תורת העולה/חלק ג/פרק סט

פרק תשעה וששים

אשהכי תזוב זוב דמה וגו', כתב בעל צרור המור ריש פרשת תזריע הנה כל הטומאות והטהרות נמשכו מחטא האדם וטומאות כל דם נדות ודם זובות(?) נמשכו מחטא חוה, לזה סדר ענין טומאת יולדת וזב וזבה אחר איסור אכילת המינים הטמאות, כי אכילתה של אדם וחוה גרמו הטומאות והזיבות והנדות בעולם, כי קודם החטא היו כל הנשים ראויים שלא לראות וסת נדה וזיבה אלא טהורות בלא דם, וכמו עמ' קו:' יפה שאמרו בכתובות ממשפחת דורקטי' אני ואמר לבעלה אשריך שזכית ממשפחת דורקטי' לפי שהן טהורות ואין בהן ספק נדות לבעלה כמו שהיה בענין חוה קודם החטא עכ"ל. גם שאר החברים ופרשנים האריכו בסוד טעמים אלו של טומאה ובפרט בענין היולדת זכר ונקבה וישיבתה בדמי טהרה וטומאתה לזכר ולנקיבה ונדה וזבה וקרבנן ולא אאריך בדבריהם המפורסמים בזה, למה שאינה מכוונת החבור רק לבאר סודי הקרבן ולכן לא אכתוב בזה רק הנראה לי כדי שנעמוד מתוכן על סוד קרבנותיה' שהוא העיקר המכון, ואומר נראה לי כי כל אלו הדברים נמשכים אחר חטא אדם וחוה בענין אכילת העץ וכדברי בעל צרור המור הנזכר וזהו דעת חכמים ז"ל אמרו בפרק המוציא תפילין, אמר רבי יצחק עשרה קללות נתקללה חוה, דכתיב (בראשית ג) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך זהו שני טיפי דמים של דם נידה ודם בתולים כו', משמע שלולא זה לא היה נמצא שום נדות בעולם, ואמרו בתנחומא שנתנה מצות נידה לאשה, על שם שהיא שפכה דמו של אדם תשמו' נידתה ותכפר עליה ואפשר שזה כוונת אמרם פרק אין מעמידין, אמר רבי יוחנן משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן, אומות העולם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן, כיונו בזה, מאחר שישראל מתרחקים מנשותיהם בעת טומאתן פסקה זוהמתן במה שיודעיו להזהר שלא להתגאל בטומאה זוהמת הנדה והזבה, ואפשר שפסקה ממש בשעת מתן תורה אלא שחזרה להם במעשה עגל, כמו שאמרו בויקרא רבה(?), אמר רבי שמעון בן יוחי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעים ולא חגרין ולא סומין וכו' על אותה שעה אמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך וגו', כיון שחטאו לא היו ימים מועטים עד שהיו בהן זבין ומצורעים על אותה שעה נאמר (במדבר ה) וישלחו מן המחנ וגו', מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת, רבי תנחום אומר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו הארון הזה הורג את נושאיו ורבנן אמרי מן העגל דכתיב (שמות לב) פרוע הוא שפרחה בהן זיבה וצרעת כמה דאית אמרת ובגדיו יהיו פרומים וכתיב וראשו יהיה פרוע וכו', והנה על פי דרך זה יתבארו לך כל דיני טומאות אלו, ישתרגו מדעות הנופלים בענין חטא אדם וחוה, ואפשר שכולם אמיתיות, וזה כי אמרו במדרש רבה פרשת בראשית מה היו אותו אילן שאכל ממנו אדם, רבי מאיר אומר חטין היו כדלא הוה בבר נש דעת, אינון אמרין לא אכל ההוא אנשא פתא דחטא מן יומי, רבי שמואל בר יצחק בעי קמיה דרבי זירא, אפשר חטים היו והכתיב עץ, אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון, רבי יהודא בר אילעי אומר ענבים היו שנאמר (דברים לב) ענבימו ענבי ראש ואשכלות מרורות(?) למו, רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה הה"ד (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ אמר צא וראה איזו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג, רבי יוסי אומר תאינים היו, דבר למד מענינו משל לבן מלכים שקלקל עם אחד מן השפחות, כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזיר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו פתח דלתה וקבלתו, כך בשעה שאכל אדם מאותו אילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזיר על אילנות ולא היו מקבלים אותו ומה היו אומרים, א"ר ברכיה הא גנבא דגניב דעתיה דבריה, הה"ד אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, רגל שנתגאה על בוראה, ויד רשעים לא תיסב מיני עלה, אבל תאנה שאכל ממנה פתחה דלתיה וקבלו, שנאמר (בראשית ג) ויתפרו עלה תאנה כו', מה היתה אותה תאנה רבי אבין אמר ברת שבע דאמטייה שבע ימי אבלא לעלמא, רבי יהושע דסכנין בשם רבי אלעזר אומר ברת אליתא(?), דאמטייה אליתא לעלמא, רבי עזריה ורבי יהודא בר סימן בשם רבי יהושע בן לוי אמר חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא הוא אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כב) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו. והנה