תורת העולה/חלק ג/פרק כ

פרק עשרים

במעשה העולה אשר התמיד כמעשהו, גרסינן במשנה פרק ב' דיומא (כה א), הפייס השני, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה, מי מעלה אברים לכבש הראש והרגל ושתי ידיים העוקץ והרגל והחזה והגרה ושתי הדפנות והקרביים והסולת והחביתין והיין, שלשה עשר כהנים זכו בהו. ובגמרא (שם עמוד ב)איכא פלוגתא דתנאי כיצד היה קרב, אבל הלכה כסתם משנה, וכן פסק הרמב"ם פרק ששי מהלכות תמידים (ד ו) והסמ"ג, ולכן לא אבאר אלא סדר זה וממנו תוכל להתבונן טעם שאר התנאים, וכסתם משנה זאת איכא משנה אחרת פרק שלישי דתמיד (ל א) , ואמרו שם ריש פרק רביעי (ל ב) שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן למזרחית צפונית, למערבית דרומית ונותן מערבית דרומית, שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. לא היה שובר הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו, ותולה בו, היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה, חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, חתך את הכרעיים, נותנן למי שזכה בהן, מרק את ההפשט, קרע את הלב והוציא את דמו, חתך ידיה ונותנן למי שזכה בהן, עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בה, ושתי ביצים עמה קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו, נטל את הפרד ונותנו על בית שחיטת הראש מלמעלה, נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן, להדיח, והכרס מדיחין אותה בבית ומדיחין אותה כל צורכה, והקרביים מדיחין אותה שלשה פעמים במעטן על שלחנות של שיש שבין העמודים, נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד, ולא היה מזיזה ממקומה, נוקב את החזה ונותנו למי שזכה בו, עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה ולא היה נוגע בשדרה עד שהגיע לבין שתי הצלעות הדקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והראיה תלויה בה, בא לגרה הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, וחתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והראיה תלויה בא לו לדופן השמאלית, הניח בה שתי צלעות דקות מלמעלה ושתי צלעות דקות מלמטה, וכך היה מניח בחברתה. נמצא מניח שתים שתים מלמעלה ושתי צלעות דקות מלמטה. חתכה ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה והטחול תלוי בה והיא היתה גדולה אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלויה בה. בא לו לעוקץ, חתכה ונתנה למי שזכה בו, האליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, נטל את הרגל השמאלי, חתכו ונתנו למי שזכה בה. נמצאו כולם עומדים בשורה והאברים בידם. הראשון בראש ורגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, קרניו בין אצבעותין, בית שחיטתו למעלה והפרד נתון עליה, הרגל של ימין בשמאלו, ובית עורו לחוץ. השני – בשתי ידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. השלישי – בעוקץ ורגל, העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו. הרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. הרביעי – בחזה ובגרה, החזה בימינו, והגרה בשמאלו, וצלעותיו בין שתי אצבעותיו. החמישי - בשתח דפנות, של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ. הששי – בקרבים הנתונים בבזך וכרעיים על גביהן מלמעלה. השביעי – בסולת. השמיני – בחביתין. התשיעי – ביין. הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו, ומלחום, וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע. עד כאן לשון המשנה בסדר התמיד.

כבר נתבאר ענין הקרבן וכוונתו בכלל שהיה מורה על הפסד העולם ועל ידי זה נעמוד על חדושו, ולכן איני צריך להחזיר הדברים הנה אלא להודיע על פי הכוונה הנמשכת טעם חלוק נתחיו כסדר, וטעם שהיו שלשה עשר כהנים עוסקים בו. וידוע כי ההקפדה על סדר נתוח הזה לא היה ללא דבר, כי מה יקר וגדולה ידענו מזה הנתוח ומסדר עמידה הכהנים אם לא שיש דברים בגו. ועל כן אני אומר כי גם סדר האברים מורה לנו מה שמורה עליו כלל הקרבן.

