תורת העולה/חלק ג/פרק סז

פרק שבעה וששים

וזאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו' (ויקרא יד) הנה נתבאר במדרשם ז"ל שענין הצרעת בא על לשון הרע וכמו שדרשו ז"ל פרק יש בעירכין(?), מצורע, מוציא שם רע, ואמרו במדרש וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שם שאמר לשון הרע על בורא לפיכך נצטרע אמר (בראשית ג) כי יודע אלקים וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא ספרת לשון הרע סופך ללקות בצרעת, שנאמר (שם) ויאמר השם אל הנחש, במה אררו בצרעת הסלעין שבגופו, וכן אמרו רבותינו ז"ל שמשום זה נצטרע ידו של משה, וכן מרים שהוציאה שם רע על אחיה, ואמרו פרק יש בעירובין(?) מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אמר הקדוש ברוך הוא הוא הבדיך בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לכך נאמר בדד ישב, וכן דרשו שם אמר רבי יהושע בן לוי, מפני מה אמרה תורה מצורע יביא שני צפרים לטהרתו, הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט, הנה שהסכימו שהצרעת והנגעים באים על לשון הרע, ולכן נמשיך אחריהם בענין זה לבאר ענין קרבנותיו על דרך זה, ולבאר בהן הכוונה והנה ידוע שהמספר לשון הרע הוא מספרו בנגלה ובנסתר כמו שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכן דרשו ז"ל שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר, והטעם כי לא לתהו ברא העולם, רק לשבת יצרה להיות האדם מדיניי(?) בטבע. הנה המחרחר(?) ריב ומדון ומספר לשון הרע הפריד הקבוץ המדיניי, כמו שנאמר (משלי טז) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי זה כופר בעיקר באחד משלשה פנים, או שרוצה לבטל כוונתו בענין הבריאה או שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, או שאינו מאמין בחדוש העולם כלל, ועל ידי כן צרעת המינות והאפיקורסות זורח(?) בו, ולזה צותה התורה בטומאתו, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו כי מלאכי אלקים הם ותורה יבקשו מפיהם כמו שנתבאר לעיל מענין עבודת כהנים במקדש שהיו דוגמת המלאכים ברקיע, והיה מתגלה על ידי צרעתו ענין עונו, אם חטא בעצם, או במקרה עמ' קא:' יפה והנה היה שער לבן סימן טומאת הצרעת, כי אם השער הפך לבן היה מרמז על פנימותו שנפסד ושהוצאת לשון הרע שלו היה בא מצד דעה נפסדת שעלה בנפשו, ולכן השער הפך לבן שהוא נבל, וכמו שנאמר אמר נבל בלבו אין אלקים, ולזה נאמר וראה הכהן את הנגע בעור ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע בעור בשרו עמוק מעור בשרו נגע צרעת היא וראה הכהן וטמא אותו, הנה אמר שכשיהיה שער הפך לבן נראה כי הנגע עמוק מן העור כי היא באה מפנימית לבו, ולכן יטמאנו הכהן וטמא טמא יקרא לכל יתערבו אחרים בדעותיו הרעות, ולכן לא היה סימן טומאה אלא כשתקדם הנגע לשער ולא שקדם השער לנגע כמבואר במסכת נגעים, להיות כי הצרעת הנגלה מורה על ספור לשון הרע בנגלה, והשער הפך לבן על הנסתרות, ולכן כשיצא דעתו לפועל שספר לשון הרע ומזה נמשך לו הענין השני הפנימי, הוא סימן טומאה כי צרעת נושנת היא וקנאו בהדרגה, כי על ידי הרגלו בפעול' הלשון הרע, קנה לו קניין בנפש וקשה להפריד ממנו ולכן הוא טומא' אבל לא בהפך, כי לא קנאו בהדרגה, ובקלות יסור ממנו, ולכן טהור הוא. אמנם, אם בהרת לבנה היא