ברור לכל משכיל שאן דברי זה המדרש כפשוטו, דאם כן היו נופלות בו ספיקות, הא' שאמר מתמרות היו כארזי לבנון, הב' שאמר איזו עץ שעצו ופריו שוים, ה"ז אתרוג, והרי בגמרא פרכינן בענין אתרוג ואימא פלפלין דג"כ עציו ופריו שוים בטעם, כדאיתא בגמרא פרק לולב הגזול, השלישי, בדברי רבי יוסי שאמר משל לבן מלך כו', ואין הנדון דומה לראיה, דאם השפחה קלקלה עם בן המלך היא חטאת גם עמ' קז' יפה כן, מאחר שקלקלה ברצונה והיה לה דעת למחות, ולכן ראוי לה לקבלו, מה שאים כן בענין עץ התאנה, הרביעית שהביא ממה שנאמר ויתפרו עלי תאנה, ולפי המשל הזה צריך להיות אחר שטרדו מן הגן, והוא היה לפניו שהרי על פי דבר זה בא לו הדבור (בראשית ג) ויאמר לו מי הגיד לך כי ערום אתה, ולפניו כתיב ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות, וישמעו את קול אלקים מתהלך וגו', ואח'(?) כל אותן הדברים נאמר ויאמר השם הן האדם היה כאחד ממנו וגו', וישלחהו וגו', ועל כיוצא בזה אמרו, שאמר רבי יהושע בן חנניא לתלמידיו שעדיין בן זומא מבחוץ על שהביא ראיה מקרא שנאמר במעשה יום ראשון על מעשה יום שני, ועוד שאמרו ומה היו אומרין הא גנבא כו', ומנ"ל שאמרו גנאי זה, ולא אמרו הא חוטא דחטא קמיה מריה, ולמה קראו גנבא, ועוד דקדוקים אחרים שיש למצוא במדרש זה לפי פשוטו, ולכן נראה שאין מחלוקת אלו החכמים, אלא במהות החטא אשר עליהן נתיסדה אלו הטומאות ולזה מצינן שבעה ימי נדות ושבעה ימי זיבה כמו שבעה ימי אבילות, שהם באים גם כן על חטא זה, כמבואר במדרש הנזכר והנה אף על פי שהיתה הנדה והזבה מרוחקת מבעלה ונזופה מן הבריות מימות הקדמונים, כמו שכתב רבינו בחיי בענין הנדה, ואף שהם לא ראו אור התורה והסכימו על הדבר מצד טבע הדברים, שהוא דבר מזוהם וחולי מתדבק מזיק לבריות מכל מקום הטבע חכם לא יעשה דבר לבטלה, והכל נמשך אחר החטא והעונש ברצון השם יתעלה, הגוזר ובורא הטבע על צד החטא והעונש כרצונו, כמו שעשה בענין הנחש שעל פי חטאו נתקלל ונעשה בריה חדשה ואחר כך נעשה לו טבע חדש ואף על פי שיש גם כן דברים פנימים בענין הנחש, מכל מקום גם הפשט אמת לא יכחישנו שום חכם בישראל, וכן הוא בעניין הנדות, שמזמן החטא נעשה לאשה אורח כנשים, ונדבק לה זה החולי בטבע, על פי חטאה ששפכה דמו של אדם ונשפך דמה בנדתה, וכל זמן ראיותה, ראשה ואבריה כבדים עליה והוא קצתי מיתה לה, אף כי הדם היא הנפש, ונפש יצאה בדבורה שחטאה בענין הנחש והעץ, ועל כן צריכה לישב שבעה ימי נדה, כשבעה ימי אבל להתאונן על חטאה והיה מספר ימיה שבעה הן בנדות בן באבילות, להתבונן בשבעה ימי הבריאה, שאלו המצות באו לזכרונן, ואמרינן פרק אין מעמידין ופרק חבית כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן כו', וכבר נתבאר שהוא זה הדבר, שזוהמת הנחש גרמה זוהמת אשה. אמנם, ישראל שעמדו על הר סיני, וקבלו דיני נדות וזבות לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן, ושהאשה שומרת הלכות נדה פסקה זוהמתן, כי זהו מכפר(?) על החטא והנה דיני נדה נתחלקו לשלשה חלקים, נדה, ושומרת יום נגד יום, וזבה גדולה הצריכה שבעה נקיים וקרבן, מלבד דין יולדת הטמאה אפילו לא ראתה דם, והנה הם ארבע טומאות שצריכה להיות פרושה מבעלה ואל הקודש לא תגכ ואל המקדש לא תבא ובאיד נמצא גם כן שלשה מיני טומאות והם קרי, שכבת זרע, וזב בעל שני ראיות, ובעל שלשה ראיות שצריך קרבן וכל זה יתבאר לך מדעתן בחטאם, שנאמר בן גם כן ארבע דברים המורים לנו חטאן, שנאמר (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, הרי ארבע דברים נגד ארבע מיני טומאות, ונגד שלשה מיני חטא, שנ' ותתן גם לאישה עמה ויאכל, הרי אחד שאכל ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, הרי שני ויתפרו עלי תאנה ויעשו חגורות הרי ג', וכל זה חטא אדם ולא חטאה חוה וכמו שיתבאר אלא שהיא גרמה לו כדמות טומאת האיש בשכבת זרע וקרי שרובן על ידי האשה בשכבו עמה או על ידי הרהורים רעים וכנגדן שלשה דעות במדרש שאמרו בנות שבע בנות איליתה(?) ודעת האומר שלא גילהו הקדוש ברוך הוא כאשר יתבאר אחד לאחר למצוא לחשבון, ואפשר שזה הוא הטעם ישיבת שבעה ימי אבילות ושבעה ימי נדות וזבות כדי להעיר על שבעה מיני חטא שנפלו בדבר זה מצד אדם וחוה, והנה אמרו במדרש הנזכר לעיל, עץ חיים מהלך חמש מאות שנים וכל ימי בראשית מתפלגין מתחתיו, רבי יודן בשם רבי יהודא בר אילעי אומר לא סוף דבר גופו מהלך ת"ק שנה אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה, הנה הרב המורה פרק ל' חלק ב' גילה שרצה לומר על עניו מציאות כל העולם שהוא מהלך ת"ק וכמו שפירשו הפרשנים שמה, והנה נראה לי לפרש הענין בדרך חכמים הראשונים ז"ל כי עץ חיים אשר בתוך הגן הוא עמ' קז:' יפה שכלו של אדם אשר הוא בתוך הגן שהוא האדם, או העולם בכללו כמו שביארו כל המפרשים המחקרים ז"ל בארוכה, בפרט בעל עקידה שהאריך בזה, ולכן אמרו שרחבו מהלך ת"ק שנה, כי שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר מאן מלכי רבנן, אשר בשכל האדם אפשרי'(?) לידע מה למעלה מה למטה מה למזרח מה למערב שהוא מהלך ת"ק ולכן אמרו לא סוף דבר נופו(?) רוצה לומר בנופו שכל המעשי(?), אלא קורתו, רוצה לומר שכל העיוני שהוא העיקר ואמצעי באילן, אינו מתפשט לחוץ, כדמות קורה של אילן, ונקרא עץ החיים אשר אם ימשוך האדם אחר זה וחי לעולם הבא בהתדבק'(?) בשכל הפועל אשר קנה בעיונו וענין עץ הדעת טוב ורע, הוא ענין שלמות המדות אשר יצטרך בו האדם בין אדם לחבירו, והוא השלמות הראשון אשר כולל כל מדות הטובות והרעות אשר יכללום שלמות זה, ולכן אחר שחטא אדם וחוה אמר השם יתעלה (בראשית ג) הן היה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע ולעשות טוב ורע כאחד מם העליונים ועתה פן ישלח ידו וחי לעולם, ויהיה שכרו עם הרע שעושה, ולכן טרדו מן הגן והוא להורות שאם יטריד שכלו בענין הרע, לא יוכל לאכול מעץ החיים כמו שהוא האמת שזהו נקרא שלמות אחרון ויצטרך לפניו שלמות ראשון, ואם לא יטיב מעשיו בראשון לא יהיה נשלם באחרון, והוא ענין הטרדה מגן עדן, ועל פי זה יתבארו הדברים, רבי מאיר אומר חטה היה דעת הראשון היא דעת ההמון כפשוטו של מקרא, שאכלה מן העץ אשר צוה לה השם יתעלה אשר לא תאכל, והוא דעת הקטנים תנוקות של בית רבן המבינים פשוטו של מקרא, והוא דעת רבי מאיר שאומר חטה היה שהוא המביא דעת לאדם, וכל זמן שאין התינוק אוכל כזית דגן, אין בו דעת, ואין מרחיקין מצואתו, וכמו שאמרו על זה יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וכדאיתא במסכת ברכות, ולזה נאמר בענין החטה ותרא כי טוב העץ למאכל, כי זהו עיקר של אדם כי ממנו הוא הלחם אשר יסעד לבב אנוש לפי שחטאה האשה בזה, ותתו לאישה ויאכל נצטוותה בטומאת הנדה אשר מדין תורה להמתין שבעה ואף אם ראתה בהן תמיד, טובלת לשביעי אם פסקה, וטהרה, כי אין תמיד טעם המתנה שבעה כדי להטהר מן הטומאה, רק שיעברו עליה שבעה ימים ותתבונן בהן ובמספרן, ואז טהורה על ידי טבילה, וזה כי דם הנדות הוא דבר טבעי מצד מותרות חומרה אשר תתנקה בהוצאות מותרות דמיה, כמו שכתבו הפרשנים הקדמונים בזה, והסכים עליו כל מחקר וחכם עד שאמרו כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, כי בנקיון גופה תוכל לקבל ההריון, ולכן אמרו גם כן, אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה, שאז הוא סמוך שנקתה עצמה, והוא מבואר. הנה זה העונש הטבעי בא לה על חטא טבעי וזה כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שהאדם חוטא בטבע למה שנברא מן הארץ שחטאת בראשונה לכל היצורים, וכמו שכתבתי זה בסדר עבודת יום כפורים פרק ששים חלק שלישי, ולכן בא לה עונש טבעי על חטא טבעי, ולכן מיד שפסקה לאחר שבעה, טובלת ומותרת לבעלה כאשר חטא כזה אינו צריך רק הפסקה מן החטא, ושב הוא הטבילה, ורפא לו, והוא דוגמת ארבע חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, אדם עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו מיד, כי בטול מצות עשה הוא החטא הקל, שאי אפשר לאדם שלא יחטא בהן, ובהיות כי חטא חוה היתה עם בעלה, צותה התורה לאסור נדה לבעלה לכפר על החטא. ודע שאמרו רבותינו ז"ל פרק אין עושין פסין אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה עליו מיתה, ישב בתענית ק"ל, ופירש מן האשה ק"ל שנה, והעלה זריזין(?) של תאנה על בשרו ק"ל שנה. הנה אמרו שעשה שלשה מיני תשובה נגד שלשה מיני חטא שחטא כמו שיתבאר אבל לא מצינו שחוה עשתה תשובה, ונשארת בחטאה וקבלה עליה עונש וקללת חטאה שאמר לה הרבה ארבה עצבונך כו', ולזה מצינו עונש טבעי באשה ולא באדם, והוא סוד וטעם שהאשה מטמאה'(?) באודם והאיש בלובן, כי האודם מורה על החטא והלובן על התשובה ממנו, כמו שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם כתולע כצמר יהיו, והם שני מיני לובן שאדם מטמא בו, והוא השכבת זרע והזוב וכמו שיתבאר. והנה הטבעים מיחסים כל זה לטבע