תורת העולה/חלק ג/פרק טו

פרק חמשה עשר

אמרו עוד (יומא לג א) ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין. כבר כתבתי למעלה ח”ב פרק י”ד טעם המנחה והנסכים, שהיו מורים בענין הקרבנות על השגחת השם יתעלה בעולמו בכלל ובפרט. המנחה היתה מורה על השגחת הפרטי, והנסכים על השגחה הכללית, כמו שנתבאר שם בארוכה. וכתבתי גם כן ח”ג פרק י' מענין החביתים, איך היו מורים ענין חדוש העולם. ומעתה בא לנו סדרן זה אחר זה, להורות על שלשה מכות שבאו אחר הערוב במצרים, והם דבר, שחין, ברד. וזה, כי כבר ידוע מענין השגחה הפרטית שאינה אלא במין האדם, אבל בשאר בעלי חיים אינה אלא במינים, וכמו שכתב המורה ח”ג פרק י”ז מספרו בדברו מהשגחה. וכבר כתבתי כן לעיל ח”ב פרק ל”ג. ולכן בהיות כי במכת הדבר היה נגלה ענין מעלת בני אדם על שאר בעלי חיים מצד השגחה הפרטית על כן היה המנחה מורה על מכת הדבר, וזה כי שם נאמר (שמות ט ג) הנה יד השם הויה במקנה אשר בשדה בסוסים ובחמורים בגמלים ובבקר ובצאן דבר כבד מאוד. הרי שהמכה היתה כוללת כל מיני בעלי חי בשוה, אין הפרש בין אחד לחבירו מצד עצמן, ובאדם לא היו. הרי שהורה מעלת האדם על בעלי חיים, רק קצתן היו ניצולים בזכות בעליהם שהמה בני אדם, שהשגחה פרטית דביקה בהן, שנאמר (שמות ט דו) והפלה השם בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל אשר לבני ישראל דבר. הרי שהיה נגלה באותה מכה ענין השגחה הפרטי והוא בעצמו ענין המנחה.

ואחר כך באו החביתין. וכבר ידוע שמנחה וחביתין הם שניהם מן הקמח, אלא שזה בלול בשמן וזה היה נעשה במחבת, ולכן באו זה אחר זה. וידוע, כי ענין הדבר המטוגן במחבת, שמעלה רתיחות ובעבועות מתוך שמנו דרך בישולו וטגונו, והוא היה מורה על מכת השחין, שהיו אבעבעות פורחת בהם. ונקשרו החביתין במנחה, כמו שבאו המכות שהיו מורים עליהם, נקשרים זה בזה. ואף כי שתיהם מורים על השגחה, כי מכת השחין גם כן מורה ענין השגחה, כנזכר לעיל, שהרי היה אז השחין באדם ובבהמה מלבד בני ישראל, כמו שנאמר (שמות ט יט) ולא עמ' כו' יפה יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין וגו'.

ונראה, שכיוון באמרו שלא יוכלו לעמוד מפניו, רצה לומר, מפני דבריו וטענותיו עליהם, לא יוכלו עמוד, כי בכל מכות הראשונות חפשו טענות ועלילות לומר שלא היה השגחת השם יתעלה על הארץ בפרטים, וזה כי אף שנאמר גם כן בערוב (שם ח יח) והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו', ושמתי פדות בין עמי ובין עמך(שמות ח יט) וגו', מכל מקום היה ההפרש מצד המדינות, והיה אפשר שזה מצד מכת מדינה בסבת האויר, שלא בא הערוב למדינת גושן כי לא היה אויר הארץ ההיא נאות לטבע הערוב, ולכן ברחו משם, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל במסכת שביעית (פרק ט משנה ב) שלשה ארצות לבעור, ופירשו הטעם (פסחים נב ב), משום דאין חיה שבגליל מתפרנסת על פירות שביהודא ועבר הירדן כו'. ועוד, דהרי הערוב לא הרג כל מצרים שהרי נשארו כמו שנשארו ישראל, וכן במכת הדבר, אע”פ שנאמר (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, מכל מקום היה ענין המכה ההיא בשדה, ולא היה הענין נגלה כל כך, ולא ראו הענין בעצמם. ואף כי מקצת מקנה מצרים נשאר, כי לא נאמר במכת הדבר שכל אשר בשדה מת, כמו שנאמר אח”כ במכת הברד, אלא נאמר (שם ט ג) הנה יד השם הויה במקנך, ולא מתו כולן. ולכן היה תמיד להן פתחון פה לפקפק. אמנם, במכת השחין, כאשר ראו כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, ובמשה ובישראל לא היה, אף על פי שהיה משה עמהן בארץ ובבית אחד ובאויר אחד, מעתה לא יכולו לכפור בהשגחה, ועל כרחן הוצרכו להודות בהשגחת השם יתעלה על יראיו. וזה אמרו (שמות ט יח), ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה.

