תורת העולה/חלק ג/פרק מח

פרק שמונה וארבעים

(במדבר כח ט-י) וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. הנה לפי פשט הדבר נראה שהיו שני מוספין נגד זכור ושמור, וכמו שאמרו פרק במה מדליקין (שבת לג ב), במעשה דרבי שמעון בן יוחאי, כשיצא מן המערה שראה גברא דרהיט עמ' סא:' יפה ונשא תרי מעדני וכו', וכן נראה דעת הזוהר פרשת בראשית (חלק א רנט ב) אבל על דרך נסתר שכתב ששני המוספים הם כדי לקרב מדות זכור למדת שמור.

אמנם לפי דרכנו שדרכנו בו נראה שכוונת אלו המוספים להורות על תוספות השגה, שאנו משיגים על ידי מצות השבת, ובהיות כי זה התוספות הוא בכל אחד משני התשובות הנזכרות, פרק מ”ד ופרק מ”ה שיש להשיב בטענה הראשונה מצד הכלל, ומצד הפרט, על מה שטענו הפילוסופים על ענין החדוש, כמו שנתבאר פרק מ”ב ועל ידי שביתת השבת אנו לומדים להשיב לאפיקורס, על כן צוה להקריב שני מוספים ביום השבת. ואפשר לומר שזהו ענין הנשמה יתירה שיש לאדם בשבת, ולמדו זה (ביצה טז א) ממלת וינפש, ויאבדה נפש, כי על ידי הנפישה והשביתה אנו משיגים נשמה יתירה, ר”ל ענין תוספות השכלה והשגה, והוא תוספות הנשמה ביום השבת, כי בששת ימי המעשה לא נודע אלא התשובה האחת, שנתבארה מצד הכלל, שאין דמות פועל ברצון לפועל בטבע, וכן כל ימי החול בני אדם פועלים ברצון. אמנם, ביום השבת נגלית התשובה השנית שנתבארה מצד הפרט, והוא שאין העולם נברא בזמן, שהרי נאמר גבי יום בשבת ויכלו וגו', וישבו' ביום השביעי וגו', ואם היה פעולתו בזמן הרי פועל ביום השביעי. אמנם, מאחר שפעולותיו אינן על צד זה, הרי פעל מלאכתו בעת שנכנס שבת, ושבת מיד בלא זמן, ונראה כאלו עשה מלאכתו ביום השבת, וכמו שאמרו במדרש (ב"ר י ט)בשר ודם שאינו יודע הרגעים והשעות, צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב”ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו, לא נכנס בו אפילו כהרף עין, והנה פעולה בלא זמן, כי הפעולה נעשית בין יום השישי ויום השביעי, והוא מבואר.

הרי נתבארו שני התשובות אשר כתבנו, להשיב בטענה הראשונה שהיא מצד התנועה אשר הביאוה המכחישים להאמין בקדמות העולם. ובהיות כי חדושו מבואר בענין השבת, על כן באו שני מוספים ביום השבת, ולהיות כי ענין השבת מורה לנו ענין חדוש העולם, וגם קרבנות אלו מורים לנו על זה, לכן היו הקרבנות דוחין את השבת.

ודע כי עיקר כוונת השבת היא להורות לנו על ידי השביתה חדושו של עולם, וזהו דבר מפורסם וידוע, נגלה בפסוק שאמר (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה את השמים וגו'. גם טעמו הנה נדרש סוף פרק ג' חלק שני, למה נצטוינו להורות פעולות העולם על ידי שביתת השבת, ולא על ידי עשיית מלאכה, כל זה מעמיד אותנו על מה שכתבנו, כי שני המוספין מורים לנו על טענה שטענו מצד התנועה, והזמן, שהם עצם הפעולה, שמורה לנו יום השבת.