האיש והאשה, והוא אמת מצד עצמו אבל הכל נמשך אחר החכמה והשגחת השם יתעלה בעולמות על פי השכר והעונש כמו שהוא בענין שאר הדברים הטבעיים אשר השם יתעלה בראן, להנהיג בו עולמו, וכמו שנתבאר מענין שנוי טבע הנחש, והנה הלכה למשב מסיני שחמשה מיני דמים טמאים באשה והם הבאים מן המקור, ושאר דמים עמ' קח' יפה טהורים, אף על פי שיש לחכמים חכמי קבלה סודות עמוקות בזה, מכל מקום בענין כוונתנו יתבאר הכל, וזה כי חטאה על פי פשוטו של מקרא בחמשה דברים מהכרח דברי הפרשה, כי יש להקשות, כי אמרה לה הנחש אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, וזה היה שקר מפורסם, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' ועוד למה נענשה חוה הלא לא צוה הקדוש ברוך הוא אלא לאדם שאמר מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, ודברי הפרשנים בזה ידוע גם יש להקשות למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר מכל עץ הגן אכל תאכל, מהיכא תיתי לאסור שהוצרך להתיר לו, ועוד יש להקשות שהקדוש ברוך הוא אמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו', וכן הנחש אמר לא תאכל מכל עץ הגן, הנה לא הזכירו שום פרי, וחוה אמר לו מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ וגו', הנה פרי מאן דכר שמיה, וכבר נתבאר ספק זה לעיל בענין ארבע מינים של לולב, אך עוד יתבאר כוונה שנית, לפי מה שאנחנו עכשיו בבאורו, אך אמנם הנראה לי כי לפי שהקדוש ברוך הוא לא נתן לאדם לאכול בתחלת הבריאה, רק את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל אשר בו פרי עץ זורע זרע. הנה לא הותר להם רק פרי עץ אשר הוא לזרוע על פני כל הארץ, מה שאין כן בעצי הגן שאינן כן שפרים(?) יהא נזרע בשאר מקומות, ואם כן ממילא הם נשארו אסורים לאדם ולחוה, שהרי שם נאמר לכן יהיה לאכלה שכולל שניהם, ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להרשות לאדם לאכול מכל עצי הגן, חוץ מעצי הדעת שנשאר באסור הראשון, והנה הקדוש ברוך הוא לא הרשה כאן לחוה, רק לאדם שאמר לו מעץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת לא תאכל וגו', ולזה חוה נשארה באסורה לאכול מכל עץ הגן, ולזה הנחש אמר אמת במה שאמר אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, רוצה לומר אף צוה הקדוש ברוך הוא זה הצווי בתחלה שלא תאכלו מכל עצי הגן, ומאחר שלא הרשה האכילה אלא לאדם, אם כן אתה נשארת באסור הראשון, ואם כן מצד האמת היו דברי הנחש נכונים, ולא היה בזה הסתה כלל רק הזהרה מן החטא, מכל מקום מאחר שכוונת הנחש היתה לרעה, ולמה שנמשך אחר כך, מזה למדו מכאן שאין טוענין למסית, שנאמר ויאמר השם אל הנחש וגו', דהוי לטעון בעד הנחש דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין כדאיתא התם בגמרא, ולפי דברינו היה לו טענה מעולה אלא שאין טוענין למסית והנה האשה בשמעה דברי הנחש כזבה לו ושנתה הדברים באמרה מפרי עץ הגן נאכל, רוצה לומר שאין דברי הנחש כנים, אלא שבכלל התיר הראשון שניתר לו פרי עץ זורע זרע, היה גם כן פרי עץ הגן בכלל ההיתר, ולא בא הציווי עכשיו לאדם אלא לאסור העץ אשר בתוך הגן אשר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, הנה הוסיפה לו בזה, שאמרה שהצווי בא לשניהם שלא לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן, כמו שהוסיפה באמרה לא תגעו בו, וכוונת חוה בזה להשוות בינה לבין בעלה, ושלא כדברי נחש שאמר שהאשה נאסרה בכל, והאדם הותר בכל, מלבד בעץ הדעת, ולזה אמרה חוה שאינו אמת, אלא מה שהותא לאדם הותר לשניהם, ומה שנאסר, נאסר לשניהם, שהרי היא חשובה כמוהו, הן להיתר הן לאיסר, ולזה אמר לה הנחש לא מות תמותון, רוצה לומר ראה והשכל שאמת כדברי שעצי הגן לא היו בהיתר הראשון, ולא בא הציווי השני אלא להרשות לאדם שאר אילנות, ואתה לא היית בכלל היתר זה, שאם היית בכלל היתר שאר אילנות, אם כן היית אילנות, ואתה לא היית בכלל היתר זה, שאם היית בכלל היתר שאר אילנות, אם כן היית בכלל אסור מה שנאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואם כן בחון דברי ולא תמות, ואם כן בודאי לא היית בכלל הצווי השני לאסור, הוא הדין להיתר ואם כן נשארת באיסור הראשון, וא"ת מכל מקום אפשר לומר שאף שלא היית בכלל איסור וציווי השני, מכל מקום שמא היו עצי הגן בכלל היתר הראשון, ואם כן נשארת חוה מותר בכל, ולזה אמר לה הנחש כי זהו דבר שאינו אפשר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע, ואם