ולכן נאמר מאותו מכה ואילך, ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט יב), מה שלא נאמר בכל הראשונות, כי בכולן נאמר ויחזק את לב פרעה, או ויכבד את לבו, כי מעצמו הכביד לבו, כי היה לו פתחון פה, מה שלא היה ממכה זו ואילך, שהוצרך להודות, וה' חיזק את לבו. ואע”פ שכבר דברו הראשונים ז”ל מענין חזוק זה, שנאמר שהקדוש ברוך הוא מחזק את לב האדם, ואחר כך מענשו על זה, כמו שנאמר בפרעה, ובסיחון, ובדומיהן, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ששה (ג), ופרק שמיני משמונה פרקיו, והאריך בו בעל העקידה פרשת וארא, ושאר פרשנים. מכל מקום, אפשר לפרשו בענין זה, כי בכל מכות הראשונות היה מוציא פרעה מעצמו פתחון פה, לתלות ענין המכות באיזה מערכת או תחבולה מן התחבולות, ובזה הכביד לבו מעצמו. אמנם, ממכת השחין ואילך, שלא היה יכול מעצמו לתת סבה וטעם ולתלות באיזה מערכת או תחבולה, אז נאמר ויחזק ה' את לבו, רצה לומר שהוסיף לו חכמה על חכמתו הראשונה, עד שעל ידה חשב למצוא תחבולה או איזה טעם לתלות בו המכות, ולומר שלא היו מצד השגחת אישים הפרטים.

ודע שכבר דרשו רבותינו ז”ל פרק החליל (סוכה נב א), תנא ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכתב בעל העקידה שער ארבעים הטעם בזה, כי חכמתו עומדת לו להורות פני הראות, שהחטא ההוא מחוייב, ומחדד טענות וראיות להעמיד רשעתו, ולכן אמר שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והכוונה, כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטוא, הנה יצרו של החוטא גדול וחזק מזולתו בלי ספק עכ”ל. ולכן נאמר בפרעה ובדומיהן, ויחזק ה' את לבו, כי בטובה אשר חננו השם יתעלה,ורוצה להועיל לו, ונתן לו חכמה כדי שיוכל להכיר האמת. הוא חזק את לבו וחשב ערמומיות ותחבולות כדי לישב ענין המכות לתלותן במערכת או באיזה תחבולה. והנה אמר שה' החזיק את לבו, בהיות כי הוא הסבה לדבר זה, במה שהמציא לו חכמה נוספת, שעל ידה היה חושב מחשבות זרות לתלות בהן ענין המכות, מה שלא אפשר לשאר בני אדם להמציא תחבולות כמותן. והנה, זה כמי שאמר שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם להיות צדיק או רשע, והוא אמת מצד שהוא בראו בדרך שיוכל להיות צדיק או רשע מצד בחירתו, וכמו שכתב הרמב"ם פרק שמיני משמונה פרקיו, והוא על דרך מה שנאמר (דניאל ב כא) יהב חכמה לחכימין, אף כי חכמתו הראשונה היא מהקדוש ברוך הוא, אלא שחכמה שהיא על דרך המנהג והיא הוה לאדם בטבע מנערותו לא תיוחס להשם יתעלה, אך דבר נוסף. וכן מצינו דברים גדולים מיוחסים להשם יתעלה, כגון הררי א-ל (תהלים לו ז), שלהבת י-ה (שיר בשירים ח ו), וכדומיהן. לכן במכות הראשונות שהיה אפשר לתלות בדבר כשוף או נחוש בחכמה מועטת, נאמר בו כי הוא החזיק את לבו. אמנם, בדבר שהוא צריך חכמה יתירה, נאמר בו ויחזק ה' את לבו, והוא מבואר.

