תורת העולה/חלק ג/פרק ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק שלשים[עריכה]

כבר נתבאר בפרקים שעברו מעשה עולת התמיד, והיה מעשה העולה כמעשה התמיד מלבד קצת חילופים, והם אלו שבאר הרמב”ם בפרקיו פרק ששה ממעשה הקרבנות (הלכות י - יח), כי העולה אם היתה מן הכבש כמו התמיד היו מוליכים אותה ששה כהנים, הראשון בראש כו' כמו שנתבאר סדרן לעיל פרק עשרים, ושני כהנים היו מוליכים הסולת ויין לנסכים הרי הם שמונה, ושני כהנים אחד שוחט ואחד זורק הרי עשרה כהנים עוסקים בכבש אם היה עולה, ונחסרו שלשה כהנים מעבודות התמיד שהם היו מוליכין החביתין, ועוסקים בדשון המנורה והמזבח שהיה שייך גם כן למעשה התמיד, עוד כתב שאם היה העולה איל היו אחד עשר כהנים מוליכין אותו מלבד השוחט והזורק, כי שנים היו מוליכין הקרביים, והסולת בשנים, והיין בשניים, ואם היה שור היו מוליכין אותו בארבע ועשרים מלבד השוחט והזורק וכמו שבאר שם פרק ו'.

והטעם נגלה ממה שכתבנו למעלה בטעם פרטי הקרבנות שהיו מקצתן פרים ומקצתן אלים וקצתן עזים או כבשים, וזה כי כבר כתבתי למעלה חלק ב' פרק ט' כי טעם הקרבת בהמות אלו שוא או כבש או עז, הוא מטעם שאם חטא באחד משלימותיו דהיינו העושר עם הכבוד, או הגבורה או מדותיו, שבא לשוב בהן כי הפר נגד שלימות הגוף, עז נגד שלימות המדות, וכבש נגד העושר כמו שנתבאר שם בארוכה, והם נגד שלשה התחלת בריאות העולם שהם החומר והצורה וההעדר כמו שנתבאר פרק י"א חלק ב' בארוכה ושהדברים מכוונין זה נגד זה בטעמיהן כמו שנתבאר שם.

ולזה כאשר היו במעשה התמיד שלשה עשר כהנים נשארו בעולה עשרה, ונחסרו שלשה בהיות הכבש מורה על החוטא מצד עשרו על כן נחסרו בהקרבתו שלשה כהנים המקריבין בקרבן התמיד, וזה כי העשיר מתגאה בעשרו וישמן ישרון ויבעט, ואינו צריך לענין הדשונים של מזבח והמנורה שהיו מורים על הפסד הדעות הבאים מן התורה ומחשבות לבו, כמו שנתבאר לעיל פרק ו' ופרק ח' והעשיר אינו צריך לזה, כי עיקרי עוונותיו הם באין מצד הקנאה והשנאה בשל אחרים שהן באין לו מצד עשרו, ויספיק לו ענין הקרבן לבלתי ירום לבבו, ומטעם זה לא היה צריך להקרבת החביתין שבאו לרמוז על הפסד יסוד המים המורים היכולת השם יתעלה כמו שנתבאר פרק עשירי חלק זה, מאחר שחטא מצד עשרו שאין מדרכו להתבונן בזה רק בעשרו, ולכן לא נשארו רק עשרה כהנים, אף על גב דהתמידים היו גם כן כבשים מכל מקום מאחר שהיו נקרבים לקרבן תמיד, והיה קרבן של רבים נקרב כל יום, היו מורים על כל מה שנברא שבעת ימי בראשית ולא נחסר בהן דבר, כי אי אפשר שלא היה בכולן אחד שיצטרך לעבודות הנזכרות.

ועוד אומר בהיות שהתמיד בא לחובות היום והלילה וכמו שדרשו ז"ל (מדרש רבה כא כא) (ישעיה א כא) צדק ילין בה, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה, ושל ערביים היה מכפר על עבירות של יום, על כן באה הקרבתו על ידי שלשה עשר כהנים, להורות על שלשה עשר מלאכים הממונים בשבעה ימי בראשית ביום ולילה, בדרך שנתבאר פרק כ"א.