כן איך אפשר שלא יזהירך על זה כמו שהזהיר לאדם, ומאחר שאי אפשר שלא נאסר לך ואת לא היית בכלל איסור השני, מאחר שלא תמות באכלך ממנו, על כרחך נאסר לך בראשונה, מטעם שלא הותרו בראשונה עצי הגן, ואם כן נאסר לך הכל, והנה טענת הנחש היה חזקה מאוד, על כן נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', כי ראתה שטוב לה לנסות בדברי הנחש, אם היתה בכלל הצווי השני ולא נאסר לה רק עץ הדעת, או אם נאסר לה הכל בציווי בראשון, ולכן ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה, כי לאחר עמ' קח:' יפה שאכלה ממנו ולא מתה, ראתה שלא היתה בכלל איסור השני, וחשבה שמעתה נאסרה בכל עצי הגן כדברי הנחש, ומכל מקום רצתה לנסות בבעלה וליתן לו גם כן מזה הפרי, שאם לא ימות גם הוא אף על פי שהוא היה בצווי, אם כן אין ראייה לדברי הנחש ממה שלא מתה, והנה הבחינה הכל(?), שהרי האדם לא חטא בזה מצד אכלו מעץ הדעת שהוא לא ידע שנתנה לו מפרי זה, ואולי חשב שהיה מפרי שאר עצי הגן, ונראה שעיקר עונש האדם היה שלא מיחה באשתו לאכול מעצי הגן יהיה מה שיהיה, וכדברי הנחש שהיא נאסרה בכל, ועל זה נענש, וכמו שאמרו בשבת פרק במה בהמה, שכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, ולזה לא נפל מדברי השם יתעלה דבר כאשר אמר, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, השם יתעלה אמר לו ביום אכלך ממנו במזיד, כדרך כל עונשי התורה שנאמרים כולם על המזיד, ובשעת העונש לא בא עונש על זה, רק שהודיע לו טבעו שהוא מן העפר ואל העפר ישוב לסוף כמשפט כל הוה נפסד. והזכיר לו זה בשעת העונש על חטאו שלא מיחה כאשר נתבאר, כדי להודיע לו שמכאן ואילך יזהר מלחטוא מאחר שסופו למות, ולזה מצינו בשעת העונש שאמר הקדוש ברוך הוא אל האדם, מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ צותיך וגו', ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, רוצה לומר אנכי לא ידעתי, רק שהיא נתנה לי וחשבתי שהוא מעץ אחר, והאשה אמרה הנחש השיאני וגו'. הנה לפי המשך הדברים אשר נתבארו מצינו שחטאה חוה בזה החמשה דברים, הראשון שהוסיפה על עיקר הצוואה באמרה ולא תגעו בן פן תמותון כמו שאמרו בזה כל המוסיף גורע, ושלמה אמר אל תוסף על דבריו וגו', השנית שכזבה לנחש באמרה מפרי העץ הגן נאכל, והאמת שנאסר לה הכל בדרך שנתבאר. השלישי רצתה להשוות לבעלה ולא רצתה להכנע תחתיו ולזה אמר שגם לה נאמר הצווי השני לא תאכל ממנו ולזה מצינו בעונשה שעקור(?) עונשה היה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, הרי שבא לה העונש נגד חטאה, להורות שעיקר הוא האיש והיא צריכה להיות טפל אחריו, לא להיות שוה לו, כאמרה בתחלה אל הנחש. הרביעית שאכלה מן העץ. החמישית, שהחטיאה לבעלה ונתנה לו גם כן מן העץ לעבור צווי הקדוש ברוך הוא, ולזה באו חמשה מיני דמים טמאים באשה, שכל עוד שהן אדומין מטמאין האשה מבעלה, להיות מרוחקות ממנו ונכנעת לפניו שלא כדעת חוה בראשונה. אמנם, שאר דמים שאינן אדומים באשה טהורים הם, מאחר שאין להם רושם בענין חטא חוה, והנה אין הדמים מטמאות אלא בבואן מן המקור, על דרך מה שנאמר (ישעיה נא) הביטו אל צור חצבתם וגו', כי בטבע המקור הוא מה שנמשך ממנו, ולזה חטא חוה שהוא המקור שכל בני אדם נמשכו מטמא הבנים אבל לא שאר הדברים וכמו שאמרו מעין אחד הוא, והתורה טמאתו והתורה וטהרתו, כי אין הדם מטמא אלא החטא. הענין השני, שאמרו במדרש ענבים היו, כוונו לדעת אחרת שנפל בענין חטאם, וזה כי הרב המורה כתב פרק שני חלק ראשון שעיקר חאטן(?) היה שמשך עצמו אחר מותרי תאות העולם, ולא הספיק לו ההכרחי וכן העיד על זה פרק שלשים חלק שני ורבים נמשכו אחר דעת זו והוא כוונת האומר ענבים היו כי זהו ענין המסוגל ביין להמשיל בו כל תאות העולם וכמו שנאמר ברשעים ננסכה ביין וגו', ונאמר למה נקרא שמו תירוש, השותהו כראוי נעשה ראש, ואם לאו נעשה רש, והוא משל ודוגמא לכל תענוגי העולם והיין הוא הגדול שבכולן ולכן אמר ענבים היו ולזה נאמר בענין חוה וכי תאוה הוא לעינים כמו שאמר שלמה אל תרא יין כי יתאדם וגו', ובהיות כי ענין המשגל הוא התאוה הגדולה המטרדת האדם משלימותו יותר מכל התאוות, צוותה התורה לאדם טומאת שכבת זרע שהוא בא מכח המשגל או בהרהורו על זה ובאשה טומאת הלידה, כי שניהם באים על ידי המשגל ובזה חטא אדם ואשתו, כי אי אפשר לעשות מעשה כזה בלי איש ואשה ולכן נאמר ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה כי לא היה