תורת העולה/חלק ג/פרק פ

פרק שמונים

בענין הקרבנות שהקריבה חנה ביום שחנכה את שמואל, עם קרבן שהקריב שמואל, נאמר ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית ה' שילו, והנער נער, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי וגו', נאמר אחר כך, ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל להשם, ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'ם. הנה נראה אף שכוונו בכלל הקרבן על טעם הכללי מכל מקום הפרטים היה להם לחכמה מה, כי נביאים כמותן לא יעשו דבר לבטלה, שדקדק הכתוב לומר שחנה הקריב שלשה פרים, ושמואל טלה חלב, ונאמר גבי שמואל שהעלהו עולה כליל להשם, וידוע שכל עולה היא כליל, ולא הוצרך המקרא לפרש אם לא להורות כוונתן, והנה פירש רש"י והרד"ק כי חנה לא הקריבה אלא פר אחד, ולכן לקחה איפת קמח והוא שלש סאין, ליקח משם שלשה עשרונים לפר, כי מן הסאה קמח היו מוציאין עשרון סולת, כמו שהביא שם רש"י ראייה מן הגמרא, אם כן לא לקחה השני פרים רק לשמוח בהן, והוא גם כן ללא צורך להזכירן כמקרא, ודרשו גם כן בטלה שהקריב שמואל שנקבה היתה שהותרה עולת נקבה בבמות יחיד, וכמו שכתבו שם רש"י והרד"ק, וכל זה יעיר לנו כוונת המקריבים, ועוד כתב שם הרד"ק, כי לא הותר להקריב בבמת יחיד, כי אם על פי נביא שיקריב תחלה בבמת יחיד, ולכן לאחר שנחרב שילה היה שמואל הראשון שהקריב בבמה, וכן בנה יושע תחלה מזבח בגלגל, ונראה היה לומר כי שמואל לא הקריב טלה זה בבמה, אלא במזבח שהיה מימי משה, וכן כתב שם הרד"ק ממדרש חכמים ז"ל, שאף על פי שהיה המעשה במצפה מכל מקום היה כאלו היה לפני מזבח השם בשילה, עד שאמרו כפה עלה מן מצפה לחלק יודא(?) ועליו משכן שילה בנוי, ואף שהרד"ק הקשה עליהם כי שילה כבר נחרב והמשכן היה עמ' קלה' יפה בנוב, נוכל לפרש לענין נוב כמו שהם פירשו לענין שילה, עד שנוכל לומר שמה שהקריב שם שמואל, כאלו הקריבו על גבי המזבח אשר בנוב, כי גם נוב היה קרוב למצפה, כי שילה ונוב שתיהן היו בחלקו של בנימין כדאיתא פרק בתרא דזבחים, לזה נאמר גם כן אחר כך גבי שאול ויבן שאול מזבח להשם אותו החל לבנות מזבח לה', כי הוא היה הראשון שבנה המזבח להקריב בבמה אחר שנחרב שילה, והיה אפשר לומר מה שנאמר תחלה כי זבח לעם בבמה, רוצה לומר בבמה הגדולה, והוא המזבח הנקרא במה הגדולה, וכמו שאמרו אין בין במה קטנה לבמה גדולה כו', ונאמר בענין שלמה (מלכים א ג) וילך שלמה גבעונה, כי היא הבמה הגדולה, אבל דעת המפרשים אינו כן, ולפי דבריהם נראה כי מה שנאמר אותו החל לבנות מזבח, כי הראשונים אף שנאמר בהן שבנו מזבח לא הקריבו עליו, ולכן נוכל לומר בכולן כי ענין ויבן הוא לשון הבנה כמו שפירש רש"י בכולן, וכן נאמר בענין שמואל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה', וכבר כתבתי כי לדעתי