והנה כבר נתבאר לעיל פרק ראשון טעם אמרם (תמיד ל ב) שלא היו כופתין הטלה בשעת שחיטה, וכי היו מורים בזה הענין על חדוש העולם על פי הדרך שכתבתי חלק ב' פרק ג', כי כלל כוונת הקרבן היה מורה על חדושו, וזהו התכלית היוצא מכלל הקרבת הקרבן. גם נתבאר לעיל בפרק ט"ו כי אברי התמיד היו מורים על חלקי העולם שהם כדמות אברי התמיד, רק שזה עולם גדול וזה עולם קטן, והעבודה הראשונה היתה השחיטה שהיא סוף הויית בעל חי ועמידתו על צורתו והוא הפסדו הכולל שאינו עוד מה שהיה דוגמת הפסד העולם בכללו רצה לומר הכח הקושר חלקי העולם זה בזה וכמו שכתבתי פרק ט"ו חלק ב'. ולכן באו אחר כך נתוח אברי הקרבן שהיו מורים על הפסד החלקים אחר הפסד הכללי שהוא כח הקושר.

ודע כי לדעתי ענין ההפסד יהיה כמו שהיה בריאת העולם, שבתחלה נבראו חלקי העולם כל אחד בעצמו כל ששת ימי בראשית, ובשביעי נשלם הוייתן והיה לאחד ונקשר כולו זה בזה, על מנהגו הטבעי שמתנהג בו אחר כך, והוא תכלית ועיקר הבריאה. ולזה נאמר (בראשית ב א) ויכלו וכו' ויכל אלקים ביום השביעי, כמו שנתבאר כל זה בעקידה שער ד' פרשת בראשית עמ' לא' יפה וכבר ידוע מה שכתב הרב המורה חלק א' פרק ע"א מהקשר חלקי עולם זה בזה, וכתב חלק ב' פרק ב' שמזה עמדו על אחדות השם יתעלה בהיות כי עולם אחד נברא מא-ל אחד. לכן, כשיפסד העולם יפסד בתחלה הכלל, ואחר כך החלקים, כמו שהיה הענין בשעת הבריאה. ונראה שלזה הטעם שבראנו מבריאת חלקי העולם והקשרותיהם זה בזה עד שנעשה מהם עולם אחד, ושעל ידו אנו עומדים על מציאות השם יתעלה ואחדותו. לא נזכר שם בן ארבע בכל מעשה בראשית, עד אחר שנתיישב העולם על מנהגו וטבעו, בסוף מעשה בראשית, ואמרו ז"ל (בראשית רבה יג ג) בטעם זה שמזכיר שם מלא על עולם מלא, רוצה לומר, כי כל זמן שלא היה עולם מלא ונקשרו חלקיו זה בזה והיה לאחד, לא רצה להזכיר שם המפורש מורה על אחדות השם יתעלה, באשר כי אי אפשר לעמוד על זה, כל זמן שאין נראה עולם מלא והקשר חלקיו זה בזה. אמנם, נזכר תמיד שם אלקים, בכל ששה ימי בראשית, שנברא כל חלק וחלק בפני עצמו, ונגלה בענין הבריאה כחות רבים חלוקים זה מזה, על כן הוזכר שם אלקים, שהוא גם כן בלשון רבים, חהורות על כחותיו, כמו שביארו הראשונים ז”ל במלת אלקים. ובהיות כי חלקי העולם השפל הם רבים משונים זה מזה, ולכן נקרא עליהם שם אלקים. אמנם, העולם העליון אין בו חלקים שונים, והם כולם שכליים עומדים בעצמן, נקרא עליהם השם יתעלה ה' צבא-ות, וכדי להודיע שהכל אחד יקרא ה' הוא אלקים, וממה שנתבאר ידענו טעם היות הבריאה מיוחסת לשם אלקים. ונהג ענין זה עד סוף פרשת ויכלו שהוא תכלית יום השביעי שהיה נוהג מנהג זה. אמנם, לאחר שגמר לספר ענין בריאת שבעה ימי בראשית שהיה אז העולם מיושב ונקשר זה בזה, ונהג מנהגו הטבעי, מזכיר מכאן ואילך ה' אלקים, הזכיר שם ה' מצד שהיה אז העולם נקשר זה בזה. וראוי להזכיר עליו שם ה', אבל מאחר שמספר ענין מה שנתהווה בשעת הבריאה, מזכיר גם כן אלקים, אשר ראוי לקרא מצד ענין הבריאה שהיו כחות חלוקות, וכאשר השלים הספור ההוא ואינו מספר רק בדברים שהם בטבע של עולם ומנהגו על השלמות, לא הזכיר רק מלת ה' בלבד, כי אז היה העולם שלם, והיה ראוי להזכיר שם מלא על עולם מלא.

