תורת העולה/חלק ג/פרק נג

פרק שלשה וחמישים

בענין קרבן פסח, טעם הפסח הוא מבואר בכתוב (שמות יב כו-כז) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא להשם אשר פסח על בתי ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וגו', וזהו טעם צוואת התורה בקרבן ההוא בארבעה עשר בניסן. אמנם, טעם הקרבן וזריקת דמו כבר נתבאר בכלל שאר הקרבנות, כי דרך אחד לכולן שמורים על חדוש העולם כדרך שנתבאר למעלה, וכל שכן קרבן פסח המורה על יציאת מצרים הנמשך אחר חדוש העולם. אמנם, אי אפשר מבלתי תוספת ביאור בטעם דינים הבאים השחיטת הפסח. כבר כתבתי חלק ב' פרק י"ב כי קרבן הפסח היה רומז על ימי עמידת האדם, שמתחיל אז לישא וליתן ולרדוף אחר מותרי הקנינים המדומים, למלאות נפשו ונפשות אנשי ביתו התלויים בו, ובהיות כי בימים ההם האדם בכחו ויצר הרע גובר בו להיותו בועט מתוך עשרו, וכמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. לזה צותה התורה קודם צאתם ממצרים שצוה להם השם יתעלה להשאיל כסף וזהב וכמו שנאמר (שמות ג כב) ושאלה אישה משכנתה, ואז יצאו ברכוש גדול, וחששה התורה שלא ילמדו מזה לשקר לשום תכליתן ובטחונם בעושר, ואף כי בחודש ניסן החמה מתקרבת אל הישוב והיא מעשרת בהויות הצמחים, ובעלי חיים מתרבים בימי הקיץ ואז דעתו של אדם זחה עליו לומר מי אדון לי אם לא עשרי וממוני, ואף כי אז יצאו ממצרים לחרות, והיו אדונים לעצמן והיה להם להתגאות, לכן עמ' סז:' יפה צוותה לשחוט הפסח מן הצאן. וכבר נתבאר בעניני טעמי הקרבנות פרק י' חלק ב' שקרבן הצאן בא להורות שאל ישים האדם בטחונו בעשרו הבא מן הצאן, כמו שדרשו ז"ל (חולין פד ב)למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהם, לכן צוותה התורה לשחטו ולהפסידו להורות על הפסד העולם, שעל ידי זה יתנחם ויחשב שלא יועיל הון ביום עברה ואין שלטון ביום המות.

ולכן לא היה הפסח בא אלא למנויו כי אין העושר בא אלא למי שנמנה עליו, כמו שאמר בן עזאי (יומא לח א) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך כו'.

ואינו נאכל אלא לפי אוכליו כי לא ניתן העושר אלא לאכלו ולא לצבור הון כמו שנאמר בקהלת (קהלת ב כג-כו) אין טוב לאדם כי אם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו וגו', כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחטא נתן ענין לאסוף ולכנוס וגו'.

++והיה ממצות הפסח שלא להותיר ממנו עד בקר, כי כל מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל מחר הרי זה מקטני אמנה, ולכן צותה התורה שלא להותיר ממנו עד בקרף כמספק בשם יתעלה אם יתן לו למחר לאכול וכן היה הטעם במן, שנצטווה בו שלא להותיר אלא ללקוט איש לפי אכלו, כמו שכתב בעל עקידה בפרשת המן והעיר עליו הרב המורה חלק שלישי, והיה ממצותיו שלא יאכל בו ערל וטמא, כי אינן זוכין לאכול לשהם בחייהם, כמו שאמר בקהלת (שם) יש אחד אין שני גם בן ואח אין לו וגו', והיה ממצותיו לאכול צלי ולא נא ולא בשל מבושל כבר אמרו פרק כיצד צולין השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שלשה הרי זה מגסי הרוח, שתים הוא דרך ארץ, וכן הוא הענין הזה, האוכלו נא הוא מאכל רעבנותא, והאוכלו מבושל הרי דרך מתינות, אבל צלי הוא דרך ארץ ודרך אמצעי, אשר הוא הטוב בכל הדרכים, ובא התורה להורות דרך ארץ בקרבן פסח כי הוא נתלה בדברי העושר ושאר