטעם הוא הכח עין הרע מה לי שעה או לדורות. אמנם, הנראה לי לפי שידע דוד שטעם הפקודים הוא מה שנתבאר שלא להכחיש ברכת אברהם ויעקב, ולזה חשב כי ענין מצוה זו אינה נוהגת לדורות רק עד שיתקיים בהן ברכת אברהם ויעקב, אבל לאחר שנתקיים הברכה כמו שהיה בימי דוד בסוף ימין, כמו שנאמר בתחלת מלכות שלמה, יודא וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים, לזה חשב דוד כי מעתה הותר הדבר מאחר שכבר נתקיים ברכת השם יתעלה. ולזה נאמר בדברי הימים (ד"ה כ"ז) ולא נשא דוד מספרם למכן עשרים שנה ולמטה כי השם אמר להרבות את ישראל ככוכבי השמים הרי שלא רצה דוד למנות כל ישראל כדי שלא להרוס ברכת השם יתעלה, שנתן אותם ככוכבי השמים אשר אי אפשר למנות, ולכן לא מנה אותן שהיו פחות מעשרים והיה חושב שבזה יצא ידי הברכה וא"ה היה נענש על זה וכמו שאמרו במדרש תהילים מזמור י"ז אמר רבי יודא מהו מלפניך משפטי יצא, אמר רב יודא בשעה שהיה דוד מונה ישראל היה כעס לפני הקדוש ברוך הוא ואמר ליה אני אמרתי אשר לא ימנה ולא יספר, ואתה השלכת עליהם מניין כו', הנה נתבאר הדבר שזהו טעם החטא ושהמניין גרם הנגף, וזהו הטעם החלוף שבא במספר הכתוב בדברי הימים מבספר שמואל כי לא היה אפשרי המספר כמו שנאמר בדברי הימים (שם) יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ולכן נפל טעות במספר, ומכל מקום חטא דוד בזה כמו עמ' קלז' יפה שנאמר בדברי הימים (ד"ה כז) ויהי קצף על ישראל, אף על פי שלא עלה המספר בידו, כי הוא מצוה הנוהגת לדורות כמו שאמרה ולא יהיה נגף בבני ישראל בפקוד אותם.