תורת העולה/חלק ג/פרק יד

פרק ארבעה עשר

עוד אמרו (יומא לג א), ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות. בהיות כי דשון מזבח הפנימי היה על שלמות עצמו, בתקון מדות המעשיות, והוא מורה על ענין סרוב של משה רבינו ע”ה בתחלת שליחותו, שהיו בו קצת חסרון המדות, כמו שנתבאר בפרק שעבר, וזהו הגורם לו שהתרשל במילת בנו עד שהמלאך רצה להמיתו בדרל במלון. וזה ענין הטבת חמש נרות. כי ידוע שהמילה שקולה נגד כל התורה, והוא היה ענין הטבת חמש נרות כמו שנתבאר לעיל פרק ח'. ועוד דרשו ז”ל (נדרים לב ב) במה שנאמר (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים, שהיה אברהם חסר שני עינים, ושני אזנים, וראש הגויה. ונראה לי כוונתם שרצה לומר שכל זמן שאין אדם נימול ויש לו ערלה, הנה אטומה אזנו משמוע ועיניו מראות ולבו להבין והלב נקרא נקרא ראש הגויה, רוצה לומר, שממנו התחלת חיי הגוף, ואף אם פירוש ראש הגויה שרצה לומר ראש הגיד, מכל מקום כוונתו גם כן על ענין זה שהיה חסר שלמות כלו התלוי בלב וערל בהגיד הוא מורה על ערלת לב. ולכן נקראו הגוייפ ערל לב. ונאמר (דברים י טז) ונמלתם את ערלת לבבכם. וכל זה היה נרמז בענין הטבת חמש הנרות, רצה לומר, שאחר שהילה מטיב אלו חמשה איברים שהיו מורים בדברי תורה, שהוא הנרמז בהדלקת המנורה כמו שנתבאר במה שעבר מענינה.

וידוע כי באלו אברים תלוי עיקר שמירת התורה. באזנים מצינו (דברים יא יג) והיה אם שמוע תשמעו, בעיניים כתיב (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם, בלב נאמר (דברים י טז) ומלתם את ערלת לבבכם. הרי בהטיב אלו הנרות נכללו כל מצות השם. ולפי זה מה שאמרו שדשון מזבח קודם הטבת חמש נרות, לא כוונו בקדימה זמנית, רק קדומה טבעית. רצה לומר שדשון המזבח הוא תכלית וסבות הטבת חמש נרות, והדלקת נרות הוא בגלל דשון.

הטבת הנרות קודם לדם התמיד, שהוא היה עמ' כה' יפה מורה על מכות דם, והיה מפסיק וקודם להטבת שני נרות שהוא מורה על מכת צפרדעים, בהיות כי דרשו ז"ל (פסחים נג ב) מה ראו חנניא מישאל ועזריה להפיל עצמן לכבשן האש. נשאו קל וחומר בעצמן. ומה צפרדעים שאינן מצוים על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז כח) ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארתיך, איזה שעה משארת מצויה אצל התנור, בשעה שהתנור חם, אנו שאנו מצווין על קדושת השם יתעלה על אחת כמה וכמה. והוא המכוון בהטבת חמש הנרות באחרונה, מאחר שנתבאר כי הדלקת נרות המנורה היו רומזים על הדלקת הנרות בתורה, והוא ענין הדלקת נרו (משלי כ) נר השם נשמת אדם, על ידי קדושת השם שעולה למעלה, ונצרר בצרור החיים. ולעולם לא יכבה עם נרו. לכן היה נרמז בענין הדלקת הנרות.

וכבר כתבתי למה היו הנרות שמדליקין בסוף שנים, ושהיה להם לסימן טוב, כשלא כבה הנר המערבי, שהוא אחד משני נרות אלו, כמו שנתבאר פרק שמיני, שהענין היה כדי לרמוז על תכלית התורה שאי אפשר לה להתקיים רק בזמן המשיח שהוא הנר המערבי, אשר לעולם לא יכבה נרו. ויתוספו אז שני נרות המנורה על החמשה הראשונות, ואז יתקדש השם יתעלה על ידי ישראל בעולם, ויאירו נרותיהם בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו ענין הטבת שני הנרות והוא מבואר. ועוד נרמז כי עיקר קדושת השם הוא בכל מאדך, ובכל נפשך. והנפש הוא בלב, ונכלל גם כן בכל לבבך, ועל כן היה מטיב שני הנרות לבסוף, להורות עח שני חלקי הקדושה. והנה נתבאר הסדר דעת אבא שאול, שסובר שהיה מפסיק בין הנרות בדם התמיד. אבל חכמים חולקין עליו וסבירה להו דהיה מפסיק בקטורת בין הנרות, כמבואר ממחלוקתן פרק קמא דיומא (יד ב), ומדברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ו ד) נראה דהכי ק"ל, על כן צריכין אנו לפרש גם טעם רבנן ז"ל.

כבר נתבאר כי ענין הקרבת הקטורת היה מורה על שלימות אומה הישראלית, ושעושין מעשים נאותים כקטורת, על כן היה מפסיק בקטורת בין הנרות, כי מאחר שהטבת חמש נרות הראשונים הן מורים על ברית המילה, והטבת הנרות האחרונות היה מורה על קדושת השם יתעלה ושישראל מוסרים נפשם עליו, ואז תחלת ההדלקה וסוף ההדלקה מורה על מסירת נפש להשם יתעלה, הן במילה הן בכל גופו. על כן ראוי להפסיק בהקטרת ביניהם כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי שנתחנך האדם בברית המילה, נפתחו עיניו ואזניו להכין ללכת בדרכי הקטורת, עד שלבסוף מטיב שני הנרות בדרך שנתבאר. ובזה הצד דברי חכמים יותר נאותים ומקובלים מדברי אבא שאול, ועל כן נקבע הלכתה כוותייהו. אמנם, שיהא הקטורת מורה לנו ענין מכת דם, כמו שנתבאר לדעת אבא שאול בהקרבת דם התמיד, עד שיהא הכוונה לדעת רבנו כמו לדעת אבא שאול, הוא יותר נאות, אליבא דאבא שאול. ולכן סדר אביי המערכה אליביה, כי כוונת אביי להורות לנו ענין המכוין כסדרה. ומכל מקום גם לדברי חכמים יש קצת הוראה בדרך זה.

