תורת העולה/חלק ג/פרק לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק תשעה ושלשים[עריכה]

ענין קרבן נזיר, והוא נגד צדיקים גמורים, וכתב הרמב"ם(מעשה קרבנות ט כג) וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר, לוקח ששה עשרונים ושני שליש עשרון, ועשה מהם עשרים חלות שוות והכל מצה, עשר רקיקים משוחים בשמן, ועשר חלות, והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית, ושיעור זה הלכה למשה מסיני עכ"ל.

בהיות לחמי נזיר וקרבנו הוא מורה על צדיק גמור, לכן באו לחמיו כולן מצה בלא שאור של יצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז א) מי מעכב שאור שבעיסה, והיו לחמיו כולן מעשה תנור, שהוא עיקר הלחם כמו שנתבאר, ולא בא בנזיר רק חלות ורקיקים ולא רבוכים, כי אי אפשר להיות שלם לגמרי בחלק הראשון שעדיין נערותו עליו, ואינו צדיק גמור אלא בעמדו על חלק השני והשלישי שנרמזים בענין לחם החלות והרקיקים כמו שנתבאר בפרק שעבר.

והיה השמן רביעית מטעם שנתבאר בלחמי תודה (פרק לט) והוא הלכה למשה מסיני. והוא מבואר (עירובין ד א) כי כל המצות המשוערות ברביעית מסיני נתנו, והיה הכהן לוקח מהן שתי חלות, והוא המעשר מן החלות, מן הטעם שנתבאר בפרק שעבר, ועוד נראה כי שתי חלות אלו מורים על שלימות המעשה ועל שלימות השכלי אשר הנזיר עושה.

וכתב הרמב"ם (כד) שני מיני לחמים שבנזיר, וארבע מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה, הטעם ידוע ממה שנתבאר. וכתב עוד ומעשה הלחם של שניהם הוא חוץ לעזרה, והטעם בזה כי עקר עשיית המצות בעולם הזה, הן לקבל שכרן בעולם הבא והוא חוץ לעזרה, כמו שנתבאר בחלק א' מדוגמת העזרה והר הבית.

וכתב עוד הרמב"ם (ו) כיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק, כמו שבארנו, ומפשיט ומוציא את האימורין, וכבר נתבאר טעם כל זה פרק ט' חלק ב'. ועוד כתב הרמב"ם (ו – י) שהיה מפריש חזה ושוק הימין, ונתן האימורין עם חזה ושוק על ידי הבעלים, והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, ומניף הכל במזרח לפניהם, וכן כל הטוען תנופה במזרח מניפין אותו, וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם היה קרבן תודה, לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה, ומניחו עם חזה ושוק והאימורים ומניף הכל על ידי בעלים כמו שבארנו וכיצד מניחן על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל, היה הקרבן איל נזיר מוציא האמורים ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל העזרת נשים, ולקח הכהן זרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו, עם חזה ושוק והאמורים ומניח הכל על ידי הנזיר והכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים, ומניף הכל כמו שביארנו, איזה הוא החזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך, ואיזה זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שתי אברים מעורין זה בזה, והזרוע האמרוה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום עכ"ל.

כבר אמרו רבותינו ז"ל (מנחות סב א) מוליך ומביא לעצור עמ' נ' יפה רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים, בהיות כי שלשה מיני קרבנות אלו הנקראים שלמים באין בלא חטא כמו שנתבאר למעלה, אם כן כם עוצרים במעשיהם הטובים רוחים וטללים רעים, ועל כן בא ענין התנופה בקרבנות אלו.

ובהיות כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף רשעים שבהם הם מלאים מצות כרימון, לכן אפילו השלמים הבאים מחמת החג המורים על הרשעים של ישראל כמו שנתבאר פרק ל"ו אף על פי שכוונתן שלא לשמה מכל מקום עושין מצות בעלייתן לרגל, ועוסקים בתורה ובמצות, אשר לזה אמרו סוף חגיגה פרק חומר בקודש (כו א), שאין טומאת עם הארץ בחג וכל ישראל חברים.

והיו מניפים חזה ושוק, כי השוק הוא מן הרגל שהוא מן האיברים החצונים, וחזה הוא מן האברים הפנימים שבהן ההשכלה, וכבר כתבתי פרק ל"ג, חזה הוא לשון חוזה והוא ראית השכל, והשוק הוא כלי התנועה שעל ידה נעשה המעשה, והיה מניף שתי כלים אלו להורות על השלימות המעשה, ושלמים השכל, להורות כי באלו שתי כלים ומצות שעושה בהן עוצר טללים ורוחות רעות.

אמנם, בנזיר שהוא נגד צדיק גמור, היה נוטל הכהן גם כן הזרוע שהוא כלי המעשה עצמו, והוא מן היד, להורות כי כולו שלם, שאף שנמסרה לכהן מכל מקום היה מתבשל עם האיל כי כולו קודש ואין זה אוסר את זה, רק שצריך על כל פנים לקיים גופו, ולחיות בחיים הכרחיים, ועל כן מעכב האיל כולו לעצמו, רק הזרוע היה נותן לכהן, והוא שלמות המעשה, ובהיות כי האיל בקרבנות נגד יצחק, שהיה עולה תמים, כמו שקדם מדברינו, על כן היה ענין שלימות הנזיר מרומז באיל.

והיה האיל מבושל בעזרת נשים, מטעם שכבר כתבתי (חלק א פרק ו) כי אותה העזרה, היתה מורה על שכל הפועל התחתון, שאמרו עליו (ב"ר יז ד) לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, וכן היה מבשלים האיל, כי הוא המעורר האדם לשלימות זה, ומבשל דעות האדם שהוא ראוי לאכילה, והם הפעולות שמוציא אדם משלימותו.

והיתה תנופתו במזרח, להיות כי משם מקום זריחת השמש המוליד טללים ורוחות בזריחתה ובשקיעתה, והיה הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים, להיות כי אי אפשר לבעלים להניף בלי עזר אלקי, על ידי הכהן זה העוב' שהוא סומכו ומעמידו על השלימות, והיה מניח החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה, ואם היה שם לחם למעלה מן הכל, בהיות כי ימי האדם הם ארבע חלקים הנערות, בחרות, זקינות, ישישות, ובכל אחד מהם מסגל מעשים טובים, על כן היו מניחין שלשה דברים זה למעלה מזה, ועם הלחם היו ארבע חלקים, וזהו כי בארבע חלקים אלו אדם מניף טללים ורוחות רעות, החלבים שהם גורמים התאוות שבאדם, כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט נגד נערות שהם ימי הילדות שבאדם, שאדם הולך אחר שרירות לבו, וחזה ושוק, שאז מתחיל שלימת האנושית לפעם בו, שנגד זה בא חזה ושוק נגד ימי הבחרות, ונגד ימי הזקנה באו היותרת ושתי הכליות, להיות הכליות יועצות, וכם ארבעים לבינה, וכן יותרת הכבד גורמת החום הטבעי שבאדם הצריכים להחזיק הכח המעכל בימי הזקנה, והלחם בתודה ובקרבן נזיר מורה כי בישישים חכמה, בהיות כי הלחמים היו מורים על ענין השלימות על כן הוא רמז על הישישות והחכמה, זהו מה שנראה לבאר מענין הנזיר והתודה והשלמים,