תורת העולה/חלק ג/פרק כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק תשעה ועשרים[עריכה]

עוד אמרו, שהיה משייר שתי צלעות מלמעלה ומלמטה, והיה חותך עד השדרה, להיות כי השדרה היה מורה על קשוק הדברים כמו השדרה הזו שהיא מליאה חוליות וקשרים, והיא רוב בניינו של בעל חי, על כן היה נשאר אצל הדופן השמאלי שהוא מורה על השמים כמו שנתבאר, ועל ידי השמים הדברים קשורים ביחד, והוא הכח הקושר שדברו ממנו הפילוסופים, ונשארו שתי צלעות למעלה ולמטה בכל אחד מן הדפנות, כי הצלעות הם מתפשטין מן השדרה והם מעמידים הגוף, וכן הוא בכל אחד מן הנזכרים ארבע מיני כחות, שני מינים מלמעלה ושנים מלמטה, והם ארבע מיני הנמצאות, שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, שהם שנים למטה במעלה ושנים למעלה. והם תלויים ארבעתן בשמים וארץ, כי הארץ מכינה החומרים בסבת האדים העולים מטבור הארץ ומן השמים יורדים הצורות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב ב) ערבות שבו רוחות ונשמות, וכמו שבאר המורה חלק ב' פרק י"ב.

ואמרו שהטחול היה נשאר בדופן השמאלי בהיות כי הטחול שוחק והשמחה במעונו, ולא בתחתונים אשר ההפסד כרוך שם בעקביו, ואמרו עוד שהיא היתה גדולה אלא ששל ימין נקראת גדולה וכבר נתבאר הטעם פרק כ"ו.

ואמרו בא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו, והרצון בזה כי מיד אחר נתוח הדופן השמאלי שרומז אל התגלות שמים על הארץ, מיד בא אחר כך נתוח העוקץ המורה על בטול הכחות המאורות, שבהן נתלה ענין העקיצה הנזכרת, וכבר נתבאר בפרק כ"ו הטעם שהיו אברים אלו מאוחרים בנתוח אף על פי שהיו מוקדמים בהפסד.

ואמרו אחר כך, ובו האליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, כבר כתבתי לעיל כי ענין עקיצה זו הנזכרת שכיחה בילדים קטנים, על כן היו נתלים בה כלים המולידים התאוה והמעוררים לזה והוא אצבע הכבד, וידוע כי עיקר התאווה הוא בכבד, והאצבע מורה על כלי ההולדה כאמרם ז"ל (פסחים קיב ב, נדה סו א) לא כל האצבעות שוות, והאליה הוא סמוך לכלי ההולדה ממש והוא עומד במקומו לכסות ערותו.

ואמר חתך את רגל השמאלית חתכה ונתנו למי שזכה בו, כבר עמ' מ' יפה כתבנו למעלה פרק כ"א כי רגל השמאלי היה מורה עח דבר הפחות שנברא ביום רביעי, ועל כן היה הרגל הזה הדבר האחרון בענין הנתוח, כי אפילו הדברים הפחותים יפסדו וכל שכן דברים שהם למעלה מהם. ואמרו אחר כך נמצא כולם עומדים על סדר הראשון כו', וכבר נתבאר סדר וטעם הליכתן בדרך זה ואין צריך לחזור שנית מה שכבר נתבאר, אמנם, אמרם הראש בימינו וחטמו כלפי זרועו קרניו לבין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלה ופרד נתון עליו, כבר נתבאר ענין הראש, ולכן היה הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו להורות על מה שנאמר (איוב מ עה) התמשוך לויתן בחכה, וחוטמו כלפי זרועו להורות על חזקת היד הצריך להיות הלויתן ולהפסדו, ולכן היה קרניו בין אצבעותיו להיות כי קרניו מורים על כחו וגבורתו אשר בקרניו ינגח, והוא מורה על ענין גבורתו של לויתן אשר יקרטע נון לקבליה, והוא בין אצבעותיו, להיות כי הכל נקשר בפעולות האדם שהאצבעות מורים עליהם, והכל נמשך אחר פעולת האדם שהם האצבעות.

והרגל של ימין בשמאל ובית עורו לחוץ, כבר נתבאר לעיל פרק כ”א שרגל זה היה מורה על הבריות הפחותות שבים ולכן היה ביד השפלה שהיא השמאל, והיה בית עורו בחוץ, להורות כי מה שרומזים בו הפסד אינו מצד גדולתו רק מכח אלקי המעורב בו, שניכר בו יותר הכח האלקי ממה שניכר בבריות הגדולות, וכמו שנתבאר בהקדמת הספר ולהיות כי אותו כח מקיפו ומשמרו כעור לבשר היה בית עורו לחוץ. אמנם, היות בית עורו לחוץ בשני הידיים וברגל השמאלי, הוא מטעם כי כבר כתבתי ענין רגל זה שמורה לנו על כוכב לבנה המושל בלילה, ולכן היה בית עורו לחוץ, כמו שידוע שצד המקביל נגד החמה הוא תמיד מלאה אור, והוא בית אורו אלא שהוא לחוץ וגלגל החמה מקיף ללבנה כעור לבשר, ואף כי בית עורו היא מקום שהעור מקיפו ומשמרו, וכן הוא בענין הגלגלים מה שבחוץ משמר מה שבפנים, הוא דוגמת שמירת בעל חי עם עורו, ולכן היה בית עורו בחוץ כמו שזה היה מבחוץ, וזהו גם כן הטעם בשני ידיים היו בית עורן מבחוץ, ואמרו כי האליה שהיה בעוקץ היה מדלדל בין אצבעותיו, כי הכוונה בשניהם שוין שייכין אל האצבעות כמו שנתבאר, ואמרו שהיו מוליכין האברים והיו נותנן אותן על חצי הכבש, והיו קוראין את שמע, להורות כי ענין קריאת שמע והקרבת הקרבן הוא כוונה אחת להם, וכמו שנתבאר בענין טעם הקרבנות, וכן מה שהיו נותנים האכרים בחצי הכבש ולא היו מקטירים אותן מיד, נתבאר לעיל, ובזה נשלם סדר הנתוח, ומה שרצינו לבאר בזה הפרק.