בעור בשרו, ועמוק אין מראיה מן העור, ושער לא הפך לבן והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. הנה רש"י ז"ל כתב על ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו, וזה כי כל לבן עמוק הוא כמו שכתב שם כמראה החמה העמוקה מן הצל. אמנם, לפי דברנו עולה כהוגן, כי מאחר שאין בו שער לבן הפוך, אם כן אין צרעת זה עמוקה מן העור, רוצה לומר שלא נתגלה עדיין שבר לו מפנימית לבו דעת נפסדת, ואולי ספחת העור הוא והסגירו שבעת ימים לידע מה אחריתו, כמו שיתבאר וכן אם בשר חי בשאת סימן טומאה הוא בהיות כי מורה שנפסד דעתו ואינו אלא בשר חי שהם הבהמות והחיות, או שהיה מרמז על רשעתו, כמה שאמר אם יחיה ימות, כי הרשעים ההולכין בתר תאותן ושרירות לבן, מחיין את בשרם וממיתין את נשמתן, הפך הצדיק המחיה נפשו וממית גופו ובשרו, ולכן היה מורה סימן זה על דעתו הרעה ורשעתו שרוצה להחיות בשרו כשאר בשר חי וידוע כי צרעת בא גם כן על עבירות אחרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל פרק יש בערכין על שבעה דברים נגעים באים על לשון הרע, וגסות הרוח, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל, ושבועת שוא, וצרות עין, ודורש שם הכל מן הפסוקים, ולכן דרשו ז"ל גם כן במה שנאמר וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יצא בקיר, וכי אפשר לאדם לדבר על העצים וכו', אלא אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגובה שבגבוהים ונמוך שבנמוכים, אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא, ע"כ צותה התורה להסגירו לראות מאיזה מין בא צרעתו, אם לא מצד לשון הרע הנסתר לא יטמאנו ואם יטמאנו הרי בא מצד לשון הרע, ולכן לא באו בענין הטומאה והטהרה דברים המורים על עונות אחרים, רק המורה על לשון הרע כענין הצפרים, וישיבתו לבדו, אף שהנגעים באים על שאר עבירות, כי לא היה אפשר לטמאו רק על צרעת הבא על לשון הרע, ואף שהיה הכהן לוקח עץ ארז ואזוב המורה על גסות רוח, היינו גסות הנמשך מצד לשונו הרע, וכמו שנאמר שפתינו אתנו מי אדון לנו, והוא גבהותו כארז בלבנון, אבל לא מצד שעיקר הצרעת בא מצד גסות דאם כן הצפרים שהם דברים שבקול למה היו באין, ולהיות כי לא בא לו ענין צרעתו מצד לשון הלרע שכפר על ידו בעיקר, באחד משלשה פנים שנתבארו. לכן היו לו שחשה סימני טונאה שער לבן, ובשר חי, ופשיון בשני שבועות, ולכן צותה התורה להסגירו שבעה ימים, נגד שבעת ימי בראשית כדי שיתבונן בהן ולראות אם מודה בהן וראהו אחר כך הכהן, אם כהה הנגע טהור הוא, כי היה נראה שלא בא מצד לשון הרע מאחר שהועילו לו ענין שבעה ימים שהיה נזכר, אבל אם פשתה הנגע טמא הוא, שא היה נראה שענין צרעתו מענין שבעה ימים. אמנם, אם עמד הנגע בעיניו(?) ולא פשה עמ' קב' יפה הנגע ביום השביעי, והסגירו הכן שבעת ימים שנית, להיות כי מאחר שעמד בעיניו, נגלה שבא מצד לשון הרע, ושכפר בעיקר כוונת הבריאה שנברא בשבעה, כמו שנתבאר, אך עדיין לא ידענו מה יהיה אחריתו, ואם נקנה לו הענין והאמונה הרעה הזאת בחוזק בנפש, מצד שכופר בבריאה לגמרי, ובזה הענין הוא עיקר הטומאה, כי הוא היסוד שהכל תלוי בו כמו שנתבאר מדברינו הקודמין, על כן הסגירו הכהן שבעת ימים שנית לראות מה יהיה לו, כי אם כהה הנגע, נראה שהוא קל ההסרה, על כן מטהרו וילך לו כי יספיק לו צרעתו