תורת העולה/חלק ג/פרק מו

פרק ששה וארבעים

כבר בארנו (פרק יג) שאלו הטענות היה משה רבינו עליו השלום נבוך בהן התחלת שליחותו, ולכן היה מסרב שבעה פעמים נגד השם יתעלה, מלילך למצרים, והיה בזה כשואל מפני הכבוד טענות אלו, עד שבאו לו התשובה על זה אחת על אחת, וכשידע והשיג האמת והאמין אחד כך ענין בריאות עולם הלך ולא סירב, כי אחר כך היה מאמין אפשרות הוצאת ישראל אשר תלוי בזה, כמו שנתבאר, ולזה בתחלת שליחתו כשראה שהסנה איננו אוכל, ראה דברים שהם חוץ מן הטבע, אמר (שמות ג ג) אסורה נא ואראה המראה הגדול מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר איפשר להתבונן מזה הדבר שלא יבער הסנה, שיש אדון שליט ומושל על הטבע, והוא הנקרא מראה הגדול כי באורו נראה אור, וכמו שנתבאר לעיל בענין הכיור שהיה ממראות הצובאות, וכשראה השם יתעלה עמ' נו:' יפה שהשיג מציאותו גילה לו ענין בריאות עולם, ואמר האדמה אשר אתה עליה היא אדמת קודש וקניינו, כי הוא בראה וכמו שנתבאר, ואחר אמונה זאת תוכל להאמין איפשרות שאוכל להוציא בני ישראל מארץ מצרים, ולכן עתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו'.

והנה משה כשואל מפני הכבוד והיראה שאל מה שנסתפק לו על זה דרך רמז, ואומר (שם יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים התחיל לטעון מצד טענה ראשונה שכל תנועה תקדם לה תנועה כו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ב חלק זה ואם כן מי אנכי כי אלך, רצה לומר ואיזה דבר תניעני שאלך להתנועע להוציא את בני ישראל, ואמר שני דברים כי אלך, וכי אוציא, כי הניח שני חלקי הסותר כדרך שהניחו אריסטוטלוס, שאמר או תצא התנועה לבלתי בעל תכלית, או שהיה תנועה אחרונה קדומה, כמו שנתבאר לעיל ולכן אמר שני דברים כי אלך, שזהו תנועתו הראשונה, מי יגרום תנועה זה, מאחר שאינה קדומה, ואם תאמר שכל תנועה מביא לתנועה, ותנועה הליכתי תגרום תנועה אחרת שהוא ההוצאה, מי אנכי שאוכל לעשות הלא זה ילך לבלתי תכלית מאחר שהל תנועה מביא תנועה, ואם כן איך אפשר ההוצאה.

ולזה השיב לו השם יתעלה ויאמר לו אהיה עמך וזה לך האות וגו', כבר נתבאר לעיל חלק א' פרק ט"ז ענין האותות שנתן לו והוא שבא ממדין כרגע קטן, אל הר האלקים שהיה רוחק גדול ביניהם, וזו היא התשובה שהשם יתעלה השיב בענין טענה זו, והוא בדרך מה שבארנו פרק מ"ה חלק ג', וזה כי בריאת עולם לא היה בתנועה רק בעת, והעת אינה תנועה, כמו שנתבראר למעלה (פרק מה), כי בריאות עולם לא היה בהדרגה כדרך הדברים הטבעים והנה הראה לו זה בחוש, שכן הן פעולות השם יתעלה, שהרי הוא היה בא ממדין להר האלקים, ברגע וזמן קטן בלא הדרגת התנועה.

והנה כבר הביא הרב המורה חלק א' פרק ע"ג מה שכתב ארסטוטלוס שהדרך והזמן, והתנועה המקומית, שלשתן שוים במציאות רצה לומר שערך קצת אל קצתם, ערך אחת הוא, ובהחלק האחד מהם יחולק חבירו על ערכו עכ"ל. והנה השם יתעלה השיב למשה בתשובה זו, להכחיש מופתי ארסטוטלוס בענין הבריאה, שהרי ראה שהדרך והזמן לא ישוו שהרי הלך דרך רב ברגע, והוא העת בלא תנועה, והראה לו בזה כי כן היה ענין הבריאה, והוא תשובת טענה ראשונה.

