תורת העולה/חלק ג/פרק מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק אחד וארבעים[עריכה]

כבר יעדנו פנים רבות במאמר זה לדבר בדרוש חדוש העולם, ומהטענות שטענו עליו הכופרים, באשר כי זהו תכלית זה המאמר, והוא הקוטב שעליו יסובו כל הדברים שנתבארו בזה המאמר, ועל כן עלינו מוטל לדבר בו כפי צורך המאמר, ולהציע טענות ותשובות שבאו על זה, אשר מתוכן נתבונן ונעמוד על כוונת חלקי הקרבנות והמוספין כמצותן, וכמספרן, וחילופי מיניהן.

והנה כבר כתבתי (חלק ב פרק ח) כי המוספים הם שבעה, כי מצינו שבעה מוספין בשנה, והם מוסף שבת, וראש חודש, ושלשה רגלים, ראש השנה, ויום הכפורים, והם נגד שבעה טענות שטענו הכופרים, והחזיקו על ידן באמונתן בקדמות העולם, ואף כי אמרו ששמיני עצרת הוא יום טוב בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב כדאיתא בגמרא סוכה (מח א), מכל מקום לא יזיק בדבר זה כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, כי טענו עוד שתי טענות חלושות אינן על צד המופת אשר לאחד מהן ירמוז יום טוב שביעי של פסח, ונגד השני שמיני עצרת, כי אינן לגמרי יום טוב בפני עצמן, אך נכללים בפסח וסוכות, כמו טענות אלו שהן חלושות, אינן ראויין להיות בפני עצמן, וכמו שיתבאר לדעתי.

ובאו אלו מוספין למספר זה, נגד שבעה טענות שטענו הפילוסופים על ענין חדוש העולם, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, ועל כן בכל יום משבעה ימים אלו שיש להתבונן בו תוספת ההשגה אחת, ותשובה על טענה אחת, שעל ידה תוסר טענה אחת מטענות השבעה, בא קרבן מוסף להורות על תוספת השגה בענין חדוש העולם, כי כבר נתבאר במה שקדם, כי זהו ענין הקרבנות כולן, עמ' נא' יפה ולזה תוספת הקרבן מורה תוספת השגה בזה.

וכבר כתבתי גם כן כי זהו היה סרובו של משה רבינו עליו השלום בתחלת שליחותו, שהיה מסרב שבעה ימים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ש"ר ג כ) שהיה הקדוש ברוך הוא מפתהו שבעה ימים, כי היה נבוך בענין חדוש העולם, וכל זמן שלא השיג תשובות שבעה טענות אלו, היה נמנע אצלו ענין יציאת מצרים, והוא האמת בעצמו, כי לולי שהיה העולם מחודש לא היה יציאת מצרים אפשרות, ולכן היה מסרב שבעה ימים לטעון בכל יום טענה אחת והגיע לו תשובה מאת השם יתעלה על כל אחת ואחת, כאשר יתבאר.

ולזה דרשו רבותינו ז"ל גם כן שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, כדגרסינן במסכת נדרים (לט ב) וכן הוא בב"ר ריש פרשת בראשית (א ה) , ואלו הן, תשובה, תורה, וגן עדן, כסא הכבוד, גיהנם, בית המקדש, שמו של משיח, למד שן הכל ממדרש הפסוקים, וכוונו שם גם כן על אלו התשובות שיש להשיב על טענת הכופרים, שהם נבראו קודם שנברא העולם, שאלולי הן אי אפשר לברוא עולם, וכמו שיתבאר כל זה. ובהית כי חכם עדיף מנביא הרב המורה ז"ל דבר זה בארוכה ריש חלק שני מספר המורה, אביא טענותיו ותשובותיו בקצרה, ואוסיף על דבריו כפי השגת שכלי, כי שנעמוד על ידי זה על כוונת המוספין במספרן וכמשפטן, ומ”י אשאל עזר ויצלני משגיאות, כי זהו תל שהכל פונין אליו והוא עיקר כל החכמות, והנה אע”פ שיש לפילוסופים עוד דברים וטענות אחרים בענין זה, והאריך בהן הרלב”ג בספרו מלחמות השם, מאמר ששה פרק ג', ומפ' עשרים עד סוף המאמר, מכל מקום לא אשגיח מלהשיב רק על הטענות שהביא הרב המורה, בהיות כי הם הטענות הכוללות ועיקרם ולזה בחרן הרב מזולתן.

והנה לפי דברינו יתבאר טעם מאמר רבותינו ז”ל ריש מסכת שבועות (ב ב), ששעירי הרגלים באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, בהיות כי טענות המחזיקין הקדמות הם טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנתבאר, שכל ענין מקדש וקדשיו לא בא אלא להורות לנו ענין חדוש העולם, אם כן קרבני הרגלים וראש חודש באין כולן לכפר על זה, אבל בשבת אין אנו צריכים לשעיר, כי השביתה עצמה עומדת במקום השעיר.