תורת העולה/חלק ג/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק שמיני[עריכה]

מצות עשה לדשן המנורה ולהיטב הנרות בבוקר ובין הערבים שנאמר (שמות כו כא) יערוך אותו אהרן ובניו (תמידין ג י). כבר כתבתי למעלה פרק חמשה עשר חלק ראשון טעם כל חלקי המנורה ושהיתה מורה על התורה המאירה לנו בעולם. ולכן ההדלקה שבה הוא מורה עניין הלמוד בתורה שלע ידי זה אור התורה זרוח עליו והיתה ממצות הדלקה להעלות נר תמיד כמו שנאמר (יהושע א י) והגית בו עמ' עח:' פראג יומם ולילה והיתה דוחה הטומאה כי אין דברי תורה מקבלים טומאה. וכמו שאמר רבי יודא בן בתירא לתלמידו דהוי בעל קרי ומגמגם כדאיתא במסכת ברכות (כב א) והיתה גם כן דוחה שבת מטעם שהקרבנות היו דוחין שבת כי אין מצות שבת אלא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים והעוסק בתורה ובעבודה כמו שנצטווה הרי הזכרון בין עיניו. וכבר נתבאר למעלה חלק שני פרק שלישי גם ידוע אמרם (שבת פו ב) שבשבת נתנה תורה ואותה הדלקה היתה דוחה שבת ונשאר כן לדורות.

והיתה ממצות המנורה לדשנה בכל יום הן בטול הסברות הרעות והגרועות שנופלים בלמוד. וכמו שאמרו (סוכה כח א, ב”ֻב קלד א) על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח באויר עליו בשעה שעסק בתורה מיד נשרף. שכתב הרב שם טוב פרק ששה חלק ראשון מספר המורה שרומז על עניין שריפת הדיעות הרעות הנופלות בעניין הלמוד. והיה דשון המנורה נבלע בקרקע המשכן והוא אחד מעשרה נסים הנעשים במקדש כדאיתא סוף פרק קמא דיומא (כא א) להורות כי אלו דברים ראויין לבלע ממש שלא ישאר בו שום אשם. ובהיות כי זה אי אפשר לעשות על ידי אדם הוצרך לעשות על ידי הנס העוזר לזה וכמו שאמרו (שבת קב א, יומא לח ב) הבא לטהר מסעיין לו. ולעיל נתבאר פרק ששה טעם אחר בזה. ולהיות כי אין גירסה של תורה אלא בלילה שהוא עקר זמן הלמוד על כן היתה עיקר הדלקת המנורה בלילה והיו נותן בה שמן הראוי להדליק כל הלילה ומטעם זה היה ממצות הדלקתה שאין מחנכין המנורה אלא בערב להיות כי זהו הזמן הראוי לעניין הלמוד.

ונר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשנו אלא מאש המזבח החצון אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו משאר הנרות מושך הפתילה עד שמדליקו ומחזירו. וכבר ידוע אמרו ז”ל פרק טרף בקלפי (יומא לט א) כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק לא כבה נר המערבי. והטעם בכל זה כבר ידוע כי נר המערבי הוא נר האמצעי המכוון נגד קדשי הקדשים וכמו שכתב הרמב”ם פרק שלשי מהלכות בית הבחירה (ח) והוא כמאן דאמר שהנרות היו נותנין מצפון לדרום (מנחות צח ב) וכבר כתבתי למעלה בעניין המנורה כי אותר הנר הוא מורה על ספר במדבר ואותו הקנה האמצעי הוא מורה על זמן ביאת המשיח שאז תחזיר התורה ליושנה ויהיו ישראל דגלים כמו שהיו בראשונה והוא הנר האמצעי המרומז בספר במדבר כמו שהארכנו שם בזה פרק שמונה עשר חלק ראשון. והיה באותו קנה פרח המורה על קבלת האבות עניין התורה כמו שנתבאר שם. על כן כשהיה אחד משאר הנרות כבה היה חוזר ומדליקין מנר האמצעי שבו קבלת האבות והעתקות התורה זה מזה והם החכמים הגדולים שמהם מדליקין הנרות ובפרט הסנהדרין הגדולה כמו שנאמר (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר וקמתה ועלית אל המקום וכל זה היה בהיות ישראל במדבר שמורה עליו נר האמצעי שהיה משה רבן של נביאים עמהם וכן יהיה לעתיד בזמן המשיח שנרמז בקנה האמצעי. אמנם אם כבה נר האמצעי עצמו והוא בזמנין שגלו ישראל מעל אדמתן ואין לנו לא כהן ולא סנהדרין וחכמת חכמנו נאבדה בעוונת הרבים המדליק צריך להדליק מאש מזבח החצון שהיה מורה על אש היורד מן השמים וחום הטבעי הבוער כאש בלבו של אדם אשר ממנו היו לוקחין האש להקטיר קטורת וגם משם מדליקין הנר האמצעי והוא רמז להדלקת השכל על פי הסברא וההקש הנשאר לחכמי הדורות המעט. ולכן היה לסימן טוב בחיי שמעון הצדיק בשלא כבה נר המערבי ולכן דרשו ז”ל (שבת כב ב) (שמות כז כא) לפני העדות יערוך אותו נר המערבי הוא עדות לישראל ששכינה שורה בתוכן שממנו מדליקין ובו מתחילין הרי שקראו עדות כלוחות העדות והוא מבואר. ולמאן דאמר (מנחות צח ב) הנרות היו עומדין ממזרח למערב הנר המערבי הוא הנר השני והוא מורה על ספר השני שהוא ספר אלא שמות שבו נזכר קבלת התורה וגאולתן ממצרים שעומד במקום זכרון נא האמצעי ממש ואם כן הכוונה לפי שניהם הוא אחת.