הטענה השנייה טען במה שאמר אחר כך (שמות ד) והם לא יאמינו בי וגו', וזה כי אחר התשובה הראשונה נאמר(ג יג), ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא לבני ישראל וגו', ואמרו לי מה שמו וגו', רצה לומר מאחר שאתה משנה הטבע ברצונך, ומאחר שבראת ברצונך ובלא זמן כאשר השבת לי, אם כן בוודאי יש לך שם מיוחד, ויש לך שם המורה על פעולותיך מלבד שם עצמותך, ואם כן מהו שמך, והשיב לו יתעלה אהי-ה וגו', ורצה לומר, כי זהו שם עצמותו ושם אלקים האמור לו בראשונה הוא שם המורה על בריאת עולם כמו שכתבתי למעלה פרק כ' מאמרם (בראשית רבה יב טו) שעלה במחשבה לבראות העולם במדת הדין.

ומיד אחר שהספיק לו התשובה על הטענה הראשונה למה שנתלה בזה דהיינו ידיעת השמות, מיד אחר כך אמר משה אל השם יתעלה, והיה אם לא יאמינו (שמות ד י) וגו', ורצה לומר, אף כי שמעתי מפיך ענין הבריאה, מכל מקום לא יאמינו לי מכח טענה השנייה, שאיך יתהווה דבר מלא דבר.

ואז השיב לו השם יתעלה מזה בידך(שמות ד ב) , רצה לומר, כי כל טענות ארסטוטלוס היא מצד הטבע, שלא יתהווה דבר אלא מדבר, והם סבות הטבעיות, ואם כן לפי דבריו איך יתהווה ממטה לנחש בלא סבות טבעיות, וממים דם, ואף על פי שכל הנסים נתהו דבר מדבר, ואיך יהיו ראיה על בריאות עולם שהוא יש מאין, דע כי ארסטוטלוס שהאמין הקדמות מכח טענות אלו אשר נתבארו, ראה יותר להאמין ענין עמ' נז' יפה קדמות בדרך שהאמינו, דהיינו שלא סר העולם ולא יסור ממה שהוא עכשיו, ממה שיאמין שנתהו' דבר מדבר, ונשתנה דבר ממה שהוא עכשיו, והרחיק זה הדרך מכח טענות אחרות, על כן אין צריך להשיב עליהם, וכמו שכתב הרב המורה, כי אם יתבטלו דברי ארסטוטלוס, כל שכן שיתבטלו דברי זולתו, אם כן הוראות הנסים הוא ראייה,שאין צריך להיות ענין העולם כמה שהאמינו ארסטוטלוס, ואם כן נתבטלו דברי זולתו מכל שכן, ואם כן יקויים החדוש עכ"פ, ואף אם היה מאמין בריאות העולם בדרך אפלטון שיש חומר קדום, מכל מקום יציאת מצרים ועל דברי הנסים והנפלאות אפשר ואין היזק באמונה זו, כמו שנתבאר מדברי הרב המורה והבאתי דבריו לעיל חלק ב' פרק ה', ולכן לא הוצרך הקדוש ברוך הוא לבטל אלא דעת ארסטוטלוס, ואחר זה לא ימאן משה לילך, אף אם היה כדעת אפלטון והנמשכים אחריו.

ונגד הטענה השלישית, אמר אחר כך ויאמר משה אל השם בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול (שמות ד י) וגו', והנה נגד הטענה השלישית שטענו מאחר שחומר הגלגלים אין בהן דבר מן ההפוך כו', לזה אמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי, אמר רבון העולמים, אני לא נשתנתי בעצמי, ואין בי שום הפוך כלל, ורמז לו בזה על ענין שאינו מתהפך, והיא התנועה, ומדרך המוסר והכבוד אמר לו, מה שאני מדבר ברמזים ובמשל, מצד שאני כבד פה ולשון לא אוכל לדבר צחות ולפרש טענותי אך הרמז מבואר, ואמר שהשינוי אינו בתנועה, אלא באחד משלשה תנועות, שהם ממעלה למטה, וממטה למעלה, והתנועה הכדורית שהיא באמצע, ומאחר שהתנועות שלשה, לכן אמר משה שלשה דברים שלא נשתנה, אמר גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, והנה אלו שלשה גם מרבים שלשה מיני תנועות שלא נשתנה, כמו שלא נתשנה הוא.

