תורת העולה/חלק ג/פרק נה

פרק חמשה וחמשים

עוד צוותה התורה להקריב ביום חמשים מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים, ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבחי שלמים, מלבד מוספי היום. הטעם כבר כתבתי למעלה חלק ב' פרק י"ב כי שני כבשי עצרת היו מורים על שני לוחות הברית, ונעשה ונשמע והיו מביאים אותו עם שתי הלחם המורים על התורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכמו שכתב הזוהר, ולזה היו שני הלחם מעכבין על הכבשים, ואין הכבשים מעכבין הלחם, להיות כי העיקר היא התורה שבעל פה כמו שנאמר (שמות לד) על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, וכמו שדרשו ז"ל ובהיות כי קרבנות יום שבועות הם מורים על שלימותן של ישראל לכן לא נאמר חטאת במוסף של שבועות כמו בשאר מוסף, ובהיות כי הושלמו אז בידיעת התורה ועמדו על חדוש העולם מצד הקבלה ומצד החקירה, לכן היו מביאים קרבנות אלו המורים על החדוש, מלבד מוספי יום המורה על הסרת טענה אחת כמו בשאר יום טוב, להיות כי דרשו ז"ל בב"ר (משלי ח) ואהיה אצלו אמון התורה אמרה אני הייתי כל אומנתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, לזה היו מקריבים אלו הקרבנות עם שני כבשי עצרת ושני הלחם, המורים על התורה, להורות כי התורה בראה וחדשה העולם הנרמז בענין הקרבנות, והנה היו אלו הקרבנות במניינם בקרבן מוסף וכבר נתבאר טעם קרבן מוסף פרק נ"ב והוא הדין באלו אלא שנתחלף פר באיל, כי במוסף היו שני פרים ואיל אחד, ובאלו היה פר אחד ושני אילים, והסבה מבוארת עמ' עא:' יפה כי כבר כתבתי פרק מ"ט בענין המוספים, כי האיל היה מורה על גרם השמימי שאינו מורכב מחומר וצורה, על כן היה איל אחד. אמנם, השני פרים, הם נגד חומר וצורה שבעולם השפל שהם שנים בגדר, ולכן היה שני פרים כמו שכתבתי לעיל פרק מ"ט אבל הקרבן זה שבא הרמז על פעולת התוקה היו שני אילים, להיות כי על ידה אדם מקשר צורתו בעליונים, והפר נעשה איל, ולא נשאר רק פר אחד המורה על החומר, והיו אלו השני כבשים עם הלחם טעונים תנופה מחיים, להיות אדם צריך לקשור הדברים זה בזה, כי מי שעוסק בתורה שבכתב ולא בעל פה הוי כמי שאין לו אלו-ה, כמדרשם ז"ל. ומכל מקום עיקר התורה הוא בכתב, ולכן בא ענין התנופה ביחד, וטעם התנופה כבר נתבאר בפרק שעבר, אבל אפשר לומר גם כן מענין תנופה זה שבא להורות שבא להם הדיבור בשעת מתן תורה מכל הקצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, כמו שדרשו ז"ל, ולכן היה חוזר ומניף חזה ושוק מן הכבשים עם הלחם, להורות גם כן על דרך התנופות הנעשה בשאר הקרבנות, מכל מקום אם היה מניפין זה בלא זה יצא, כי כל אחד בפני עצמו נקרא תורה, והיה לוקח חזה ושוק, השוק נגד המעשה הנעשה בידיים, והחזה נגד הפעולות המדותיות העיוניות והיה חזה להיות כי הוא נגד הכלים הפנימיים, אשר על ידן נשלם העיון והמדות הטובות, והיה חזה ולא הם עצמן, כי ת"ח צריך להיות ברו כתוכו, וחזה מורה על הלב בשתוף עמ' עב' יפה השם מלשון לבי ראה הדבר, וכמו שכתבתי כל זה לעיל פרק ל"ט חלק ג', והנה משינוי הדינים שבאו בענין אפיית הלחם ועשייתו, נראה שבא להורות לנו דבר חדש, וזה כי היה צורת לחמי' אלו משונים מענין לחם הפנים בכמה דברים, כמו שמבואר פרק שתי הלחם, וכתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות תמידים ומוספים שם, וזה לשונו, כיצד היו עושין, מביאין שלשה סאין סלת חטין חדשות ושפין אותן ובועטין אותן כדרך כל המנחות, טוחנין אותן סולת, ומניפין מהן שני עשרונות מנופה בשנים עשר נפה, והיו נילושת אחת אחת, ואין עשייתן דוחה שבת או יום טוב, ומרובעות הן, אורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבע טפחים, גובהה ארבע אצבעות, הנה בלחם הפנים היו מניפין באחד עשר נפה, ובשתי הלחם בשנים עשר, ובעומר שלשה עשר, ועל כל פנים צריך טעם מלבד הטעם הפשוט שכתה הרמב"ם והיו שתי הלחם בא מן החדש הוצרך ניפוי אחד יותר מלחם הפנים, וכן העומר הבא מן השעורים שאינה יפה כל כך הוצרך ניפוי אחד יותר, וטוב הוא בדרך הפשט ועוד צריך טעם מענין צורת הלחם, שבלחם הפנים היה ארכו עשר ורחבו חמשה