כל מקום שנאמר ויבן מזבח, ולא כתיב שהקריב עליו קרבן הוא ללא עולה וזבח, רק לקרא שם בשם השם, כמו שנתבאר בענין האבות כי ענין המשפט והתורה שהיו לומדים לבני אדם הוא בנין המזבח, ולזה דרשו שנסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח כו', ואפשר שאף בשאול היה הענין כן ולהיות כי לא הורגל בכך והיה חדוש אצלו, וכמו שנאמר אצלו הגם שאול בנביאים, על כן אמר גם כאן כי אותו החל לבנות, כי מאותו מעשה ואילך הוחזק להיות בונה מזבח השם ולא קודם לכן, ואם נרצה לפרש כאן כפשוטו נאמר כי שאול היה הראשון הבונה ממש להקריב עליו קרבן, ודברי שאר המפרשים בזה ידוע, ונחזור לענין הכוונה בענין קרבנות חנה ושמואל. ונראה שהיו להורות גדולות מעלות שמואל עד שאמרו עליו ששקול כמשה ואהרן, שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, ולזה הגיד לנו המקרא חכמת אמו הנביאה איך שלמדה אותו חכמה מנערותו וחנכה אותו בקטנותו, והעלותו במדרגת הזקנים, וכמו שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, שהוא רומז לנו על מלבוש פנימי וחיצון, כי היא למדה אותו חכמה ומדע, והלבישה אותו דברים האלקיים והוא מעל שעשתה לו מידי שנה בשנה, להעלותו מדריגה אחר מדריגה, עד שהגיע לבסוף למה שהגיע, ולזה הגיד המקרא בתחילה כאשר גמלה אותו הבינה אותו סוד הקרבנות, ולמדה אותו כל מה שראוי לגלות לחכמי ישראל וגדוליהם, ובזה העלתה אותו לפני עלי, וכבר דרשו ז"ל כי מורה הלכה בפני רבו היה, מכלל דגדול בתורה היה כאשר העלתה אותו, ואמר הכתוב כי העלתה אותו בפרים שלשה וגו', כבר נתבאר בקרבן ראש חודש ובשאר קרבני המוספים, כי הפר היה מורה על חדוש העולם יד מאין, והיה בקרבן מוסף ראש חודש שני פרים, כי התחלת הוייות עולם השפל הוא שני דברים, שהם החומר והצורה, וכמו שנתבאר שם איך מרומזים אלו התחלות בפרים, וכבר ידוע שעוד יש התחלה שלישית, והוא העדר המיוחד שהוא התחלת הוייה במקרה, וכמו שכתב הרב המורה חלק א' פרק י"ז, וראוי לצרפו גם כן עם אלו התחלות. לכן הביאתו בפרים שלשה, רוצה לומר שהעמידה אותו תחלה בסוד הקרבנות ושהעולם מחודש יש מאין, והם פרים שמקריבים אותן, והעמידה אותן ההתחלות ההוויות שלשה דברים, ולקחה עמו איפת קמח ונבל יין, כי למדה אותו שני התחלות הנשארות והם הפועליות וסבה התכליות ובזה נגלה לו כל מיני החכמה, כי ידוע כי הסבה הפועלת בכל, הוא עמ' קלה:' יפה הפועל העליון יתעלה, על ידי השכלים הנבדלים הנרמזים בענין היין, כמו שרמזנו לעיל בענין נסוך היין, גם למדו סבה התכליתית הנרמזת באיפת קמח אחת שכבר נתבאר לעיל מענין מנחת נסכים, כי הקמח היה מורה על דעת הקדמונים שהם מאמינים עצמי(?) פרדיים אשר מהם נתהוה כל הווה, והוא סבת כל העולם, כי כן רצה השם יתעלה שיתהוו הברואים והיו שלשה עשרונים לפר, להורות על