ולזה השיב לו השם יתעלה, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם (שמות ד יא) וגו', רצה לומר, אמת שאתה לא נשתנית בדבורך, אבל מכל מקום מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם וגו' רצה לומר, הלא נשתנית ביום לידתך, כשנבראת, ואף שלא נשתנית מיום היותך, מכל מקום ביום היותך לא היתה כך, וכן הוא בענין הבריאה כי אף שאחר הבריאה לא היה דבר מן ההפוך מכל מקום ביום הבריאה נתהפך ונברא, והוא בעצמו התשובה שכתבתי.

אחר כך חזר משה ואמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), והיא הטענה מצד שנוי רצון, וכמו כתבתי לעיל חלק ג' פרק י"ג, ושם כתבתי למה נאמר בתשובה זו חרון אף יותר מבטענות אחרות.

והשיב לו השם יתעלה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעת כי דבר ידבר (שמות ד יד) וגו', רצה לומר, שאתה אומר אלי שיש בי שנוי רצון חס ושלום, שהרי איני שולח עכשיו, ביד שאשלח ששאר פעמים, וזה היא דברי משה שלח נא ביד תשלח, ודרשו (שמות רבה ג טז) במי שאתה רגיל לשלוח, לזה אמר לו שאין זה שנוי רצון בשם יתעלה, רק השנוי בא מצד המקבלים שאין המקבל ראוי כל פעם, שהרי אהרן אחיך הלוי, ודרשו ז"ל הוא ראוי להיות לוי ואתה כהן ועכשיו אתה תהא לוי והוא כהן, וזהו שנוי מצד המקבלים, ומעתה אין זה שינוי רצון אצל השם יתעלה, וכן לא היה שנוי רצון בבריאה.

והתשובה שכתבנו בזה פרק מ"ה חלק זה, גילה לו במה שאמר (שמות ??) ידעתי כי דבר ידבר הוא הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ודברת עמ' נז:' יפה וגו' והנה השיב לו מידיעת השם יתעלה הדברים קודם היותם איך שיהיו בשעת היותם, ואף כי ידיעת השם יתעלה תחלה, מכל מקום נשאר הבחירה ביד האדם, וכן הוא ענין רצון בבריאה, כי אף שהיתה מרצון קודם לבלתי בעל תכלית לברוא העולם בעת שנברא מכל מקום לא היה דבר הכרחית בשעת הבריאה, והיה אפשר לברא העולם או לא, וכפי חפץ השם יתעלה בשעת הבריאה כן היה רצונו מקדם, ואין זה שנוי רצון כלל וכמו שנתבאר למעלה, והדבר בשניהם שוה, כי מאחר שהידיעה והרצון נמשכים מעצמות השם יתעלה, והוא אשר לא נודע עצמותו, אם כן לא נוכל לומר שהיה שנוי רצון, שאחר שהכל נמשך אחר החכמה ורצונו הקודם, וכן נוכל לומר בענין הידיעה, אף עך פי שהיא קודם, מכל מקום אינה מכרחת האדם על פעולותיו, כי הידיעה ההיא נמשכת אחר הבחירה, והקדוש ברוך הוא יודע תחלה בידיעה קודם כיצד יפול הבחירה, וכבר כתב בזה בעל עקידה בפרשת עקידה עיין שם כי האריך בזה.