קנינים של אדם הנקראים דרך ארץ, איך יתנהג האדם בפעולותיו עד שתמיד יבחר בדרך הממוצע, והיה ממצותיו שלא לשבור בו העצם, כי הם עיקר בניין הגוף והם מעמידים הגוף על מכונו, ולזה נאסר הפסח בשבירות העצמות להורות כי עקר המכוון באכילת הקרבן הזה להיות מעמידי הגוף והמקיים בניינו קיים, ולזה באו מהלכות שחיטתו דברים המורים על ענין עושר, כמו שאמרו ז"ל פרק תמיד נשחט שורות שורות היו עומדים שם של כסף כסף ושל זהב זהב, והיה נשחט בשלשה פעמים כמו שאמרו שם במשנה, להיות העשירות הוא בשלשה חלקים, הן שיהא לו פחות מכדי צרכיו, או יותר, או כדי צורכיו, ואם מסתפק משלו הרי הוא עשיר בכל אחד ואחד מחלקים אלו כמו שאמרו איזה עשיר השמח בחלקו. אמנם, אם הוא מכת שנאמר עליהם (קהלת ה) אוהב כסף לא ישבע כסף, הנה הוא נחשב לעני אף אם יהא לו מלא ביתו כסף וזהב, לכן היה נשחט בשלשה חלקים, להורות הן שיהיה מאיזה חלק שיהיה, ישחט פסחו ויתבונן אחריתו לאיזה דבר ניתן עשרו וממונו, והנה פסח מצרים היה מקחו בעשור, להורות על שתוף השם מלשון עושר, כי הרמז הוא שלא יבטחו בעשרם ויקחוהו לעבודת (?)ובראם, ונוכל לומר כי רוב הצלחת האדם ועשרו מן הבהמות דהיינו הצאן, וכמו שנאמר (משלי כז) כבשים ללבושיך, ונקראו עמ' סה' יפה עשתרות שמעשרות בעליהם, וכן השור הוא המצמיח הקרקע בעבודתו, ועל ידי זה נותן לחם לאדם לאכול, לכן היה מנהג מצרים ואנשי הצבא הקדומים לעבוד השור והצאן, כי ראו כי עקר הצלחתן היה מהן, וזהו מזל טלה שהיו עובדים, ואפשר גם כן כי חשבו כמו שהבהמות מושלים ונותנים הצלחת המדומה למטה כן הוא מושל מלמעלה, ואף כי ראו גדולת מעלת מזל טלה בצבא השמים ולכן עבדו טלה מלמעלה ומלמטה, ובהיות כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל במצות ולהנחילם תורת אמת, רצה להודיעם כי הצלחת העושר איננה אלא קניין מדומה ואינה ניתן לאדם אלא לקנות על ידו שלימות אחרון, לכן צוה לשחוט את אלהיהם של מצרים ולבזותו, לקשרו בכרעי המטה, ונמשך המנהג לקשור בהמה דקה בכרעי המטה, כמו שפרשו התוספות בפרק מרובה ורש"י פרק אלו טריפות, והביא ראייה ממה שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח רוצה לומר שיקשרו החגיגות כד שיקרבון למזבח, ובמסכת כלים פרק י"ט אמר שכל חבל היוצא מן המטה אם צריכים אותו לקשור בו פסחים מקבל טומאה, והרמז בזה על בנים קטנים שהם כרעי המטה של אדם, ולהורות פחיתות מעלות העושר, כי עקר צרכי האדם הוא פרנסת בניו ובני ביתו הקטנים כדי ללמדם תורה ומצות, ולהיות מטתו שלימה, כמו שמצינו במטתו של יעקב אבינו ע"ה, ויפה אמרו במדרש ז"ל שכאשר ראו המצרים היו שיניהם קהות על אלהיהם ועל ממונם שלקחו ישראשל מהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ובהיות כי המזבח לא היה בנוי בצאתם ממצרים, היה ממצות הפסח ליתן מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח אין שוחטין פסח אלא בעזרה כשאר קדשים אף בשעת היתר הבמות וכו', והטעם בכל זה אשר כתבנו מענין קרבן פסח להיות כי אמרו ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, אם כן יחשוב האדם שבא מן המזל ולא מדרך השגחת השם יתעלה. לכן, אין הפסח נשחט בבמה אלא במזבח הידוע, שהוא אוצרו הטוב של הקדוש ברוך הוא, ועל ידו משביע לכל חי רצון, לכן היה נקרב כאחד על גבי המזבח. ובהיות כי במצרים לא היה להם מזבח, צוה