שלשה מיני עשרון שעברו בענין הבריאה, מזמן אדם הראשון עד אברהם, כמו שנתבאר לעיל, והוא תכלית הבריאה שהוא המשך הדורות זה אחר זה, ושיבראו בו הצדיקים באברהם שנתנסה בעשר נסיונות, ובזה נכללו כל הדעות הנופלות בענין התכלית, וכמו שנתבאר לעיל פרק ע"ד וסוף פרק ע"ו וכיון המקרא בזה, להודיעו דברים פרטיים הקודמים בענין הלמוד, ובזה העלתה אותו אל עלי, והיה דבר זה רחוק בעיני עלי, שנער כמוהו יהיה מלא חכמות, ולזה נאמר במקרא והנער נער, והיה תמוה בעיני עלי, ולזה נאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, להיות כי נתבאר לעיל בעניני הקרבן, כי שחיטת הקרבן הוא מורה על הפסד הכללי אשר הוא ההוה שמפסיד הרכבתו, ולזה רצה להענישו כמו שיתבאר, כי אמרו רבותינו ז"ל שטעם הדבר כי היה מורה הלכה בפני רבו, ואמר שחיטה כשירה בזרים, והוא פלא בעיני שעלי שופט הארץ לא ידע ששחיטה כשירה בזר,אלא שכוונו בטעם הדבר כי השחיטה מורה על כלל ההוייה וההפסד,ושההפסד קודם בטבע לכל דבר ההווה, ולזה שחיטה כשירה בזר. אמנם, מקבלה ואילך שהוא מורה על הפסד היסודות, מצות כהונה, וכבר ידעת עניו הכהן כי מלאך השם צבא-ות הוא, ופועל במצות קונו נגד הטבע, ולכן צריך כהן מקבלה ואילך,ולהיות כי הפר האחד מורה על ההעדר, אמר וישחטו את הפר ולא פרים, כי רמז בזה ענין ההעדר וההפסד, ושרצה עלי להענישו, ולקחו למשל כי מורה הלכה בפני רבו היה כלומר שלא היה ראוי למדרגה זו, ולזה רצה עלי להענישו, ולזה השיבו חנה חי נפשך אדוני וגו', אל הנער הזה התפללתי וגו', וגם אנכי השאלתיהו וגו', מדרש חכמים ז"ל בקשר הכתובים זה אחר זה ידוע, אך לפי דברינו הוא מבואר, כי אמרה לו שאל ירע בעיניו שלמדתו מדע בעוד היותו נער, כי מאחר שניתן לה דרך נס, על ידי תפילתה ששאלה מאת השם, אם כן אינו כשאר בני אדם, וראוי למעלה גדולה בעודו בקטנותו, כי השם עמו מבטן אמו, ולזה השאילה אותו להשם, והנה גם הוא הקריב טלה חלב גו' כליל להשם, להורות כי קרבנו היה כולה כליל להשם מיום שהיה יונק משדי אמו, והיה כטלה חלב ומאז היה בשלמותו וגדולתו, ולכן היה נענה אז בתפלתו וקרבנו שהקריב, והקריב טלה ולא עגל או שעיר כמו שהתמיד היה נקרב מן הטלאים, להיות כי מבואר שכל הקרבנות היו מורים על חדוש העולם על ידי הפסד הקרבנות המורים הפסד העולם כמו שנתבאר בכל דברינו הקודמים, ולכן היו מורים הפסד בראש המזלות שהוא הטלה שיתבטל הוא כשם שיתבטלו האחרים ההולכים לרגליו, ודרשו ז"ל כי עולה זו נקבה היתה, להורות כי לא בא חטא כשאר עולה הבא על הרהורי לבו, ולכן בא מן הזכרים כמו שנתבאר בקרבן עולה רק שבא להורות שאף בקטנותו שהיה יונק משדי אמו, שאדם נמשך אחר חומרו, ורוב בני אדם אין להם אז השגה כלל, אך הוא היה כליל להשם, ואף חומרו נזדכך אז להיות שלם בתכלית, והוא המעיל הקטן שעשאה לו אמו.