והנה מכל זה נתבאר הטענות שטען משה רבינו עליו השלום קודם הליכתו למצרים ואולי כי נסתפק אז באלו הארבע טענות, ולכן כשהשיב לו השם יתעלה עליהם והספיק לו תשובתו, נתרצה לילך בשליחותו. אמנם, אחר כך במצרים נולדו לו עוד שלשה ספיקות ולכן טען גם כן עוד עליהם ואמר למה הרעותה לעם (שמות ה כב) וגו' למה זה שלחתני, נגד הטענה השביעית שטענו מצד שפעולות השם יתעלה אי בהם דבר לבטלה ולא דבר נוסף, ומצד זה ראוי שפעולותיו יהיו לעולמים, לזה אמר למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, אמר, שלא ימנע שליחות זה מהיותו פועל השחוק, או פעולות הריק, שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ה', שפעולות אלו אינן ראוין ליחסו לפעולות השם יתעלה, ולכן אמר למה הרעותה שהוא פעולות השחוק, לפעול להרע לעם הזה אשר לא עשו דבר, אינן ראויין להרע להם, אם כן פעולה כזה אינה רק מפעולות השחוק שפועל לתכלית פחות ואמר למה זה שלחתני, רצה לומר, ואף אם לא ימצא תכלית רע, מכל מקום לא יועיל, ואם כן למה זה שלחתני, וגילה בטענותו זאת שאם יאמין דבר חידוש העולם, על כרחו לא ימלט מלומר שיש בפעולותיו פעולות פחותית, שאם היו על צד השלימות, היה מן הראוי להיות פעולותיו לעולם.

והנה השיב לו השם יתעלה בטענה שטען הרמב"ם, במה שאמר, שמאחר שחכמתו נעלמת ממנו אי אפשר לעמוד על טעם פעולותיו, כמו שנתבאר לעיל התשובה בזה, ואמר לו (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק וגו' וגם הקימותי את בריתי וגו' ודרשו ז"ל (שמות רבה ו א-ד) שדבר אתו משפט, ואמר לו חבל על דאבדין ולא משתכחין, ואמר לו וארא וגו' בא-ל שד-י ושמי השם לא נודעתי להם, רצה לומר, הנה אף על פי שנגליתי אל האבות, מכל מקום לא נודעתי להם באמיתת שמי שמורה על חכמתי ומציאתי אלא ידעו ששמי שד-י, רצה לומר שאמרתי לעולמי די כשבראתי אותו, אבל לא השיגו אופן החכמה המורה עליו עמ' נח' יפה שם בן ארבע, ולכן אין בפעולותי שום חסרון, אף כי בראתי וחדשתי העולם.

ומה שאמרת למה הרעות בשליחותי זה כו', גם בזה אינך מבין כוונתי, ולכן אמר וגם הקימותי את בריתי וגו', והנה אמר מלת וגם, להורות כי גם בפועל זאת לא יפעל הפעולות הפחותות, רק פעולות שתביא אל תכלית ושלימות גדול, ושעתיד להוציאן על ידי שליחות זה.

ואף כי לפי פשט המקרא יתישב באופן זה כהוגן, כי לפי שמשה שאל שני דברים, למה הרעותה למה זה שלחתני, והשיב לו השם יתעלה על שתיהן על הראשון אמר ליה ושמי השם לא נודעתי להם, כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על אמיתת שמי וחכמתי, שמורה עליו השם אשר מצד זה נתחייב לישראל הרעה הזאת, שהנחתי לפרעה להרע להם מאז בואך אליו, ועל מה ששאל למה זה שלחתני, אמר ליה וגם הקימותי, רצה לומר, וגם השאלה השנייה מיושבת מצד שהקימותי את בריתי וגו', ועל ידי זה עתיד אני להוציא' וזהו תכלית השליחות, ולא כמו ששאל למה זה שלחתני.

הנה אחר כך חזר משה וטען מצד הטענה הרביעית, שהיא, שאם נברא העולם היה לו קודם בריאתו נושא האפשרות כמו שקדם, ולכן אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, רצה לומר, מאחר שאין בי נושא אפשרות השליחות שהוא הדבור הנשמע למלך ועם, אם כן איך ישמעני פרעה גילה לו להיות שלכל פועל נושא אפשרות, ומאחר שזה הדבר נמנע אצל בריאות העולם, אם כן הדבר נמנע שהעולם נברא, ובהיות כי זה כוונת משה לקל וחומר דאיכא למיפרך עליו, באשר ישראל לא שמעו אליו מקוצר רוח, אלא שלפי כוונת משה היה קל וחומר חזק, מאחר שחשב, כי המניעה היתה מצד נושא האפשרות, ומצדו יבצר.