וגובה שבעה, ובשתי הלחם היה גובהו ארבעה אצבעות וארכו שבעה ורחבו ארבע, על כן נראה מאחר שלחם הפנים מסודר על שולחן לפני השם תמיד, והיה מורה על ענין התורה שבעל פה שלומדים תמיד בכל דור ודור, היה צורתן כמו שנתבאר להורות על ענין ההוא, וכמו שנתבאר כל זה חלק א' פרק כ'. אמנם, שתי הלחם לא היו מורים אלא על ענין קבלתן התורה מסיני ביום מתן תורה, על כן בא ענינו גם כן מה שמורה עליהן, והנה כבר כתבתי בלחם הפנים שמה שהיו מנפין אותה באחד עשר נפה, היה מורה על ענין י"ג דברים שהתורה נדרשת בהן, והם נכללים באחד עשר, להיות כי הגזירה שוה והקל וחומר ובניין(?) הם כמעט דבר אחד, שכולן הן למדות דבר אחד מחבירו, אך יותר נראה לי לומר כי לפי שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הלכה למשה מסיני, לא נמנה אז הגזירה שוה להיותה אינה נוהגת בכל דור ודור, והבניין אב הור כמו גזירה שוה, ועל כן לא נמנו אלו שתי מדות ונשארו אחד עשר. אמנם, בשתי הלחם שמורה לנו על מה שקבלו בסיני נתוסף מדה זו והיה שלשה עשר. מכל מקום, נחשב לאחד, אמנם, בעומר, שבא הרמז לנקות ולהבר הדרך ההוא בכל מיני ניקוי והברה נחשבים לשנים, כי אותן הדברים לא נתנו בסיני ואינן רק על דרך המחקר המדברים, שהוא רק על דרך הנחת המלמד להבין הדברים בדרך נקל, ולכן הונח גם כן אלו שתי המדות לשני דברים, להורות שיש לנקותו ולבררו בכל צד שאפשק, אולי יוצא ממנו אוכל ולהשליך הפסולת, ולזה באו גם כן צורת הלחמים בזאת הצורה להורות על ענין מתן תורה, והיה ארכן שבעה טפחים כי קבל משה התורה בכללו ובפרטו בסיני וכל התורה שבעל פה נמסרו לו, וכמו שדרשו ז"ל אף דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה קבל משה הכל מסיני, ולכן היה אורך הלחם שבעה, נגד שבעה ספרי התורה שהתורה בעל פה כולל אותן, והיה רחבו ארבע, נגד ארבע דברים שהתורה שבעל פה כולל אותן, והם משנה ותלמוד הלכות והגדות, וגובהו ארבע, כי בכל אחד יש בו ד' דברים הנרמזים במלת פרדס, כמו שכתבו בספר הזוהר והם פשט רמזים דרשות סתרים, או סודות, כי כל דבר מדברי התלמוד יש לו טעמים בנגלה ובנסתר זהו צורת הלחם, ולהיות כי היה מורה על מב שקבלו משה בסיני והיו אז הסתרים והרזים גלויים לו, לכן בא כאן הרמז, מה שאין כן בלחם הפנים, כי בעונות באורך זמן והגלות שעבר על אבותינו, נשתכחו דברים אלו ולכן לא בא הרמז בלחם הפנים רק בדברים הנגלים. אמנם, מה שהיו אלו השתי לחם מחמץ, מצאתי טעם נכון בזוהר נאות לכונתינו, וזה לשונו פרשת ואתה תצוה השתא אית לאיסתכלא בפסח נפקי ישראל מנהמא דאקרו חמץ, דכתיב (שמות יג) ולא יראה לך חמץ, השתא דזכו ישראל לנהמא עילאי יתיר לא יאות הוא לאסתכלא חמץ ולא לאתחזא כלל, ותו דהשתא ביומא דאתבטל יצר הרע, ואורייתא דאיקרא חירות אשתכחא, למלכא דה"ל בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל אמרו ליה ייכול בריה דמלכא שסוותא דא, ועד דייכיל ליה לא ישתכח מיכלא אחרא בביתא, עבדו הכי כיון דאכיל ההוא אסוותא אמר מכאן והלאה יכול לאכול מה שאיהו תאיב ולא יכול לנזקא ליה, כל כד נפקו ישראל ממצרים לא הוה ידעו עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר הקדוש ברוך הוא יטעמון אסוותא דא ועד דייכלון אסוותא דא לא יתחזא להון מכלא אחרא כיון דאכלי ההוא אסוותא דאיהו מצה אמר הקדוש ברוך הוא מכאן והלאה יכלון מה שירצו דהא לית יכיל לנזקא וכל שכן ביומא דשבועתא אזדמן נהמא עילאה דאיהו אסוותא בכולהו ועל דא מתקרבין חמץ, לאתוקדא על מזבחא, עמ' עא:' יפה ובניני כך ישראל קדישין, אתדבקו ביה הקדוש ברוך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, עד כאן לשונו. הרי נתבאר למה אלו לחמין מן החמץ באו להיות מאחר שמורים על התורה, אין היצר הרע שולט באדם, וכמו שאמרו ז”ל שהתורה היא תבלים ליצר הרע וכאספלונית למכה, כך התורה ליצר הרע, והוא מבואר. זהו הנראה לי בטעם דברים אלו ובמצוותן אשר נתוספו בין מוסף הפסח ובין מוספי שבועות, אשר על ידי זה נתגלגלו הדברים לבארן, ונחזור לדברינו בתשובות טעמי הפלוסופים אשר המוספים באו נגדן, כאשר נתבאר בקצתן ויתבאר באחרים בפרקים אשר יבאו לפנינו אי”ה.