כבר כתבתי כי הפיכת מים לדם הוא הנס הגדול יוצא מהקש הטבעי יותר מכל הנסים, ולזה נאמר (שמות ד ח) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון יאמינו לקול האות האחרון, כמו שכתב בעל העקידה וכמו שנתבאר לעיל. אם כן, היה הפיכת מכת מים לדם יותר גדולה מכל המכות, שכל שאר המכות לא היו יוצאין חוץ לטבע, כי כל מכות דצ"ך עד"ש באח”ב הנשארים הם טבעים יתהוו לפעמים בלא נס. ואף כי הפלאת השם יתעלה בין ישראל למצרים בכל מכות בודאי נס גדול, מכל מקום ענין המכות בעצמן לא היו נמנעים יוצאים חוץ מהקש הטבעי כל כך כמו מכת דם. על כן היתה ההתחלה חצי הכל, רצה לומר נחשב נגד הכל, ועל כן היה רומז עליה ענין הקטורת שישראל מקריבין, כי ידוע שלא ישתנה שום טבע לשום פלוסוף או לכל חכמי הגויים, מלבד ישראל מצד מעשיהם מטובים הנעימים כקטורת.

ועוד נוכל לומר כי ידוע שאין לך דבר שמשיב הנפש ומחזיק הנשמה כריח הטוב, וכמו שאמרו ז”ל (ברכות מג ב) איזה דבר שהנשמה נהנית בו, ולכן נתיחס הריח להשם יתעלה שנאמר (בראשית ח כא) וירח השם את ריח הניחוח כי אינו תענוג גשמי. על כן ריח הקטורת משיב הנפש ומחזיק החיים, והדם שהוא הנפש. ועל כן היה נרמז ענין מכת הדם בקטורת. והנה הכוונה אחת, בין לדעת אבא שאול ורבנן, אך בהיות כי לפי דעת אבא שאול הענין יותר מבואר לפי תחלת הדעת, סדר אביי המערכה לפי דעתו וכמו שנתבאר.

ואמרו (יומא לג א) שני הנרות קודם לקטורת, ועל דעת רבנן הוא קודם לדם התמיד, והוא הרמז על מכת כינים שאמרו החרטומים אצבע אלקים הוא (שמות ח טו). והנה אף על פי שלא היה יוצא עמ' כה:' יפה מן ההקש הטבעי כמכת דם בדרך שנתבאר, שהרין לפעמים בלא נס העפר מוצא כינים ופרעושין ושאר תולעי האדמה, מכל מקופ מצד בחינה אחת היה יותר דבר נס, במה שלא יוכלו החרטומים לעשותו, והוצרכו להודות כי מאת אלקים הוא. על כן היה הקטורת מורה עליו על דעת אבא שאול, בדרך שהיה מורה על מכת דם על דעת רבנן, ואף לבאור השני שבארנו במה שנתוסף בעפר הכח החיוני ושרצו כינים והוא נרמז בריח הקטורת כאשר נתבאר ועוד כי הקטורת מסיר עפוש האויר הגורם הויית השרצים והכינים אשר בעפר יסודם.

אמנם, על דעת רבנן היה דם התמיד מורה על הכינים, מטעם שאמרו החרטומים אצבע אלקים היא, וידוע כי מלת אצבע נאמר על הדברים הנעשים בטבע, כמו שנאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ונאמר בלוחות כתובים באצבע אלקים (שמות לא יח) , וכמו שכתב המורה ח”א פרק ס”ו, וכוונת החרטומים בזה שאף על פי שאין זה מכח להט וכשוף שהרי הם לא יוכלו עשוהו, מכל מקום איזה מערכת וכחות הגלגלים גורמים זאת. שהגיע השעה להיות כן בארץ והעולם כמנהגו נוהג. וזה אמרם אצבע אלקים היא. וידוע כי שם אלקים מורה על הנהגת הטבעיות מבלתי השגחה בין צדיק לרשע, כי זהו מצד רחמים וחסד, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכבר האריך בזה בעל העקידה. ובהיות הענין כן, מבואר שדם התמיד היה מורה על מכת כינים כי אמרו שמה שהארץ נעשית כינים הוא בכח איזה חום טבעי שקבלה העפר מפאת מעלה, והוא גרם לה שלבשו מקצת חלקיה החיות, והיו כינים. וזהו דם התמיד, כי דם הוא הנפש שבבעל חי. ואמרו עוד, קטורת קודמין לאיברים. כבר נתבאר כי הקרבת הקרבן היה מורה על הפסד העולם וחדושו, וכמו שנתבאר במה שעבר בארוכה. ואם כן, האיברים שהם חלקי התמיד, היו מורים על חלקי העולם שהם במדריגת אברי העולם. כי כבר ידוע שכל העולם נקשר זה בזה כאיש אחד. ואם כן חלקין הם אבריו, וכמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה אצל קרבן תמיד. ואם כן, הקרבת האברים היה מורה על מכת הערוב, כי כל חלקי העולם שהם המינים מבעלי חיים, נאספו כולן ובאו למצרים.