הקדוש ברוך הוא לתת מדמו על הפתח, כי זהו השער להשם צדיקים יבואו בו, והוא נגד המזבח העליון. ובהיות כי בבניין המזבח היו כלולים כל המדות והספירות, כמו שכתבתי לעיל מצורת בניינו, הוצרך גם כאן לזרוק על המזוזה ועל המשקוף שעליו כדי להשלים המדות כולם, כי המזוזות כדמות היריכים שליהם המשקוף הוא מלשון השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ועל ידי זה היה מחבר כל המדות אל היסוד שהיו במזבח שהה(?) שפוכים עליו דם הפסח במקדש, וכמו שנתבאר למעלה, חלק א' פרק י"ג מענין צורת המזבח וחלק ב' פרק כ"ו מענין מתן דמים, והמשכיל יבין משם. והיה זריקתו על ידי אגודת אזוב, כי לא נבחרו אז הכהנים העובדים במקדש ובעזרה, ושהיו הלוים משוררים בכנף רננים, וישראל עומדים בשעת הקרבן, שאז היה נשלם ענין המכוון בהן דהיינו להשלים ולקשר העולמות זה בזה, שהוא היה המכוון בשלשה כתות אלו בעבודה, כמו שנתבאר פרק ל"ח חלק ב'. ולהיות כי במצרים לא היה מוכנים אז בזה, לכן הוצרכו אז ליטול אגודת אזוב שהם שלשה קלחים נגד שלשה חלקים אלו, ולעשותן אגודה אחת להשלים מה שחסר מענין שני חלקים אלו, ואולי שלזאת הכוונה היה הפסח נשחט בשלשה חלקים, כמוזכר במסכת פסחים, ובשבת שהיו אסורים להביא פסחיהן לבתיהם, היתה כת ראשונה עומדת בהר הבית, השנייה בחיל, והשלישי בעזרה, נגד חלקי העולם, שהיה הר הבית וחיל ועזרה רומזים עליהם שהיו מרומזים בעבודת כהנים לוים וישראלים, והיה האגודה מן האזוב שהוא דבר נמוך ושפל, כדרך הצדיקים המשפילים עצמם והם השלשה הכתות העובדים במקדש, ועל זה אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, כי כשיעבדו העבודה הזאת להתבונו בטעם הקרבן המורה על חדוש העולם כמו שמתבונן בשאר קרבנות, גם כי לא ישימו בטחונם בעשרם כמכוון משחיטת הפסח, לא יבא המשחית שהוא היצר הרע והמחשבה הזרה לקנות ולאסוף הקניינים המדומים, המסטינים והמגביהין דעתו של אדם ומשחיתו, אל תוך בתיהם הוא גופו של אדם ואל ישלוט בו. ואמר ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, להיות בהול אחר הממון להשאיל משכניהם(?) כסף וזהב, כי לא נברא הלילה למלאכה ולישא וליתן לצבור הון, וכמו שנאמר תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ואמר ז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויבא בכי טוב כי המכוון בבריאת הלילה היה שיהיה היום למלאכה עמ' סה:' יפה והלילה לעסוק בה בתורה ובחכמה, כמו שאמרו ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה, ואמרו ז"ל לא נברא סחהרא אלא לגירסא, ולא נברא הלילה אלא לשינה, כדאיתא פרק הדר, ולכן אמר לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר, ללמוד להם דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון שלא ישימו זה בטחונם לשנות משום זה ענין מעניני העולם לצאת בלילה להשאיל ממון משכיניהם, ובהיות כי עת מוכן לכל חפץ ויפה דבר בעתו כמו שנתבאר, ושעל ידי זה נצטוו שלא יצאו מפתח בתיהם בלילה, לזה כוונו ז"ל באמרם בני חיי ומזוני לאו בזכות' תליא מילתא אלא במזלא, והנה מקובלים דברו בו עמוקות ואמרו שרומז אל מזל העליון, ובעל העקידה האריך בו פרשת חיי שרה ופירש שאינו תלוי בזכות בלבד אלא במזל גם כן, כמו שהאריך שם בזה. אמנם, הנראה לי הוא הדבר אשר נתבאר כי באמת לאו בזכות תליא מלתא כי לפעמים הזכות גורם