אמנם, שאר עולות שלא היה להם זמן המורה לנו על יום ולילה, לכן לא היו העובדים בו כמספר הימים והלילות, והיו מספיקין בעבודתן עשרה הכהנים העובדים נגד עשרה מאמרות שנבראו בהם העולם, וכבר כתבנו בענין התמיד איך היו האברים מכוונים להורות על הפסד הבריאות ההם, ולזה היו מספיקין עשרה כהנים נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ושהם כלל כל הנבראים כמו שאמר התנא בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה א) כו', להורות על הפסדן כולן, ולהיות כי עקר העונות הם באין לאדם מצד עשרו המביא לידי גסות כמו שנאמר (דברים לב) וישמן ישרון ויבעט, על כן באו התמידין מן הכבשים, והיו עשרה כהנים עובדים בו מלבד שלשה הכהנים שהיו עוסקים בדשוני' הנזכר לעיל ובחביתין, ונשארו עשרה כהנים בעשרה כהנים העוסקים בקרבן העולה, וידוע כי העושר התאסף הקנינים הנמצאים בעולם, כאסיפת הממון ושאר הנכסים הנבראים בששת ימי בראשית, ולכן העושר כולל ענין כל עשרה מאמרות שנבראו, ועל כן קרבנו שערה כהנים, מצורף לזה העושר נגרר מצד חכמה והמספר, כאלפים ומאות, ורוב כבוד עשרו, וידוע כי עקר המספר הוא עשרה כי הוא כולל כל המספרים והוא תכליתן, כמו שכתב אבן עזרא פרשת שמות (ג טו), ונראה שעל כן נבראו הברואים בעשרה מאמרות להורות ענין המספר, כי המציאות כו' שהוא העושר אין בו אלא המספר לבד.

ונראה שזהו אמרם בעשרה מאמרות נברא העולם, כי עקר תכלית העולם לרוב בני אדם הוא הממון הנספר בעשרה מאמרות אלו, עם תענוגי הזמן, שהוא גם כן ממספר העשרה, כי אלו שתיהן הם בעולם אשר ברא אלקים לבני אדם להתנהג בהן אם לטוב אם לרע, כי רוב בני אדם מוציאין זמנן ותכליתן ברודפם אחר העושר וזמנם, והלא במאמר אחד יכול להבראות כי היה באפשרות הקדוש ברוך הוא לברא בני אדם כדרך שברא שאר בעלי חיים שלא יצטרכו לממון ועושר ויתפרנס כל אחד משלו בלי עמל ויגיעה כשאר בעלי חיים. אמנם, עשה זה כדי לפרוע לרשעים המאבדים העולם כו', וליתן שכר טוב לצדיקים כו', כי זהו סוף כל אדם ותכלית בריאתו, לגמלו ולהענישו על פי התורה והמצוה, וידוע כי רוב המצות שבין אדם לחבירו, ורוב הנהגת המדינות נתלים בממון ובעושר, וזהו כוונת התנא שאמר סוף קידושין (פב ב), אמר רבי שמעון בן אליעזר ראית מימיך חיה או עוף שיש להם אומניות, והם מתפרנסים שלא בצער, והלא לא נברא אלא לשמשני, ואני נברא לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי פרנסתי, ולזה באו בכבש עשרה כהנים העובדים והמפסידים הכבש, הרמוז על גאות ועבירות הבאים מצד עשרו של אדם, ולמה יתגאה.

אמנם, אם היה איל, נקרב בשלשה עשר כהנים כמו התמיד, כי היה נשלמים השלשה כהנים באיל, בקרבים וסולת, ויין, נגד השלשה שהיה בתמיד בחביתין, ובתרומת דשן המנורה, והמזבח, כי כבר כתבתי פרק עשירי שהאיל הוא נגד עניני הכבוד, ונתבאר גם כן כי הכהן שהיה מרים הדשן מן המזבח והמנורה, היו מורים על הפסד הדעות הנופלות בעיון ובמעשה, והרודף אחר הכבוד לפעמים מתעסק בתורה שלא לשמה, ואינו עוסק בה אלא להתכבד בעיני הבריות, ולקנתר הבריות, וכמו שאמר החכם (משלי יח ב) ולא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, ולכן אינו מקפיד בין אמת לשקר, ומפסיד עיוניו ומעשיו בעשותו אחת מן המצות שלא לשמה, ועל כן הוצרך לשני כהנים נוספים, נגד תרומת הדשן המזבח והמנורה, שהם מורים על הרמת הפסדים אלו.

וכן ענין החביתין שהיה מורה על ענין יסוד המים בא עליו בכהן הנוסף באיל, להיות כי למה ירדוף אחר הכבוד בזכרו כי נברא מן המים וסופו כמים הנגרים ארצה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במוסריהם הטובים, זכור מאין באת ולאן אתה הולך (אבות ג א), והוא עצמו ענין זכירת זאת אשר בארתי.