שמכפר על עונו, מאחר שמודה בענין הבריאה, ואם עלה בדעתו איזה דעת נפסדת מכל מקום לא יזיק כל כך דעת זה, ולכן יטהרנו הכהן. אמנם, אם פשה בשבוע שנית, או שנולדו בו אחר כך סימני טומאה, נראה שכופר בעיקר לגמרי, ולכן טמא הוא כמו בענין השער הפך לבן, והנה נראה כי שלשה סימני טומאה אלו היו מורים על שלשה חלקי החטא, שהם בענין לשון הרע כאשר נתבאר וזה אם היה נטמא על ידי פשיון היה נראה כי חטאו שכפר בשבעת ימי הבריאה, ולכן נפשה לו הנגע בהן, להורות כי חטאו מענין השבע ימים. אמנם, אם חטא בדעת השני, שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, בא לו הטומאה על ידי שער לבן שהוא נהפך לנבל(?), ואומר אין אלקים לנגד עיניו, ואם חטאו על ידי שרוצה להפריד הקבוץ מדיניי, אז טומאתו על ידי בשר חי שהם דוגמת החיות והבהמות שאינן צריכין קבוץ מדינה רק שוכנים ביערות עדר לכדה, והיה מדיני צרעת כאשר פרח הנגע בכולו היה טהור, והוא היה רמז נפלא, כי אם היה נגלהו רעה בתוכו והיה כולו מלא צרעת מצד מעשיו ודעות, שלא היה מתנהג במדות טובות כלל, לא הוצרך הכהן לטמאתו כי היו יודעין להשמר ממנו וממדותיו, והיה כאחד משאר אפיקורסין שהם בעולם ושהם רשעים גמורים שאין לומדין מהם. אמנם, אם לאפרח בכולו, ושהיה בו שלימות אחד בשום צד ושהיה לחוש כי מתוך שיבואו ללמוד אותו השלמות ממנו, יבא גם כן אחר כך ללמוד ממנו דעותיו הרעות, כי אין כל אדם רבי מאיר שאמרו עליו תוכו אכל קליפתו זרק, היה צריך לטמאותו, והיה הצרעת מטמא בארבע מראות שהם בהרת עזה כשלג, וכצמר נקי שהיא השאת, ותולדותיהם, שהם כסיד ההיכל, שהיא תולדות הבהרת, וכקרום ביצה שהיא תולדות השאת, להיות כי האדם מורכב מארבע יסודות, וכל יסוד שגובר בו גורם לו דעה רעה ומפסיד מזגו השוה אשר אחריו נמשכו הדעות הרעות, להיות כי דבר זה בא לו מצד המזג, בא טומאתו בלובן שנתלבן הבשר, כאמרם ז"ל האיש מטמא בלובן, שהוא הזרע שנתהוה ממנו האדם, ובהיות כי כל ארבע יסודות הם בכח טפת הזרע ולפי תגבורת יסוד אחד יתגבר הלובן, על כן בא ארבע מיני לובן בענין הטומאה. אמנם, אם המזג רע בא מצד אמו שהיא מטמא באודם, הוא הפתוך בנגעים, שהוא אודם מעורב בלובן וכבר ידעת מאמר הרופאים שאם ישמש אדם עם נדה ביום א' יהיה הולד מצורע לעשר שנים, ביום שני לעשרים שנה כו', וכן הוא במדרש והביאו גם כן רבינו בחיי פרשת תזריע, והיה שעור הנגעים כגריס, להיות כי סבת הנגעים מעוט הגרסא ולמוד התורה שהיא מקוה טהרה לכל הטומאות וכבר אמרו רבותינו ז"ל לגרוס אינש אף על גב דלא ידע מה קאמר, שנאמר (קהלת קיט(?)) גרסה נפשי לתאוה, לכם שעורו גריס ושעור בשר חי בכעדשה, שחושב שהכל הוא בגלל חוזר בעולם, שמורין עליו ענין עדשים כאמרם ז"ל שמאכילין עדשים לאבל, ושיעור השער לבן שני שערות כי על פי שנים עדים יקום הדבר, ולכן הוצרכו להיות בעיקרן לבן, אף על פי שראשן שחור כי הכל הולך אחר העיקר והפנימי אשר צמחו משם, ודרשו פרק שני דערכין (שם לו) צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם, שדינו בשני שבועות כמו שנתבאר, כי טוב וישר השם על כן יורה חטאים בדרך, ובזה צדקה הקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל ללמדם דעת ולזכותם לחיי עד, בעניינים אלו כאשר נתבאר. אמנם, משפטיך תהום רבה, אלו נגעי בתים(?) שדינן ב-ג' שבועות כי