אפשר בלא זה על כן נטמאו בדבר זה ביחד, והנה להיות כי חטא חוה היה העיקר כמו שנאמר ותתן גם לאישה עמה כי היא פתתה אותו ברוב לקחה לכן עיקר הטומאה בענין הלידה, ואפשר שעיקר החטא היה הלידה, כי אמרה לאדם שכוונתה היתה לפרות ולרבות העולם, וכאמרם באו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו לא באנו לעולם הלידה להורות על חטאה, ואף כי חטא זה כולל כל מין האדם ובענין זה החטא רומז אדם עמ' קט' יפה וחוה על כל המין, כמו שהוא ידוע מדברי הרב המורה ובעל עקידה וזולתם, על כן הטומאה בלידה כי הוא הנמשך מתולדות הבנים, וכבר נתבאר טעם טומאת שבעה ימים. אמנם, אם נקבה תלד וטמאה שבועיים, שבעה נגד האם ושבעה נגד הבת, כי הטומאות כפולות זכר לחטא חוה, כי הנקיבה מצד הנקבה. אמנם הזכר בא מכח הזכר והוא האדם, יספיק לה טומאת שבעה, כי מכל מקום בני חוה אנחנו כלנו, ולכן אחר כך צריכין גם כן לזכור מעשה אדם שפירש מן האשה ק"ל שנה. הנה הרחיק עצמו אל קצה השני מן המשגל כדרך שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים ובספר המדע שזהו מחכמת הרופאים הגופות והנפשות, שאם נטה האדם אל אחד מן הקצוות, צריכין לקרבו אל קצה השני כדי להרחיקו ממה שהורגל, עד שישאר אחר כך במצוע, וכן היה בענין האדם, לפי שהיה כרוך אחר האשה יותר מדאי, פרש עצמו ממנה יותר מדאי ק"ל,עד שהרגיש בעצמו שאחר כך היה בדרך ממוצע, ולזה נאמר (בראשית ה) ויהי האדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, רוצה לומר כי האדם הוא האמצעי בין עליונים השכלים הנבדלים ובין התחתונים שאין להם שכל כלל, ולזה נאמר כי אחר ק"ל שנה הוליד בדמותו וצורתו שהוא דרך מצוע ויקרא את שמו שת כי זהו יסוד העולם וךזה אחר הטומאה צוותה התורה לישב בדמי טהרה גם כן, להורות שאף שמצד חוה הם דמים מכל מקום מצד האדם הם טהורים, כי שב עליהן בתשובה גמורה, ובהיות כי תשובתו תוך אותן ק"ל שנה היתה טוב מצד, זרע מצד, כי מצד כוונתו להרחיק מותרי המשגל היה טוב, אמנם מצד המעשה בעצמו היה רע, לזה הדם הטהור הוא מצד טהור, ומצד טמא, כי מצד בעלה הם טהורים, והוא הבעילות המותרות שכיון בהן להמעיטן. אמנם, מצד עצמו היה טמא, ועל כן אל המקדש לא תבא ובכל קודש לא תגע, כי באמת הוא רע רק שהוא טהור נגד בעל ואשתו, והיה מספר הימי טוהר ל"ג בזכר וס"ו בנקבה כי הס"ו הוא חצי ק"ל מלבד אחד יותר ול"ג הוא רביעי ק"ל מלבד רביעי יום יותר, והטעם בזה כי במקום שימי הטומאה הם מרובים ראוי להתרחק ביותר, ואז כוונת האדם היתה יותר נאותה והטהרה נתרבתה בהן, ועל כן צותה התורה לישב ס"ו ימי טוהר שהם רוב מספר ק"ל, כי מאחר שרובן טוהר רובו ככולו. אמנם, בדבר שהוא חצי ימי הטומאה, אינה צריכה הרחקה מרובה ויספיק חצי מטהרת הנקבה והיתה רביעית ק"ל ומעט יותר, שהוא חצי הרוב מן הק"ל שהוא ככולו, להורות כי מעט יותר מן הדרך המצוע שהוא החצי יספיק ובמלאות ימי טהרה תביא כבש לעולה ותור או בני יונה לחטאת וגו' ואם לא השיג ידו כו', ואמרו ריש פרק קמא דנדרים דחטאת יולדת לא בא על חטא והכתוב קראו חטאת, ואף על גב דאמרינן פרק המפלת דיולדת חוטאת דבשעה שכורעת לילד כו', מכל מקום עיקר קרבנה אינה בא משום זה כמו שפירש שם הר"ן, אלא בהיות כי קשה לפרוש מתאות העולם וממותריו בפרט בענין המשגל שהוא טומאת הלידה, על כן חייבה התורה קרבן להורות על ענין חדוש העולם והפסדו, והפסד האדם ועונשיו אחר המות, כמו שנתבאר לעיל ממעשה הקרבן והחטאת והעולה, כדי שזכרון זה יועיל לו לכבוש יצרו ולעמוד על המצוע, והנה זה כדרך שאמרו עבר על מצות לא תעשה תשובה תולה ויום כפורים מכפר עם התשובה, כן הוא בענין הזה, כי אם עבר והמשיך עצמו אחר מותרי העולם שהם כולם בלא תעשה לא יספיק הטהרה והטבילה לאחר לידה, רק צריך עזר עם התשובה והוא הבאת הקרבן, רבי אבא אמר אתרוג היה וכו', הוא דעת השלישי שאמרו בענין חטאתם, והוא דעת המקובלים שאמרו שקצצו בנטיעות והפרידו הפרי הנקרא אתרוג מן האילן והוא חטא חוה, אבל אדם חטא למעלה מזה כמו שביאר הזוהר והתקונים תקון ס"ט, והרקנ"ט פרשת בראשית ושאר המקובלים בזה. לזה אמרו אתרוג היה שזה הפרי נקרא אתרוג כידוע, ועל ידי זה חטאה חוה והאכילו לאדם, ועלה למעלה בחטא, ועל זה באה טומאות זב וזבה, בהיות כי עיקר חטא זה בא על ידי הרהורי הלב, אשר נגדו חטא הרהורי עבירה בתאות הנשים המביא לידי קרי וזבה, והן ענין זבה הוא בא מרוב חימורה לאנשים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בענין כלה