תורת העולה/חלק ג/פרק לא

פרק אחד ושלשים

כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק ו (ד), והיה מסיר גיד הנשה בראש המזבח והיה זורקו על הדשן באמצע המזבח, להיות כי הדשן היה מורה על הפסד הדעות וגיד הנשה על הפסד המעשים, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, על כן היה נזרקים למקום אחד לבית הדשן, והיו נפסדים כאחד, ולא היה נוטלו אלא בראש המזבח, להיות כי עקר עזיבת מעשים הרעים הוא בסבת התבוננות ראש המזבח הידוע, ומוראו שהוא יראת שמים והוא מבואר.

וכתב עוד (ו יט), במה דברים אמורים, בעולות צבור, אבל בעולת יחיד, אם רצו להוליך נתחיה בפחות או ביותר מוליכין, והוא מבואר הסבה, בהיות כי התכלית של עולם לא נברא אלא לצורך רבים ולא ליחיד, על כן אינו מן הראוי לרמוז בדקדוקו ובחלקיו בענין עולת יחיד, והוא מבואר.