תורת העולה/חלק ג/פרק לו

פרק ששה ושלשים

בהלכות אשם, כתב הרמב”ם פרק תשעה מהלכות מעשה הקרבנות (א), מעשה אשם ודאי או אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שבארנו ומפשיט כו' ונאכל לזכרי כהונה כחטאת, כבר נתבאר עניני חטאת והוא הדין לאשם, כי שניהם באין על חטא, ואין חלוק ביניהם אלא לענין זריקת דמן, וכבר נתבאר טעמן לעיל חלק ב' פרק כ”ו והנה נוכל ללמוד מדיני דם החטאת ואשם דרך גדול בעניני התשובה, וזה כי דם החטאת הניתז על הבגד טעון כיבוס, מה שאין כן בדם האשם תלוי, אף על פי שבא גם כן לכפר על ספק חטא אשר חטא, והטעם בזה כי כבר נתבאר כי קדושת הדם מורה על עניני בעל תשובה לגודל מדרגתו, ויותר נקל לשוב בתשובה אם יודע חטאתו אשר חטא, כי אז יתחרט עליהם כמו שאמר דוד המלך עליו השלום וחטאתי נגדי תמיד, מה שאין כן בספק חטאת שאינו משימם על לבו ואינו מתחרט עליהם, לכן מצינו (זבחים מח א) מדיני חטאת שיוכל להביא קרבן בדנקא שהוא מטבע קלה, והאשם היה צריך להביא איל בשני סלעים להיותו צריך כפרה יותר, והוא מבואר למבין.