הם באים מצד המשפט והדין לענשו על עבירות אחרות עמ' קב:' יפה שהם גסות הרוח וצרות עין שאמרו רבותינו ז"ל שנגעי בתים באו עליו, כי הוא ענף מגסות הרוח, ועל כן עינו צרה באחרים, בחשבו שהוא הגדול בבריות ואינו שייך להם, ולכן אינו רוצה להנאותן, והוא מדת סדום, כמו שנאמר (יחזקאל טז) זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוה והשקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה, וכל זה בא לו מצד רוב קנינו ובתי גנזיו, כמו שנאמר (דברים ח) ובתים טובים תבנה, ורם לבבך ושכחת את השם אלקיך ולכן היה דינו בג' שבועות וזה כי כבר אמרו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת, ולאן אתה הולך, ומה למעלה ממך וכו'. הנה שלשה דברים אלו מסירים הגאוה כי מאחר שנברא מטיפה סרוחה, וסופו עפר רימה ותולעה, ויודע שיש לו אדון מושל עליו למה יתגאה. וזה ענין שלשה שבועות אלו הבאים בנגעי בתים, וזה כי בתחלה נאמר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, כי כשיראה אדם נגע בביתו הוא לו לסימן כי הגאוה גברה עליו וצריך לילך לכהן אולי ירפא לו מחלתו, ועל כן כתיב וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן וגו', רוצה לומר כי בתחלה ידריכו הכהן שלא יתגאה מכח רוב קניינו וגובה ביתה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, ואולי יצוה הכהן שהוא מניע הגלגל כמו שנתבאר בדברינו הקודמים בענין העבודה, ובפרט בפרק שמונה ושלשים חלק שני. שיפנו הבית וישאר ערום מכל דבר, ולא יהיה לו במה להתגאות, ואמר אחר כך, וראה הנגע והנה שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר, אמר שאם לא יועיל לו ענין הראשון אלא שגאותו בו שקערורות, רוצה לומר שקוע בו וקשה להסיר, והנה ידוע ששלמה עליו השלום המשיל גוף האדם לבית כמו שאמר (קהלת י) בעצלתי' ימך המקרה, ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכמו שכתוב בעל עקידה בסוף בהר, בענין בתי ערי חומה, ובשאר מקומות בספרו, ולכן היו נגעי בתים רומזים על נגעי גופו ולכן אמר שסימני טומאה הם אם מראיה ירקרקות או אדמדמות והנה ירקרקות הוא הפך אדמדמות, אדמדם שבאדם, הוא מותר הדמים וחום טבעי שאדמותו מורה עליו וירקרק הוא מהפך(?), כי הוא מצד מיעוט דמים שבו וכאמרם אסתר ירקרקת היתה, ולכן היו אלו הקצוות סימני טומאה כי יש מתגאה מצד מעלתו על שאר בני אדם מצד יופי גופו ושלמותו והוא האדמדם שהוא אדמוני עם יפה עינים, ויש מתגאה מצד מעלות מדותיו השכליות והמעשיות שהן גורמין הירקרקות בפנים, וכש"א רבותינו ז"ל על כמה צדיקים שהושחרו פניהם מרוב תענותיהן, ואמר רבותינו ז"ל תושיה שמתשת גופו של אדם, וכן הוא ידוע כי הרוצה לענות נפשו ולהרחיק מתאות העולם הזה, פניו ירקרקות, לולי בדרך פלא, על דרך חכמת אדם תאיר פניו לכן אמר כאן שבשני מראות אלו טמא הוא כי ידוע שתהיה הנגע משני צדדין אלו ומראיהן שפל מן הקיר, רוצה לומר כי כן מדרך הגאים שחושבין בעצמן שהם שפלי רוח כי לדעתן עוד ראויין להתגאות יותר מזה, וזה ענין מראיהן שפל מן הקיר, ויצא הכהן אל פתח הבית והסגיר הבית שבעה ימים רוצה לומר יצא אל פתח הבית, והוא שיזכירו ענין מאין באת מטפה סרוחה, שהוא פתיחת והתחלת הבית הנזכר, והוא נקרא בית כמו שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ, והסגירו