ובא לו התשובה על זה, כמו שנאמר (שמות ו יג) וידבר אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הראה לו כי פעולות השם יתעלה סבת פועל והמתפעל הם דבר אחד, וכמו שהתרנו ספק זה לעיל פרק מ"ה לכן אמר כאן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הנה בני ישראל היו מתפעלים בפעולה זאת, כי הם יצאו ממצרים, והיו גם כן הפועלים במלך מצרים, באשר אהרן ומשה היו מכללם, ואם כן גם בבריאות העולם לא יתרחק להיות מצד זה וכמו שנתבאר.

ובהיות כי התשובה מצד זה מבואר למה נסמכה יחוסן של משה ואהרן מיד אחר תשובה זאת, להורות כי הם היו המיוחסין בישראל והיוצאים מארץ מצרים בכלל ישראל, ואף כי יחוס האבות אל הבנים כיחוס הפועל במתפעל, אשר מצד זה בא לו התשובה.

והנה נגד טענה החמישית שהיא מצד יציאת כח אל הפועל, חזר משה וטען אחר שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אל פרעה מלך מצרים כל אשר אני דובר אליך (שמות כט ל), ואמר לו משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה (שמות ?.), רצה לומר, אף כי פרעה יש לו כח על השמיעה, מכל מקום לא ישמעני מאחר שאין לו מוציא מחוץ שיוציא כחו אל הפועל, מאחר שאני ערל שפתים, ורצה בזה, כי אי אפשר יציאת הכח אל הפועל בלתי מוציא מחוץ, ואם כן שמאחר שזה נמנע בחיק הקדוש ברוך הוא, אם כן אי אפשר לבריאת עולם מצד זה.

ובאה לו התשובה על זה במה שאמר לו נתתיך אלקים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמות ז א), רצה לומר, הנני עושה אותך כאלהים, שעושה ברצונו כל מה שיחפוץ ואין מוחה בידו, מכל מקום לא תעשה כל הדברים והמופתים ברגע אחד, אלא כל מה שתעשה, תעשה כרצונך.

והנה משה אף על פי שהיה לו מוציא מחוץ שהוא הא-ל יתעלה, מכל מקום מצד התשובה שאמר לו נתתיך אלהים לפרעה, הבין התשובה על טענתו שהכוונה שהאלקים הוא העושה כרצונו, כל מה שיחפוץ, ומתי שיחפוץ מצד רצונו הטוב, לא מצד יציאת כח אל הפועל, ולכן אמר כאן שמשה יהיה כאלקים ואהרן יהיה נביאו, ומשה המוציא באהרן מן הכח אל הפועל, אבל משה היה בכאן כאלו לא היה לו מוציא מן הכח אל הפועל, וכבר נתבאר למה נזכר שם אלקים בבריאת העולם, כי הוא השם המורה על חלקי הכחות וחלקי הפעולות אשר בבריאת העולם, והשם בן ארבע מורה על קשר העולם זה בזה והנהגתו הטבעית, ובהיות כי משה היה משנה המנהג במצרים לעיני פרעה ולעיני עבדיו, והיה בזה כמו אלקים על כן נאמר נתתיך אלהים לפרעה וגו', רצה לומר המשנה הנהגת העולם.

ואפשר שרמז בזה שהיה אלהים לפרעה ממש, כמו שמצינו בנבוכדנצר (דניאל ב מו) שהיה סוגד לדניאל ועשאו אלהות, כן אפשר שהיה פרעה מאמין במשה והאמין שאהרן הוא נביאו, וכמו שכתוב לבסוף גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי עמ' נח:' יפה פרעה ובעיני העם.

זהו הנראה לי בטענות ותשובות שנפלו בדברי מזה בתחלת שליחותו, ובפירוש הפרשה ההיא, והנה לא היה סירובו אלא מעלה גדולה, ושעמד על כל הטענות אשר טענו על חכמי הפילוסופים כאחד, ובזה משה אמת ותורתו אמת ודי בזה מה שרצינו בזה הפרק.