וכתב הרמב”ם (תמידין ומוספין ג טז) ולא היה מיטב כל הנרות בפעם אחת אלא מיטב חמשה נרות בפעם אחת ומפסיק בהן בעבודה אחרת ואחר כך מיטב השתים. ואמרו פרק אמר להן הממונה (יומא כב ב) שהוא כדי להרגיש כל העזרה והעבודה שהיתה מפסקת ביניהם היא היתה הקטורת כמו שיתבאר לקמן מעניין המערכה והטעם הוא מבואר כי עקר שבעה נרות הם חמשה שהם כלל חמשה חומשי תורה ולכן היה מטיב החמשה נרות תחלה להורות כי בזה נשלם כל המנורה ומיד היה עובד בקטורת שהוא השלמות המעשים והדעות כמו שנתבאר. ולזה נאמר (שם ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרוץ יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם (שם ח). וידוע כי אין הקטרת ולא המנורה מצוה הנוהגת לדורות אם לא על פי מה שנתבאר ולכן נאמר בה להקטיר קטורת תמיד כי היא מצוה תמידית לא יתבטל לדורי דורות. אמנם אחר כך היה חוזר ומטיב עוד זני נרות להורות כי נתוספו עוד שני נרות במנורה עד שבין הכל יהיו שבעה להורות על שבעה ספרי התורה שבהן עמ' עט' פראג נשלם עניין המנורה. וזהו אמרם להרגיש העזרה רוצה לומר שכל בני עזרה ישמעו עניין ההטבה ויתכוננו בדבר לעמוד על הכוונה. ולזה היו דברים רבים נעשים במקדש שהיו עיקר טעמן להרגיש העזרה וזה מבואר.

וכתב הרמב”ם פרק שלישי מהלכות תמידין (יז) וכיצד סדר ההטבה זה שזכה בדישון המנורה נכנס וכלי בידו וכוז שמו ושל זהב היה מדשן בו הפתילות שכבו ואת השמן הנשאר ומטיב חמשה נרות ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלשה מעלות שהיו שם ויוצא. ואחר כך היה נכנס ומטיב שני הנרות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא. הנה כבר ידעת במנורה שראהזכריה (זכריה ד ב) שהיה גלה על ראשה ושני צינתרות הזהב המריקים לה שמן שהיה מורה על העזר והשפעת הא-ל על עבדיו כמבואר שם ולזה בא גם כן בעניין המנורה עניין זה הכלי שהיה מקבל הדישון והפתילות שכבר נתבאר שעניין הדישון היה מורה על הפסד הדעות הזרות הנופלות בלמוד ועיקר הטעויות הנופלים בזה הם בחכמת האלקות והאמונה בדעות ולולי העזר האלקי אי אפשר לעמוד על העיקר ולכן היה כלי אחד מקבל אלו הדישונים ומבערן מן העולם ועל ידו היו מוציאין הדישונים לחוץ כי זהו העוזר והבן כי הכלי נקרא כוז והוא אחד משמות הקודש כידוע והיה נותן זה הכלי על מעלה השנייה משלשה מעלות שהיו שם לפני המנורה. וכבר כתבתי כי המעלה השנייה היתה מורה על עולם הגלגלים שהם חלק שני מן העולם. ובא הרמז כי ההשגחה והעזר לבא לטהר היא על ידי כחות הגלגלים שעל ידן פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו והוא מבואר.