שבעת ימים להתבונן על שבעה ימי נדות שאשה צריכה לשמור קודם שתתעבר וכאמרם ז"ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה או סמוך לטבילתה, ואם כהה הנגע, וסר ענין החולי הרי הוא טהור. אמנם, אם עמד בעיניו נותן לו שבוע שני והוא ענין השני שמזכיר לו יום מותו, שצריכים לישב עליו שבעה ימי אבילות, אולי ירפא על ידי זה מנגעו. אמנם, אם עמד בעיניו, קוצה, וטוחה הבית ונותן לו שבוע שלישי, והוא ענין השלישי לראות מה למעלה ממנו, והוא נרמז בשבעה ימים רוצה לומר שברא כל העולם בשבעה ימי בראשית, והנה אם חזר הנגע טמא הוא, ונתץ הבית, כי אין לו תקנה אלא נתיצה והוצרך להקצות ולטוח תחלה, וכן אם פשה בשבוע ראשונה, או שנייה כמו שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן וחלצו אבנים וגו' וזה כי אם עמ' קג' יפה פשה בשבוע ראשונה מכח הטעם הראשון, כי לפעמים שזה הסבה בעצמו גורמת להתגאות על חביריו, כי מאחר שהוא מחומר גרוע ומטפה סרוחה, והוא מעולה משאר חביריו חושב להתגאות עליהן, וכן בשבוע שניה כי לפעמים הזכרת המיתה גורמת העבירה וכמו שנאמר, ברשעים (קהלת ט) ננסכה ביין וגו', כי אין מעשה וחשבון בשאול וגו', וכמו שנאמר ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ולכן אמר שאם יפשה הנגע מצד זה, יחלצו האבנים מן הבית וישליך אותן מחוץ לעיר אל מקום טמא, רוצה לומר כי אלו המחשבות הנפסדות באות מצד יצר הרע הנקרא אבן, כמו שנאמר (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן, ואמרו פרק קמא דקידושין אם אבן הוא נימוח, רוצה לומר שמחשבות כאלו אי אפשר להתרפאות וכמו שאמרו באפקורס ישראל כל שכן דפקר טפי אלא צריך לחלוץ אבנים כאלו ולהשליכם במקום טמא מחוץ לעיר, ואדם צריך לזה עזר אלקי שיצילו מאלו דעות האפקורסות, וכמו שאמרו פרק קמא דקידושין ופרק החליל, כל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו, וכל זה על ידי עסק התורה שהיא כתבלין ליצר הרע, כאמרם פרק קמא דקידושין, לכן אמר שמחשבות רעות כאלו צריכין לזרוק חוץ לעיר, כי מטמאין הן במגען ובמשאן, ואם יחזרו עליו טמא הבית, ואין לו תקנה אלא נתיצה ושבירה, ועל זה אמרו משפטיך תהום רבה, אלו נגעי בתים שהם מורים על משפטי השם יתעלה הישרים שהם מצד התורה, ויצר הרע המקטרג לתבוע דבר משפט, והנה הצרור המור האריך בפרשת מצורע לתת טוב טעם למה הצרעת באה בבתים על צרות העין כמדרשם ז"ל, ובא אשר לו הבית, מי שמיחד ביתו לו, ואינו מהנה בו לאחרים, וכתב שם שהוא כופר בבריאת העולם, שנברא שיהנו הבריאות זה מזה, כמו שהאריך שם, הנה הכל נמשך אחר דעת החדוש שהוא יסוד שעליו נבנה כל הדברים אלו שנתבארו, ומצינו גם כן נגעי בגדים ונגעי הראש, הנקראים נתקים להורות גם כן על ענין שני דברים שבסבתם נלקה האדם בצרעת, כי מצינו שהצרעת הוא בא מצד החמדה לקחת של חבירו, כמו שעל ידי זה נצטרע גחזי, בלקחו מנעמן שר צבא ארם ככרים כסף, וזהו ענין צרעת הבגדים בקרחת או בגבחת וימניו הם ירקרק או אדמדם כמו בנגעי בתים כי החמדה תבא גם כן מצד שני דברים הנזכר לעיל כי יש חומד לקחת של חבירו דברים גופניים ויש חומד לקחת ממנו דברים השכלים ושתיהן רע, ואף שאמרו חכמים קנאת סופרים תרבה חכמה, היינו אם מתקנא בו מצד מעלותיו ללמוד ממנו. אמנם, אם מתקנא בו שלא לשמה, רק שחומד שיהיה לו