ובאו אלו הכהנים נגד הרמת דשן המזבח שהיו מקריבים בו הקרביים מכל הקרבנות, והם היו גורמין עקר הדשן, מה שאין כן בשאר אברים שלא היה נקרבים רק בעולות ותמידין ומוספין, לכן בא כאן כהן נוסף בקרביים, ונגד דשון המנורה שבא על ידי הדלקת השמן, בא כהן נוסף בסולת שהיה בלול בשמן, ונגד החביתין שהיה כהן גדול מקריב בא היין בשניים, להיות כי כבר נתבאר כי היין היה מורה על השפעת והשגחת השם יתעלה בכלל העולם, כמו שנתבאר פרק שבעה עשר, והוא בזה כדמות קרבן החביתין המורה לנו גם כן דבר זה כמו שנתבאר פרק עשירי, ובהיות כי שלשה עשר כהנים שהיו עובדים בתמיד, היו מורים על שלשה עשר כהנים העובדים בששת ימי בראשית כמו שנתבאר פרק אחד ועשרים, והוא להם מצד מדריגתם וכבודם זה על זה, כמו שנאמר (קהלת ה ז') כי גבוה מעל גבוה וגו', על כן באיל הבא מצד תגבורת הכבוד והשדרה שיש למקצת בני אדם על קצתן, באו שלשה עשר בני אדם כמו בתמיד.

והיה קרבן העז נקרב בעשרה כהנים כמו הכבש, להיות העז מורה על שלימות המדות אשר בין אדם לחבירו, וכמו שכתב הרב המורה סוף ספרו (חלק ג נד) היה האדם לבד לא יצטרך לשלימות המדות, ואם כן היה ענינו בזה כענין העושר, להיותו כלול גם כן בענין עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, שעל ידן האדם מדיניי וצריך למדותיו הטובות, ועל כן בא עבודתו כעבודת הכבש, כי מה שמשלים השלם במדותיו ענין הקבוץ משלים העושר, בעשרו וכמו שאמר החכם (משלי י"ד כ) ואוהבי עשיר רבים והוא סבת קבוץ המדיני, בהפך הרש שנאמר (משלי י"ט ז) כי אחי רש שנאוהו, על כן בא בשניהם עבודה אחד, כמו שהיו נסכיהם ומנחתן בשוה, כי שניהם הם באים להשלים הקבוץ המדיני.

אמנם, בפר עובדים ארבעה ועשרים כהנים מלבד השוחט והזורק, מטעם שכבר נתבאר השפר היה בא נגד מדות הגבורה, להורות כי עקר גבורות אדם ראוי להפסידה בארבעה ועשרים, והם ארבע ועשרים ספרי הקודש אשר לזב נתן לו הגבורה, וכמו שמצינו פרק שוכר את הפועלים (ב"מ פד א) שאמר רבי יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כו א) למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם.

והיו הנשארים השוחט והזורק נגד המשנה והתלמוד, השוחט נגד המשנה שאמרו ז"ל (ברכות סג ב) אדם כי ימות באוהל (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואמרו ז"ל גיטיו נז ב), כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג) , אלו תלמידי חכמים המראים הלכות שחיטה בעצמן, והכוונה להם בזה שמראין בעצמן הלכות שחיטה והפסד הכרוך בעקבי כל חי, ולזה אין חוששים על עולם הזה, ומתבוננים על תכליתם ועוסקים בתורה ומתישין כוחיהם, והוא תחילת שחותן והפסדם, ואין חוששין על שחיטתן בכל יום, ועל דרך שאמרו(ב"ק סה א,ב"מ צה א) מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא, אם כן מקצת הפסדן בכל יום הוא שחיטתן בעזרה, אשר נתבאר ענינה חלק ראשון פרק ה' ופרק ו', והוא ענין שחיטת הפר.

אמנם, זריקת דמו, הוא נגד התלמוד והויית דאביי ורבא, והוא הפלפול שאדם זורק בו דמו בכל יום לגבי המזבח הידוע, כמו שכתב הרקנט"י פרשת יתרו (דף צז) כי עקר קבול שכר הלמוד הוא ענין נצוח ופלפול התלמידים אשר מתחמם דמם בקרבם ומעלים שלהבת הנצוח וזהו זריקת דמן למזבח, כי על ידי זה תתעלה מדת הדין, והוא ענין זריקת המזבח, והבינהו ממה שקדם לך בענין המזבח וזריקת הדם עליו, והיה מורה כולו על ענין הפסד הכחות והגבורה, אשר גורם הפסד הבעל חי, והכל שב אל ענין אחד שהוא הכוונה הכוללות בכל הקרבנות, כי מתוך דברים אלו נתבונן חדוש העולם, שהוא כוונת כל הקרבנות כולן ותכליתן, כמו שנתבאר ממה שעבר אלא שאנו לומדים מן הפרטים כוונות מחולקים כמו שנתבאר ממה שקדם.