שצריכה טבילה שמא מחמת חמור ראתה דם ולכן בא טהרותן על ידי שבעה ימים נקיים והם נגד שבעה ימי בראשית הידועים למקובלים, וצריכים להיות טהורים ונקיים ושלא יפסיק שום טומאה בנתיים כדי לתקן מה שעוותה ושלא להפריד בין הדבקים בטהרה, והנה אין זבה גדולה בפחות משלשה ימים וזב בפחות משלשה ראיות, והטעם מבואר כי בשלשה ימי רומזת עמ' ' קט:' יפה על שלשה חלקי העולם אשר נטמאו כולם בחטא זאת, כי חטאם הגיע למעלה משלשה חלקי העולם, ולכן כשאשה רואה טומאה שלשה ימים בלא עת נדתה הרי גלוי שנמשך חומרה(?) ודעתה אחר חטא גדול, ולכן צריכה לישב שבעה נקיים. אמנם, כשהיא רואה יום אחד או שתים אינה צריכה לישב שלשה ימים רק די לה בשמירת יום כי אז חטאת באה מצד החטא שחטאה חוה אבל לא שעלה למעלה, וסגי לה בשמירות יום מטעם שיתבאר, והנה טומאת האשה בימים והאיש בראיות לפי שחטא חוה הגיע למקום הנגדר בימים והם שבעה ימי בראשית אבל האדם עלה למעלה במקום שאין שם יום נגדר שמה, ועל כן טומאתו בראיות על דרך לבי ראה הרבה והוא הטעם שהאשה מטמא באודם שהוא מורה על דין והאיש בלובן שהוא מורה על מקום רחמים, ולהיות כי אמרו המקובלים כי הספירות הפ כדמות אנדרוגנוס מטמא בלובן ואודם, כדאיתא פרק קמא דקידושין, ופרק שני דמסכת זבים, וכתבו הרמב"ם פרק ראשון מהלכות מטמאי משכב ומושב ופרק שני דנזירות, ואף כי האנדרוגנוס הוא כדמות אדם וחוה, שהיו תחלה אדם אחד כדמות אנדרוגנוס, וכבר נתבאר למה האדם מטמא בלובן והאשה באודם, על פי אמרם שאדם חזר בתשובה והוא הלובן, והנה בהיות כי חטא כזה צריכה יסורים גדולים, ותעניות גדולים כאלו חטא בכריתות ומיתות בית דין, ולזה אמרו שישב בתעניות ק"ל שנה, והנה אמרו שאין בין נדה לנדה אלא אחד עשר יום, והנה עיקרים עשר הראויין לזיבה, אבל אם ראתה יום אחד עשר, אינה צריכה שימור, כדאיתא פרק בתרא דנידה, אם כן עיקרן עשר, והוא ידוע על פי דעת זה, על דרך אמרם עשר ספירות בלי מה, עשרה ולא אחד עשר, והוא מבואר למשכיל ועוד יתבאר לך טעם הרביעי בזה בחטאם שאמרו עליו רבי יוסי אומר תאנים היו, מלשון כי תואנה הוא מבקש והוא דעץ האומרים שכפרו בהשגחה ובשכר ובעונש ולכן אמרו אדם הראשון מין היה, ויש אומרים כופר בעיקר היה, ויש אומרים משוך בערלתו, והם אלו השלשה דעות האחרונים שנתבארו מלבד פשוטו של מקרא כי משוך בערלתו נגד דעה שנית שנמשך אחר תאוותיו והוא המשכת הערלה אשר עיקר טעמה להמעיט האבר ההוא מתאוותיו היתירות כידוע מטעם המצוה, והנה ההולך אחר רוב המשגל ותאוותה משוך ערלתו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הבא על הגויה ערלתו נמשכת והוא האמת, כי הגויה שכיחא ליה ופריצא ליה ומרבה תאותו עד שקשה לפרוש ממנה מה שאין כן בבנות ישראל הכשרות אשר רוח המשל יעלה עליה, וכמו שדרשו ז"ל ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, וזהו מדה יפה בנשים שמתאוה לבעלה ואין לה פה לתבוע, והנה בנות ישראל הכשרות שומרת חקותיהן אשר יראת השם ובושת על פניהן נמשכין אחר האיש ולא אחר עזות פריצות מה שאין כן בגויה, ועל כן ערלתו נמשכת על דרך שאמרו הנבעלה לערל קשה לפרוש והוא מבואר, והיש אומרים כופר בעיקר היה הוא זה הדעת שכפר בהשגחה ובשכר ועונש והוא אחד מעיקרי הדת, ויש אומרים מין היה הוא דעת המקובל, שאמר שתיח רשויות הן, והנה המשילו דעה זו הרביעי בענין התאנה מלשון תואנה כמו שנתבאר ועוד כי התאנה כולה שוה ואין בה גרעין כמו בשאר פירות, ועל כן המשיל הדבר בזה, כי אמרו כי הכל שוה לית דין ולית דיין ומקרה אחד לצדיק ולרשע ואין שייך לומר אוכל ופסולת בענין הנצאים, כמו שהוא אוכל ופסולת בשאר פירות, אלא שהוא הכל שוה כמו שהוא בענין התאנה, ולהורות דעה זו אמרו במדרש הנזכר לעיל מה אמרו ליה הא גנבא דגנב דעתיה דבריי' והוא דעת זו בעצ' שגנב דעת עליון למעט השגחתו, ויכלתו וידיעתו בתחתונים ובהיות כי הכופרים אומרים שבזה הדעת מרוממים הקדוש ברוך הוא ושאין זה מיעוט בידיעתו ויכלתו רק רוממות וכמו שנאמר אשר יאמרוך למזימה וכו', וכמו שבאר בעל עקידה בזה, לזה אמר כאן ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, רוצה לומר שראו הטוב בדעת זה ולקחו להם הענין הטוב לאזור ולחגור בזה מתניהם להחזיק דעותיהן המזויפות, ולא ראו ברע כפירות ההשגחה דעות רבות אשר כלם משתרגים לשני דעות כלליות, האחד דעת ארסוטולוס, אשר יאמר כי השגחה דבקה בעליונים, וכלה בתחתונים וההשגחה וידיעה כלה בגלגל הירח ועל ידי הגלגל, המינים שמורים, והנה אינו מסלק ההשגחה רק מן התחתונים. אמנם, יש הוסיפו סרה לומר שאין הידיעה רק השכלים הנפרדים, גם גלגל עמ' קי' יפה הוא מונהג בלא השגחה עליון, והנה זה כופר בשתים, ולכן מדין הזבה שאם הוא ראה יום אחד טהור והיא טהורה, כי מאחר שלא נטמא ביום השלישי, רוצה לומר שלא ראתה דוגמת השני הימים על כן יספיק לה טהרה מועטת ויש תקוה לאחריתה כי דעות אלו יפסדו מעצמן ויטהרו. אמנם, אם ראתה שלשה ימים, נפל החטא בכל שלשה חלקי העולם ומסלקת ההשגחה (?)