מעלותיו של חבירו, מצד שאינו חפץ שיהיו לחבירו מעלות אלו, הוא חלק רע, וכמו שאמרו יתן הוא ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים ולכן אם היה צרעת בבגד הוא רומז על עונות אלו וזהו אמרו בקרחת או בגבחת רוצה לומר הם שנתיישנ' החטא בידו ונעשית לו קניין חזק, שהוא הבגד הישן הנקרא קרחת או שעדיין לא נתיישן כ"כ בידו, ומכל מקום הצרעת בבגדו והוא ענין הגבחת, וראה הכהן את הנגע והסגיר הנגע שבעת ימים והוא להזכירו כי למה יחמוד שאינו שלו כי אין לאדם אלא הנגזר לו, ואם יחמוד ויגזול ישוב הממון למי שהיה וזהו הנרמז בשבעה ימים הנפעלות על ידי תנועת הגלגל ומעני וכמו שאמרו גלגל החוזר בעולם, והנה יראה הנגע ביום שביעי אם פשה הנגע כמו שנתבאר בנגעי הבתים ישרוף הבגד. אמנם, אם לא פשה הנגע וצוה הכהן וכבסו הבגד שאר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית כי אמרו גזל ועריות נפשו של אדם מבשאר נגעים, להיות כי צריך האדם לנקות ידיו ולזרז עצמו מדבר זה, והוא ענין הרחיצה, בענין עגלה ערופה וכמו שנתבאר לעיל פרק ששה וששים, ואמר שיסגירו אחר הרחיצה שבעה ימים שנית, נגד שבעה ימים שניים שבאו בדיני נגעי בתים, כי אם יזכור יום מותו למה יחמוד של אחרים וכמו שאמר שלמה למי אני עמל וגו', והנה אם עמד עוד בעיניו ולא הפך הנגע בודאי עמ' קג:' יפה טמא הוא, ויש לשרפו כי אין לו תקנה בשבוע שלישית של בתים, מאחר שנפשו של אדם מתאוה להן וקשה לפרוש אבל אם כהה הנגע אחרי הכבס אותה וקרע אותו מן הבגד וגו' כי אף על פי שכהה מראיתה, מכל מקום בקל חוזר לטומאתו מאחר שעדיין קצת נגעו נשאר עליו, ועל כן צריך לקרוע מן הבגד לגמרי ולחזור ולכבסו כדי לנקותו מעון זה ואם חזר עליו הנגע צרעת ממארת היא באש ישרף. אמנם, נגעי הראש הנקראים נתקים שהם באדם, והם כנגעי בשר, אלא שנתחלף דינן בשער לבן וצהוב כי נגעי בשר דינן בשער הפך לבן מטעם שנתבאר אך אמנם נגעי הראש דינן בשער צהוב, ולא נאמר בו הפוך צהוב כי אין בו רמז מצד הפוכו אלא מצד אחר, וזה כי נגעי הראש באות על עניין כעס וחימה ורציחה כמו שמצינו שדוד קלל יואב שאל יכרת מבית יואב זב ומצורע על שהרג אבנר, וכן למדו מזה פרק יש בערכין, שהצרעת באה על שפיכת דמים, וזה אמרו כי יהיה ברא או בזקן נגע צרעת אן יש בו שער צהוב שהוא מטבע אודם המורה על שפיכת דם, טמא הוא. אמנם, אם לא יהא בו שער צהוב אף על פי שבא לו מצד כעסו וחמתו לא הגיע עדיין לכלל רציחה ושפיכת דמים, לכן טהור הוא, ובהיות כי רבוי השערות מורים על ענין החימה והכעס כאמרם במדרשם כשיהודא היה כועס עמדו לו ג' שערות שהיו לו על לבו, וכן הוא בטבע, כי האדום המילדים רבוי השערות הם גורמין לו הכעס והחימה ולכן נאמר בעשו כאדרת שער, על כן באו דיני' אלו נגעים בראש ובזקן שהוא מקום השער, וענין הסגירו הם כהסגרי נגעי בשר. זאת הנראה לי בתורה נגע הצרעת לאדם, ולבתים ולבגדים והנה היא כוונה נאותה על פי מדרשי החכמים ז"ל מצורף לזה דברי הפרשנים שרובן הסכימו שהוא חולה המתילד באדם מצד עפוש טבעי ורוע מזג באדם, ובנגעי בתים ובגדים כתבו שהוא על דרך נס, כמדרש רבותינו ז"ל או מצד מזיקים המתדבקים בבגדי אדם או בית שלו בסבת חטאו, כמו שהאריך הצרור המור בזה סוף פרשת תזריע וסוף מצורע מדברי הזוהר וזהו סבת החולי בכלל. אמנם, פרטי דיניו נראה בו מה שכתבתי.