תורת העולה/חלק ג/פרק יא

פרק אחד עשר

[[מכאן אני עובר להשתמש בעיקר במהדורת פראג שהיה בו פירוש "אשי ישראל" מאת ישראל יפה, ומתחיל בזה באמצע עמוד כב' בה, ואקרא למהדורה הנ”ל בכינוי “יפה”]] ידוע כי יציאת מצרים היה מורה על יכולת השם יתעלה והשגחתו בעולם ושברא העולם כרצונו, וזה דבר ידוע ומפורסם בדברי הראשונים ז”ל, ולזה נתלו הרבה מצות בענין יציאת מצרים כי יציאת מצרים הוא מורה על עניין החדוש, וממנו יולקח ראייה על יכולת השם יתעלה הנגלה בענין החדוש, ונראה שזהו כוונת השם יתעלה בנותנו טעם לשבת בדברות הראשונות (שמות כ יא), כי ששת ימים עשה ה', ובדברות האחרונות (דברים ה טו) נתן טעם זכר ליציאת מצרים. כי הכל הוא טעם אחד, וזה בזה נתלה והוא מבואר, אין צריך להאריך בזה. לכן, בא ענין המערכה להיות לטוטפות בין עינינו ולזכרום ליציאת מצרים וכל מה שנעשה בה, ומתוכן נעמוד על יסוד החדוש, שהוא התכלית והמכוון בעניני הקרבן. וכבר ידוע מה שכתב בעל העיקרים ריש מאמר שני, כי מי שיאמין דעת הקדמות על דעת שיאמין ארסטוטלוס, צריך להכחיש כל הניסים, וגם ענין משה וביאת המשיח אי שפשר להאמינו וכו'. וכן כתב הרב המורה, ח”ב פ' כ”ה. ואם כן, כשיתקיימו בידינו ענין האותות והנסים וביאת משה לגאל אותם ממצרים, כבר נתקיים אמונת החדוש בידינו. על כן בא ענין המערכה להורות על קיום הנסים. ולכן מנו חכמים ז”ל ביומא (כא א) כל הנסים הנעשים במקדש, להורות שעל ידי המקדש נתקיימו הנסים. וכבר כתב בזה בעל עקידת יצחק שער ק”ב שצורך נסים אלו היה שענינים הנפלאים ההמה יסורו כל שבוש דעות והפסד אמונות אשר בלב כל חסר לב, ויקיימו ויחזיקו דעות השלמות והאמונות האמתיות בלבבות החכמים, ושיראו בנסים אלו שה' שוכן בקרבם, עכ”ל.