והנה ראה זה טעם נפלא לדעתי, יתבאר מתוכו, למה נקראו המלאכים אלקים, גם הדיינים נקראו אלקים, וגם העבודות זרות שטעו בהן האומות מעולם נקרא אלקים אחרים, ולא מצינו שם בן ארבע אותיות כי אם בהשם יתעלה, להיות כי השם בן ארבע מורה על כח כללי הקושר כל כחות ביחד, והיה אחד, והוא המהווה הכל והוא המורה עליו שם של הוייה שהוא שם של ארבע. אמנם, שם אלקים מורה על כחות פרטיות חלוקות זה מזה, לכן כל בעל כח הן רב הן מעט נקרא בשם אלקים, והוא מבואר למבין.

ואפשר שכוונו לזה באמרם כי שם אלקים מורה על מדת הדין, ו-ה' על מדת רחמים, כי כבר נתבאר מדברינו חלק ג' פרק ד' ענין אמרם מדות, כי כוונתם על הנהגת השם יתעלה את עולמו. ובהיות כי שם אלקים מורה על שעת הבריאה, אשר כל מאמין בה ראוי לעבוד את ה' בכל כחו, כי מתוכה נגלה ענין אלקות, אם כן אם אחד חוטא ואינו משים ענין הבריאה אל לבו ראוי לעונש מצד הדין. אמנם, הנהגת העולם על טבעו הפשוט, אשר מצדו טעו כל הפילוסופים ואמרו שהעולם קדמון, ואחר האמונה הרעה הזאת נמשכו לטעויות רבות יותר מגונות, עד שכפרו בהשגחה.ואלו עמדו על חדוש העולם לא היו טועים בזה, כמו שכתב הרב מורה (ב כד), כי זהו יתד שהכל תלוי בו, כי אם יתקיים חדוש העולם יתבטל כל מה שהפילוסופים דברו סרה. מצד זה ראוי להנהיג הבריות ברחמים, מאחר שיש להם מקום קצת לטעות.

והוא כוונתם גם כן באמרם (בראשית רבה יב טו), בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת הרחמים. וידוע כי אין מחשבות השם יתעלה כמחשבתינו, שיעלה דבר במחשבתו ויתבטל חלילה, אבל מחשבות השם יתעלה הוא רצונו, ורצונו הוא פעולתו, וזה שאמרו עלה במחשבה, כן היה, שנברא עולם במדת הדין כל ששה ימי בראשית, שנקרא עליו שם אלקים, כל זמן שהיו החלקים קיימים, וראה שאין העולם מתקיים כך, שתף עמו מדת הרחמים והוא מלאכת יום השביעי ואילך, שקשר חלקיו זה בזה, והיא הנהגת העולם הטבעי. ובהיות כי היו כאן שלשה מיני בריות, ששה ימי בראשית היו ברואים במדת הדין לבד, וביום השביעי קשר חלקיו זה בזה. ומכאן נהג כמנהג העולם, על כן אמרו כאן, שלשה מיני בריות, עלה במחשבה, וראה, ושתף, כי כמו שהמחשבה היא באדם יותר פחות אצל המעשה מענין הראייה, והראייה חסר אצל המעשה, כך היו ענין בריאות אלו כל אחד חסירה ממה עמ' לא:' יפה שאחריה. ואמר בסוף כי שתף מדת רחמים למדת דין, כי באמת ה' יתעלה פועל גם לאחר הבריאה לפעמים בחלקי העולם, ולא בכללו, כי לפעמים שיתבטל הכלל והקשרו זה בזה. והוא זמן עשיית הנסים שיתבטלו קצת החלקים והשאר קיים, וזהו ענין השתוף.