והוא כוונת אמרם במדרש (ב”ר א ט), אמרה שבת לפני הקב”ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה, כנסת ישראל יהא בן זוגך, ר”ל שבכל יום ויום מששת ימי המעשה נכתב מה שנברא בו במעשה בראשית, ויוחד לה מלאכה מן המלאכות והנה פעול המלאכה בן זוג ליום ההוא, שעל ידי שניהם הוציאו תולדות ונעשה המלאכה. אמנם, לשבת לא היה בן זוג כי בו שבת מכל מלאכתו, ומאחר שלא היה שם מלאכה, לא היה שם פועל. אם כן, לא היה לו בן זוג, והיה התרעומות מצד הפועל, ולא מצד המלאכה בעצמו, לומר לכל נתת תולדות, ולי לא נתת תולדות, להיות כי השביתה מצד עצמה עדיפה מן המלאכה, ואם כן לא היה לשבת להתרעם מצד השביתה, אמנם התרעומות מצד הפועלים ר”ל שהמלאכות כולן היו מצד הפועל, ובשבת נח הפועל, והיה זה קצת חסרון אצל השבת, שלא להוציא ביומו תולדות כמו בשאר ימים. ולזה אמר לה הקב”ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, והם יוציאו תולדות ביום השבת.

וכבר דרשו זכרונם לברכה (ב”ר ל ו), עיקר תולדות של צדיקים מעשים טובים והנה ישראל עושים מעשים טובים ביום השבת, על ידי שמירת שבת כראוי, ועל ידי השדות שעומדים עליהם ביום השבת, כשמתבוננים מצות השבת, ובטעמים כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ (שמות כ יא). גם מתבוננים כי עבדים היינו מצרים, כמו שנאמר בה הטעם בדברות השניות (דברים ד טו), ועל ידי זה כנסת ישראל הם בן זוגה, והוא מאמר מבואר למשכיל, מורה לנו כי עיקר השבת לזכר הפעולה שפעל השם בעת בריאת העולם.

ונוכל לומר כי זהו ענין נשמה יתירה שיש לאדם בשבת, על ידי השגת שכלית ומעשים טובים, שעל ידן הנשמה מתחזקת ונוספת, והוא הנשמה היתירה שאמרו. ובהיות כי המוספים של שבת להקטיר עמהן שני בזיכי לבונה שכבר נתבאר למעלה חלק א' פרק כ”ב שהיו מורים על התקנות וסייגים עמ' סב' יפה שתקנו חכמים שבכל דור ודור, והיה עולה עם המוספים לריח ניחוח. ובהיות כי תקנו הרבה גדרים וסייגים בענייני מצות שבת יותר מבשאר יום טוב כידוע, לכן היו הבזיכין נקרבים עם מוספי שבת.

ובהיות כי חביבים דברי דודים מיינה של תורה, על כן היו הבזיכים נקרבים קודם לניסוך היין של המוספין, ואף כי על ידי שמירת התורה עם גדריה וסייגיה, היתה ההשפעה יורדת למטה, והיא הרמז בנסוך היין כמו שנתבאר למעלה פרק י”ז חלק ב', וכן היה ניסוך היין מאוחר אחר הקרבת הבזיכין.

והיו אלו המוספים כבשים ולא שאר בהמה, וכן תמידים היו באים מן הכבשים להורות על דבר מה, מצד שיתוף שמם, וכמו שדרשו ז”ל (חגיגה יג א) כבשים ללבושיך (משלי כז כו), דברים שהם כבשונן של עולם וכו', להורות שהקרבנות היו רומזים על דברים שהן כבשונן של עולם, ולכן היתה ההקפדה להיותן בני שנה בעודן נקראים כבשים, ולא אחר כך שנקראו אילים.

אמנם, לפי דרכינו מבואר יותר, וזה כי כבר כתבתי פרק י”א חלק ב' כ' כי הכבשים היו מורים על הנהגת העולם הטבעי, שהתחיל ביום השביעי בשעת הבריאה, כמו שנתבאר למעלה. ועל כן היו רוב הקרבנות כבשים, להורות שהמנהג המיושב יפסד לעתיד, ולזה באו גם כן ביום השבת שני כבשים והוא מבואר.

ועוד כתבתי למעלה חלק ג' פרק א' שהכבשים מצד עצמן היו מורים יותר על חדוש העולם משאר הקרבנות, להיותן נגד מזל טלה, שהוא הראשון שבצורות הרקיע, שאומרים הכופרים שהוא קדום. ולכן היה עיקר הקרבנות כבשים.

ונאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד יעשה ונסכה, רצה לומר כי אלו המוספים יעשה על עולת התמיד, כי הם מורים על התשובות הנופלות, בטענות הנופלות על עולת התמיד, הנעשה בכל יום המורה על החדוש, ואלו המוספים מורה על התשובות בטענות הנופלות בזה, וכמו שנתבאר,