ואמר חביתין לנסכין, כי הם היו מורים על מכת הברג שהיה יורד על ידי המטר, ואש המתלקחת בתוך הברד, שהוא כענין נסוך היין, שהיה יורד בדמות מטר. ואף כי היה מורה על ענין ההשפעה היורדת מלמעלה, כמו שנתבאר לעיל ח"ב פרק י"ד. ולזה נאמר בענין הברד (שמות ט יד) כי עמ' כה:' יפה בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ודרשו רבותינו ז"ל מכת בכורות ויש מפרשים (ר"י מאורליינש, הובא בשפ"ח) לשון ביכורים רוצה לומר שאותה מכה של ברד שהיה שובר ארזים וכל הדבר המבוכר, היה קשה להם ככל המכות. אמנם, נראה לי לפרש בדרך זה, שבא להורות בענין הברד הנהגת השם יתעלה לעולמו, וענין השפעה היורדת מלמעלה שהיא כולה בזה המין שירד הברד, כי כבר דרשו ז"ל (בראשית רבה נא ה) אין דבר רע יורד מלמעלה והנה רבים נבוכו בפירושים על כן נראה שהוא כפשוטו, וזה כי כבר דרשו ז"ל בענין המבול שנאמר (בראשית ז יב) ויהי הגשם על הארץ, ולהלן הוא אומר ויהי המבול (בראשית ז יז) אלא כשהורידין הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול. וכן בענין זה, כל העונשים והרעות היורדים מלמעלה כולם יורדין באופן זה, שאם יחזרו בתשובה יהיה הדבר היורד לרחמים, ואם לאו, יהא לעונש. ואם כן, בשעה שיורד מלמעלה אין דבר רע יורד רק כולו טוב, ולמטה נהפך לרעה.

ונראה שלזה נאמר בכל העונשים ירידה אצל השם יתעלה, כמו שנאמר בענין הפלגה (שם יא ה) וירד השם לראות את העיר, ונאמר בענין סדום (שם יח כא) ארדה נא ואראה וגו', בהיות כי ענין העונש אינו נגמר אלא מלמטה. לכן נאמר ענין ירידה, אבל מלמעלה עוז וחדוה במקומו, והשמחה במעונו. ושעור הפסוקים כך הוא. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, מלת ארדה נמשך למלת כלה, ומלת ארדה הוא פועל יוצא, וקאי על המכה, כי בזה היתה ירידה וכן מענין דור הפלגה, מלת ירידה נמשך למה שאמר אחר כך ונבלה שפתם בראשית יא ז) וגו', והוא הדין בכל היוצא בזה. ולזה כוונו ז"ל שדרשו במסכת חגיגה (ה ב) ואמר הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, כי בתי בראי הוא העולם השפל שבו מגיעין העונשין. אמנם, בבתי עלאי כולו חדוה עוז והדר לפניו. ונראה שלזה כוונו גם כן באמרם (תוספתא סוטה ד א) שמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, כי במדת פורענות נאמר (דברים ה' ט') פוקד עון אבות על בנים וגו' ועל רבעים, ובטובה נאמר עושה חסד לאלפים, והוא ת"ק פעמים ארבע, להיות כי מהלך ת"ק הוא גובה שמים מעל הארץ וכן גבר חסדו על יראיו. וזה מתחיל בעליונים וזה בתחתונים.

וכן היה ענין הברד כי נאמר בו (שמות ט יח) הנה ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד וגו', שנאמר בענין המבול ויהי הגשם(בראשית ז יב), נאמר כאן הנני ממטיר כי ירד מתחלה ברחמים אולי ישובו יהיה גשמי מטר לברכה, בפרט בארץ מצרים שלעולם אין מטר יורד לשם, כמו שנאמר (שמות ט כד) אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי. אמנם, ואש מתלקחת בתוך הברד, רצה לומר כי חרון אף השם יתעלה היה יורד עם מטר זה, באולי לא ישובו יהיה המכה כמו שהיה באחרונה. ולזה אמר משה לבסוף (שמות ט ל) ועתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים, והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול, והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה, שנתחבטו בו הפרשנים, כי מה לו לכתוב ולהזכיר זה אצל כי טרם תיראון מפני ה' אלקים. אבל לפי זה יתישב, כי אמר לבסוף כי כוונת השם יתעלה יצאה לפועל, והיתה מכה, כאשר אמר שהאש היתה מתלקחת בתוך הברד, ועל ידי זה אמר טרם תיראון מפני השם וגו' לא נכו כי אפילות הנה, והיו צריכין עדיין למטר כדי שיצמחו ויתבכרו עוד. ומצד זה לא ירא פרעה את השם ולא יחזור בו. ולזה נאמר בברד כל מגפותי, שבא להורות כי כל המכות היורדות מלמעלה כולן הן כענין זה. ולכן דרשו ז"ל שהיא מכת בכורות שהיתה מכה גדולה שאין כמוה. ואי אפשר לצייר בה שמתחלה ירדה לדבר טוב, א"ה היתה בדרך שאר המכות, שבתחלת ירידתו לא היתה לרעה רק לטובה.