שלא יהא לו בנים, כגון אם יודע הקדוש ברוך הוא שיהיו לאיזה צדיק בנים רעים ויהיו לאביו למורת רוח, כמו שאמרו ז"ל בענין נח שסתם הקדוש ברוך הוא מעיינו שלא הוליד עד חמש מאות שנה שלא ימותו בניו במבול, וכן בחיי נאמר (ישעיה סז) מפני רעה נאסף הצדיק, הנה קיצר ימיו לטובה, וכן בענין מזונא הנה רוב המזון הוא סבה לפעמים לבעוט בשם יתעלה, ולפעמים שומא האדם לרעתו כמו שנאמר (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו, והנה אינו תולה בזכות שיתן לו אלו הדברים, ואדרבה זכויותיו נותני' לו, אלא הכל תולה במזל וזהו רגע ועת שאדם נולד בו, כי כפי אותו העת שנולד בו או שנוצר בו אדם, הוא הכנת טבעו בעולם, ואם יודע הקדוש ברוך הוא שטבעו הוא שלא ויוכל לסבול רוב עושר ויחטא בו, הנה זכויותיו גורמין לו למנוע הטוב ממנו לבלתי יתגאה בעושרו, והנה אי אפשר להעשירו על פי זכויותיו אם לא שיעשה לו השם יתעלה טבע אחר וישנה מזלו, וזהו דבר נמנע כי הבחירה נתנה לאדם על פי מזלו, וזהו אמרם ז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר לרבי אלעזר בן פדת, אי ניחא לך דאחריבא עלמא אולי נפלת בשעה דמזוני, וכן הוא בענין חייו, כי מאחר שזכויותיו גורמין שמפני איזה רעה יאסף הצדיק אי אפשר לשנות הדבר, וגורם לו זה כשנולד בזמן הזה ולא קודם לכן שהיה חי יותר, וכן בענין הבנים אי אפשר לשנות הדברים וליתן לו בנים שאינם רשעים, אם כן השעה גורמת לו, בא וראה כמה נצטער חזקיה שלא קיים פריה ורביה כדי שלא להוליד מנשה, אלא שלא הספיקו זכויותיו או שהשעה גרמה לו שהוצרך להולידו. אם כן, יפה אמרו ז"ל דלאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והוא הדבר אשר נתבאר מענין הלכות פסח חוקותיו, שהכל תלוי בזמן, ושהממון ניתן לאדם לפי הראוי לו, וזה ענין שהיה הפסח דווקא נאכל לאוכליו ולמנויו הראוין לו ולא היה נאכל כי אם בחבורה אחת, והיה אסור להוציאו מחבורה לחבורה, כמו שאמר לו תוציאו מן הבשר חוצה, כי אסור להיות קנאת מוריש ביורש להוציא ממונו לחבורה אחרת, וכמו שאמר ז"ל לא תהוי בעבורי אחסנת' אפילו מברא בישא לברא טבא, וזהו אסור הוצאת הבשר מחבורה לחבורה, והיה ממצות הפסח לשוחטו אחר חצות בהיות כי אז ינטו צללי ערב, להורות כי אי אפשר לעמוד על דבר זה להשיג האמת עד אחר חצות ימי האדם, שרואה ומרגיש בו חולשת אבריו שהולך וירד משמו להשתקע, ואז יוכל לזבוח הפסח הזה כראוי, ומצאתי כתוב טעם אחר, כי היה מצותו לשחטו אחר חצות מטעם היותו מן הצאן וזה כי ידוע שמזל טלה הוא מזל ניסן עולה שחרית ומזל גדי עולה אחר חצות לעת מנחה שהוא שעה בין הערביים, לכן צותה התורה לשחטו בין הערביים, והיה ממצותו לשחטו אחר תמיד בין הערביים, אחר קטורת של בין הערביים, ואחר הטבת הנרות, כי כבר נתבאר פרק ז' ופרק ח', חלק ג', מענין הקטרת והטבת הנרות המורים על למידת התורה ומעשים טובים הנמשכים זה מזה, ועל ידי עמ' סט' יפה עסקו בתורה ובמעשים טובים יוכל לזבוח הפסח, כי בלא זה אי אפשר לאדם להשיג כי רוב העם טועים וחולים בזה החולי להיות עושרן הוא עיקר תכליתן ועקר בטחונם, והיה ממצות הפסח לאכלו על מצות ומרורים, כבר נתבאר בפרק שעבר ענין המצות שהיו מורים על חדוש העולם, והנה מרור על הפסדו ושאר עונשי גיהנם שהחוטא יענש בהן לעתיד לבא, על כן צותה התורה לאכול הפסח בענין שיזכור זמן חדושו וזמן הפסדו, ועל