עה לגמרי ואין זה כי אם מצד החטא הגדול שהוא דעת הנזכר ולכן צריעה לשבעה ימים נקיים מכל חטא וטומאה וצריכה קרבן לטהרה, כי הוא המורה על חדוש העולם כדרך שנתבאר מענין הקרבנות ואמרו במדרש מפני מה קרבן יולדת הוא שתי תורים ובני יונה, לפי שהיא חטאה ברפרף ונשבעה שלא תזקק לבעלה, תבא דבר של רפרף ותתכפר עליה הנה כעיו זה פרשו בטעם צפורי מצורע והוא גם כן בטעם תיפורי זב וזבה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול, והוא חטא אדם וחוה ששמעו לקול הנחש, והאדם שמע לקול אשתו, ולזה מביאין דבר שבקול להתכפר על מעשב קול, והנה מצד שיש בדעות אלו חלול השם יתעלה, ע"כ אין לו תקנה רק מיתה ממרקת, על כן אמרו במדרש מה היה בנות שבע וכו', ולזה אומרו שהעלה זריזין של תאינים על צוארו מטעם שנתבאר, ודע כי עבירה גוררת עבירה ומעבירה אחת באו אל עבירה אחרת, עד אשר נפלו בכולן, כי מצד לקחה מעץ הדעת ועברה על צווי השם יתעלה, נטתה גם כן אל המותרות התאוות, וכפרה בשכר ועונש, כי אין מדרך האדם לדעת קונו ולמרוד בו, אלא שענין רוב התאוה סמא עיניהם שמרדו לגמרי וכפרו, ועל ידי זה באו לידי חטא הרביעית, על כן אלו הטומאות נמשכים זה אחר זה, כי ענין הנדה הוא נמצא ברוב הנשים והוא טבעי, ואחריו בא ענין זבה קטנה וזבה גדולה בי"א יום שבין נדה לנדה, כי מצד חטאן לפי פשוטו של מקרא באו לידי דעה השלישית והרביעית ואין טומאת לידה מפסיק בנתיים, כי אלו שלשה חטאים משתרגים זה אחר זה, אין צריך להיות טומאת הלידה בנתיים רק הוא דבר אחד הבא לפרקים שנצטרף להם, דוגמת אלו הדעות הנזכרים, כי החטא שהוא דוגמת טומאת הלידה באה לפרקים ואינה נמשכת לראשונה, כמו השלישית והרביעית ונקרא זבה קטנה וגדולה, להיות כי דעת השלישית והרביעית הם שניהם כפירת השגחה ומיעוט יכולת, כאשר פרשתי לעיל פרק שביעי חלק זה הדעות המקובלין, ואינן מתחלפין רק בגדול וקטן והיה מדיני הזבה שאיו זבה אלא בי"א יום שבין נדה לנדה, כי כבר נתבאר חלק ראשון מאמר זה, כי אף שחלקי העולם נחלקים לשלשה כללים, מכל מקום פרטיהם הם עשרה או אחד עשר. אמנם, נחלקו בגמרא אם ראתה ביום עשירי אם צריכה שמירה ביום אחד עשר מאחר שאינה יכולה להיות זבה גדולה כי הוא רואה שהחלוק הוא לעשרה חלקים, אם כן אין יום האחרון צריך שמירה ומ"ד צריך שמירה, כי יום אחד עשר סוף המספר הפרטי, ולכן הוא אינו מקבל טומאה, ובהיות כי הענין כמו שנתבאר, וענין אמרם חטה וענבים ואתרוג ותאנה אינו כפשוטו רק שכוונו למה שנתבאר. אמרו במדרש חס ושלום לא גילה הקדוש ברוך הוא אותו אילן כו', אלא שכוונו ענין האלנות ולא האלנות בעצמו, ואחר שנתבאר הכלל נבא אל מקצת פרטים הנופלים בדינים אלו אשר יתבארו על דרך זה, וזה כי ארבע טומאות אלו זהם הזב והזבה והנדה והיולדת, מטמא משכב ומושב ומרכב יותר משאר טומאות, להיות כי אמרו בענין חטא אדם וחוה, שהגמל היה רוכב על הנחש, ושהנחש בא על חוה, והוא ענין הטומאה מרכב ומושב ומשכב שבא בטומאת אלו יותר מבשאר טומאות, וכן אלו הטומאות היו צריכין לקרבן מלבד הנדה, להיות כי הטומאות היו מורים על ענין חדוש העולם ומה שנתהוה וז בענין אדם וחוה, מה שאין כן בענין שאר הטומאות, והיה מן הראוי שנדה גם כן תקריב קרבן, אלא שהרגל נדתה תכביד על האשה להביא קרבן תמיד, השם יתעלה גבר חסדו על האדם לבא עמו כפי כחו, ואף כי הנדות הוא טבע לאשה, כאלו היה לעולמים ואין להביא קרבן עליו, והנה שלשה מעיינות בזב, והם הרוק ושכבת זרעו, מימי רגליו, להיות כי אלו המעיינות משתתפין בענין הדם והזוב שמטמא בזכר ונקבה, וכתב עוד הרמב"ם פרק א' מהלכות משכב ומושב,אשה שיצא הולד דרך דופן ויצא דם מן הדופן הדם טמא כדם זיבה שהמקור מקומו טמא, והאשה טהורה עד שיוציא דרך הרחם, הנה המקור מקומו טמא כי עיקר המומאה באה מן המקור אשר כולנו עמ' קי:' יפה נחצבים משם, לכן הדם טמא בכל ענין כי הוא בא מצד ריבוי הזוהמא שנתרבה במקור. אמנם, האשה טהורה כל זמם שלא יצא מרחם, שהוא כוונת טומאת הלידה מטעם שנתבאר.