ועוד אפשר לומר מענין הפר, כי היה נקרב בארבעה ועשרים כהנים שהוא על דרך שנתבאר במעשה התמיד, וזה כי כבר נתבאר כי הקרבת הקרבן היה מורה על ענין הפסד העולם כולו, שהוא בעל חי אחד השלם באיבריו וגופו. ובהיות כי ענין הפר היה מורה על שלימות הגוף, על כן באו בו כהנים העובדים, כמספר הכהנים העובדים בכל חלקי העולם כולו, וידוע כי בעולם ארבע יסודות וארבע מדרגות המצאים שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, ויש ביניהם שלשה אמצעיים שהם הספוג המימי, והאלמוג, והקוף, שהם אחד עשר עמ' מב' יפה מדרגות ותשעה גלגלים אשר לכל אחד יש לו כח מיוחד זה למעלה מזה והם עשרים מעלות, וארבע מדריגות השכלים הנפרדים כאשר בארנו בריש מאמרינו חלק ראשון פרק ז', שחלקנו השכלים שהם אפשרי המציאות ושייך בהם הפסד לארבע מדריגות כמו שנתבאר, והם בין הכל ארבעה ועשרים כהנים שהם משלימים בין הכל ענין העולם ביחד, להיות נקשר כל אחד ויהא בו שלימות כשלימות הגוף לבעל חי, ובהיותם כולם אפשרי ההפסד על כן באו ארבעה ועשרים כהנים בהפסדו, להיות כי כולם נפסדים מלבד השם יתעלה אשר הוא חי וקיים מחויב המציאות יתעלה לנצח.

והיו אלו ארבעה ועשרים כהנים מלבד השוחט והזורק, להיות כי כל מדריגות אלו מורכבים מחומר וצורה, ואף לשכלים הנבדלים שאין חומר וצורה בגבולם, מכל מקום יש בהם אפשרות והרכבה מה מצד השכלתם את עצמם ואת עילתם, על דרך שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ששה בענין החשמל ממראה מתניו ולמעלה וגומר, והוא כדמות חומר וצורה הגורם ההפסד לכל חי, ולזה היה נגדם השוחט והזורק, שהם בעצמם עניני ההפסד, והיו מורים על התחלת ההוייה וההפסד שהם החומר והצורה כמו שנתבאר לעיל פרק י"א חלק ב'.

ונראה לי עוד לומר, למה שנתבאר כי הקרבן הוא המורה עת ההפסד הכל, על כן ראוי לרמוז כל החלקים הנזכרים כח אחד בפני עצמו. אמנם, בשעת המצאתו אין מציאות חומר בלא צורה, לזה נמנו שתיהן למדריגה אחת, ונגדרים בחמשה ועשרים מדריגות והשם יתעלה אשר על כולם, להיותו הוא כמדריגת הששה ועשרים והוא המיחד והמקשר הכל ביחד, וכבר נתבאר למעלה כי השם מורה על ענין קשור העולמות ביחד כמו שנתבאר למעלה פרק כ' והיה זה השם בן ארבע אותיות, כי בדרך הכלל אינו אלא ארבעה חלקים, שלשה עולמות הנבראים והשם יתעלה על גביהן. ועוד יש לומר ענין מדריגות אלו בסדר אחר להבין מתוכן מספר השם שהוא ששה ועשרים, כי העולם נברא בעשרה מאמרות, והם העצם והתשעה מקריים שכתבו הפלוסופים, וכמו שהאריך בזה בעל העקידה, ועוד עשרה מדריגות גשמיים שהם הארבע יסודות דומם, צומח, חי, מדבר, וחומר, וצורה, וארבעה חיות הקודש, על דרך שכתב המורה, והם ארבע ועשרים מדריגות והכסא שעל ראשם, הרי חמשה ועשרים מדריגות, והשם יתעלה על גביהן, ואף על פי שהשכלים הרבה מדריגות מכל מקום כולן בגדר אחד, והוא שכל נבדל נמנה לאחד, או אפשר למנות עשרה מדריגות השכלים וחמש מדריגות הגלגלים כדרך שחלקן המורה, ועשרה מדריגות התחתונים דהיינו חומר וצורה וארבע יסודות שנתבאר בהן ענין החומר והצורה, וארבע מדריגות שאחריהם והם הדומם, והצומח, והחי, ומדבר, סוף דבר הכל שב אל ענין אחד למנות בו חמשה ועשרים מדריגות אלו והשם יתעלה על כולם.