ולזה נאמר אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד) אני ולא מלאך אני ולא שרף, רצה לומר שהקדוש ברוך הוא יצא משם במדתו שאין דבר רע יורד ממנו אלא בהיות הדבר בשלוח ממנו למטה, שאז יתהפך מרחמים לדין. וזה יוצא בתיך מצרים, ורוצה לומר כי למטה בתוך מצרים ממש היתה היציאה, כי אז התחילה ולא למעלה שתהא המכה שלוחה מלמעלה על ידי המלאך או שרף שאין בידו לשנות ממה שנצטווה. וכמו שדרשו ז"ל (יחקוט שמעוני רמז שנט) בפסוק (שמות כג כא) אל תמר בו כי הוא השליח ואי אפשר לשנות. והוא מבואר לדעתי. וזהו ענין הברד שהיה מורה על הנהגת השם יתעלה לעולמו, והיה מורה עליו ענין הנסכים, שהוא גם כן רומזת על ההשפעה והנהגה הכללי שיורדת מלמעלה. וכמו שנתבאר לעיל (חלק ב פרק טז) בענין הנסכים.

ואמר נסכים למוספין, והמוספין רומזים על מכת הארבה מצד שתוף שמם ששניהם לשון רבוי ותוספות.

ואמר מוספין לבזיכין, הם בזיכי לחם הפנים שהיו מקריבין בכל יום השבת, ועל ידי זה היו מותרים לחם הפנים לאכול. והנה כבר כתבתי ענין הבזיכין פרק כ"ב עמ' כז' יפה חלק א', שהיו מורים על תקנות וסייגים שקבלו ישראל מצד עצמן, והיה הקרבתן על מזבח מורה על מה שנאמר כי טובים דודיך מיין. ואמרו ז”ל (ע"ז לה א) חביבין דברי דודים מיינה של תורה. ולכן כשהיה תמור הבזיכין עולה למעלה, הותר לחם הפנים למטה, והיה ברכה מצויה בלחם הפנים שכל כהן שמגיעו לו כפול היה שבע, ואיזה עשיר השמח בחלקו המגיע לו. והיה כל זה מורה על מכת חושך שמתו בו רשעי ישראל ונשתיירו הכשרים שבהם, שהיו סוגים בשושנים רוצה לומר מסוייגים בגדרים ובתקונים על התורה, ועל ידי זה המכה השיגו עושר ונכסים, כמו שדרשו ז”ל באלה שמות רבה פרשת בא (יד ג), שעל ידי חושך היו ישראל נכנסים וראו מטמונים של מצרים. וכן בבזיכין, על ידי זה השיגו הכהנים חלקם בלחם הפנים שהיו שבעים ושמחים וטובי לב, ואין לך עושר גדול מזה.

ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. והוא מורה על מכת בכורות שהיתה בין הערבים דהיינו בלילה, והיה הקרבת תמיד מורה עליו בהיות כי זהו גם כן בעל חי הנפסד כמו שהיו הבכורות במצרים. ולכן אמרו והקטיר עליה חלבי השלמים. עליה השלם כל הקרבנות כולן.

ובהיות כי אחר מכה זו לא היתה מכה במצרים, אלא יצאו משם ביד רמה ונגאלו, ובהיות כי סדור המערכה מורה על מה שנתבאר, אמרו בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים נח ב), תמיד של בין הערבים קודם לקרבן פסח, ואין אחד מכל הקרבנות שיוכל להקריב אחר תמיד של בין הערבים מלבד הפסח כדאיתא התם, להיות כי כל המכות קדמו קודם שאכלו הקרבן פסח. אמנם שאר הקרבנות לא היו נקרבים אחר התמיד, מאחר שהתמיד היה מורה על הפסד הכללי, ואין שום דבר אחריו. וכן בשחרית אסור להקדים שום קרבן לפניו, כדאיתא בפסחים פרק תמיד נשחט, שלא לבטל סדר המערכה, שלא היה דבר לפניו. ואיכא שם (נט א פלוגתא בגמרא אי פסח קודם לקטורת ונרות או אי נרות וקטורת קודמין לפסח, בהיות כי הקטרת המורה על כלל ישראל והדלקת הנרות מורה על השכלה בתורה, היה אחר הפסח במצרים. אם כן, מן הראוי שיהיה אחריו. אמנם מצד סדר המערכה שנתבאר שהיו רומזים על המכות שהיו במצרים, אם כן ראוין להיות מוקדמין, כי על ידן באו לידי קרבן פסח במצרים ונגאלו, ועל ידי זה היה נגלה עליהם כחו של יוצר בראשית יתעלה ויתרומם שמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, ושברא העולם כרצונו. וזהו טעם הקרבנות, וזהו כוונתן עליה השלם כל הקרבנות זהו הנראה בסוד סדר המערכה, ולהשם יתעלה ברכה, שעזרני עד הנה והוא יעזרני לעולמים ככה, ויגל לבי בתורתו אשר מארץ מדתה ארוכה.