ידי זה לא יחטא באכילה ובעשרו, וכמו שאמרו ז"ל זכור את בוראיך, רבי עקיבא היה דורש את שלשתן בוראיך, בארך, בורך, ובהיות כי שחיטת הפסח הוא מורה על יציאת מצרים ולזכרונו, כמו שמבואר בפסוק ויציאת מצרים הוא מורה על חדוש העולם, על כן אסור לשחוט הפסח בעוד החמץ בביתו כמ"ש (שמות לד) לא תשחט על חמץ דם זבחי, כי החמץ מורה על אמונת הקדמות כמו שנתבאר למעלה, ואף כי החמץ הוא היצר הרע המגרה לגזול ולעשות עושר שלא במשפט, ואין זה מכוונת שחיטת הפסח, והיה ממצות הפסח לקרא הלל בשעת השחיטה ולתקוע עליו בחצוצרות שלש תקיעות, תקיעה, שברים, תקיעה, כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות קרבן פסח והוא במשנה פרק תמיד נשחט, וכתב עוד הרמב"ם שם הואיל ואין שם נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה, כבר נתבאר חלק ב' פרק ל"ח ענין השיר והתקיעות והתרועות שהיו במקדש, שהיו מורים על תנועת הגלגלים וצבא השמים שהם משוררים ברקיע, ונתבאר שם הטעם שלא היו אומרים שירה אלא על קרבנות צבור של חובה, ומעתה נתבאר הטעם שגם בזמן שחיטת הפסח שאנו שוחטין זכר ליציאת מצרים ושהעולם מחודש אנו תוקעין ומריעין, להיות כי אז היו צבא מעלה מוכרחים לשנות כחן ופעולתן והיו דוממים משירתם, וכמו שדרשו ז"ל ולא קרב זה אל זה כל הלילה שלא אמרו שירה ברקיע, אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, רוצה לומר כי מאחר שנקרע הים נתבטלו כחות העליונים המנהיגים את העולם על פי טבעו, וזהו בטול שירתן ברקיע, כי תנועתן הוא שירתן, כמו שנתבאר למעלה בענין השיר שהיו הלוים אומרים, ולכן אנו אומרים שירה בשעת זביחת הפסח, כמו שעשה יהושע שאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום והוא אמר שירה במקומה כמדרש ז"ל, וענין התקיעה והתרועה נגד שני מיני תנועות שהם בגלגלים, כי יש תנועה פשוטה והיא תנועות הסיבוב בכדור כולו, והיא הנרמזות בתקיעה שהוא קול פשוט. אמנם, יש עוד תנועה אחרת והיא נשברת, והיא התנועה שעושים הגלגלים בעצמן כי התנועה שמניעים הגלגל היומי ממזרח למערב היא תנועה פשוטה ושוה בכל הכוכבים, אמנם, תנועתן מצד עצמן אינן שוים כי יש לכל אחד תנועה מיוחדת לו והיא שבורה כדמות התרועה, גם כי תנועת הגלגל היומי אשר הוא הפך לזה שוברת הראשונות לחלקים, והם שיעור תנועותיהן ביום ובלילה אחד, כי על ידי זה התנועה אנו משערים הילוכן בגלגל שלהן ליום, ולחודש, ולשנה, והם התרועה והשברים, ובהיות כי נראה מהלך הכוכבים פעם במתינות פעם במהירות כידוע לחכמי התכונה, על כן נסתפקו החכמים האחרונים בענין התרועה אם הוא שברים או תרועה, כי תרועה מורה על תנועה כבידה, ושברים על תנועה קלה, ובהיות כי תנועות הכדורים כוללות הכל, על כן היה תקיעה לפני התרועה ולאחריה, וכמו שיתבאר עוד בענין תקיעות ראש השנה אם ירצה השם יתעלה. והנה אמרו במשנה פרק כיצד צולין, כל קרבנות צבור קרבים בטומאה ואיו נאכלים בטומאה, מלבד הפסח שנאכל אף בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לשום אכילה. הנה נראה שכל קרבנות היו תכלית טעמם בענין ההקרבה, להורות על מה שנתבאר מענין הקרבנות, ולכן היה ההקרבה בטומאה לבד. אמנם, ענין פסח שבא לרמוז על האכילה והשתייה המספקת עם יראת השם כמו שנתבאר, לכן היתה היא התכלית ודוחה טומאה, כי באמת האכילה ההיא הוא עבודת השם ואין טומאה נוגעת בו.