תורת העולה/חלק ג/פרק יט
פרק תשעה עשר
[עריכה]אחר שנתבאר הענין על הסדר, נראה שלזה כוונה התורה בפרשת התמיד הכפולה בפרשת צו ובפרשת פנחס, שדרשו ז"ל (רש"י במדבר כח ד) שאחת נאמרה לימי המלואים והשנייה לדורות. מכל מקום, לפי הפשט ולפי שינוי הבא בשני הפרשיות מורה לנו כוונתינו וכמו שיתבאר. ולזה יפה נאמר בפרשה שנייה (במדבר כ"ח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, להורות שהכוונה בפרשה שנייה היא להורות על למוד התורה הנתונה בהר סיני, אשר עסקו בפרשת תמיד עולה במקום תמיד. ולזה נאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ח א) אין להקדוש ברוך הוא נחת רוח בעולמו אל בארבע אמות של הלכה, וכמו שדרשו בברכות(שם) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכות כו', וכבר הארכנו בזה בהקדמת הספר אשר יספיק בזה.
ואלה הם השינויים המורים לנו דרך התורה, כי בפרשה ראשונה נאמר (שמות כט לח) וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום וגו', ובפרשת פנחס נאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח נחוח תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד. הרי בכאן שינויים רבים, שבפרשה ראשונה לא נאמר קרבני לחמי וגו', אלא וזה אשר תעשה, ואף לא נאמר שם ואמרת אליהם וגו', וכאן נאמר שני פעמים ואמרת, ובפרשה ראשונה נזכר מזבח, ובפרשה שנייה לא נזכר מזבח כלל, ובפרשה שנייה כתוב תמימיה ועולה, ובפרשה ראשונה לא הוזכר, ועוד, דבפרשה ראשונה כתיב עשרון סולת בלול וגומר, ובפרשה שנייה ועשירית האיפה, בפרשה שניה נאמר עולת תמיד העשויה, ובפרשה ראשונה לא נאמר. ועוד שינויים רבים בתיבות ובמילות יתבארו לפי דרכינו. ובדרך הפשט נראה לי לפרש כי בהיות שבפרשה ראשונה לא כיוון המקרא לפרש ענין התמיד בכללו ובדקדוקו, רק להזכיר כלל הקרבן, להורות למה צוה השם יתעלה במזבח, לכן אמר כי צורך המזבח הוא שיקריבו עליו התמידים בכל יום, ואם כן אותה הפרשה לא נשמרה לשם מצוה אלא לומר שעתיד להצטוות בזה. וזהו צורך המזבח. וכעין זה פירש רש"י פרשת אמור (ויקרא כד ב) , שפרשת תצוה ופרשת צו שנאמר לענין פרשת המנורה נכפלה מטעם זה, וכן פירש עוד אצל ועשית שני משבצות זהב (שמות כח יג). ובזה כמעט מתורצים כל השינויים, כי בתחילה אמר וזה אשר תעשה על המזבח, להורות צורך המזבח, ובפרשת פנחס האריך בפרטי דיני התמיד, להורות על עיקר דינן, מה שאין כן בפרשה ראשונה ולכן קיצר בהן המקרא. זהו הנראה לי לפי הפשט. אמנם, לפי הכוונה יותר מבואר, וזהו כי בפרשת פנחס שהוזכרו שם כל קרבני מוספי הימים טובים אשר כולם מורים על תוספות השגה, שנתחדש בכל יום ויום מענין בריאת עולם כמו שיתבאר, על כן כתב רחמנא בפרשת התמיד שנים, כי הפרשה הראשונה נאמר לענין מעשה הקרבן בפועל, והשנייה לעניין החקור והלמוד בתורת התמיד, בזמן שאין בית המקדש קיים וללמוד ממנו תכלית הכוונה בו כאשר נתבאר. ולכן אמר ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגומר, שהמכוון בו ענין האמירות ולימודים הטובים אשר יוצאים מהקרבת הקרבנות, על כן כפל בהן האמירות צו את בני ישראל ואמרת אליהם וגו', ואמר קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי, ובאמת שכל זה נאמר על תכלית המכוון בקרבן, וכמו שכתבתי למעלה, שענין הלימוד הוא נחת רוח לפניו, לא על הקרבן עצמו, ולזה אמר גם כן תמימה, ועולה, כי הוא העולה על הרוח, ועל הלב, להתבונן בו, והוא תמים, אינו נופל בו מום מה שאין כן אם המעשה שלם והמכוון בו שלא כהוגן, שהרי עיקר הפיגול הוא במחשבה, ואין בו מעשה, כי הוא היתד שהכל תלוי בו. ולזה נאמר בפרשה ראשונה וזה אשר תעשה על המזבח, ולא נאמר בפרשה שנייה כי בראשונה על המעשה שקרב על המזבח ממש מדבר, מה שאין כן בשנייה. ונאמר בשנייה עשירית האיפה סולת הוא שעור אוכלי המן שנאמר (שמות טז לו) והעומר עשירית האיפה הוא, ואמרו ז"ל (מכילתא בשלח ויסע ב) לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ע"כ אמר כאן עשירית האיפה סולת, להורות על הכוונה שהוא למוד התורה הנתלה במן, כנזכר לעיל.
ומעתה נבא בעזרת הא-ל יתעלה אל ביאור ענין שינוי הקרבת הקרבן, ושינוי מעשיהן לעולה, לחטאת, ואשם, ושאר קרבנות אשר התמיד אחד מהן, ולא יחסר לך ממעשה התמיד דבר.